כחלון, אל תדפוק את זה

גיא רולניק על חמש הטעויות שאורבות לכוכב התורן של הפוליטיקה הישראלית

גיא רולניק
גיא רולניק
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
גיא רולניק
גיא רולניק

אם הוא לא יעשה טעויות משמעותיות בשלושת החודשים הקרובים, למשה כחלון יש סיכוי טוב להיות שר האוצר הבא של ישראל. זאת יכולה להיות ממשלתם של בנימין נתניהו, נפתלי בנט, אביגדור ליברמן והחרדים, וזאת יכולה להיות ממשלתם של יצחק הרצוג, ציפי לבני, אביגדור ליברמן והחרדים - בשני התסריטים האלה כחלון עשוי לדרוש ולקבל את תיק האוצר.

לכאורה, כל מה שכחלון צריך לעשות עכשיו הוא להמשיך במה שעשה עד היום: לחרוש את ישראל בהרצאות ובחוגי בית, לחייך חיוכים גדולים, לספר שוב ושוב ושוב את האנקדוטות מהרפורמה בענף סלולר, להזכיר ש״כבר 60 שנה לא הוקם בנק בישראל״, להוסיף סיפורים על הילדות בגבעת אולגה, להתעלם באלגנטיות משאלות טורדניות על תפקידו כשר הרווחה, ולהגיע לבחירות עם 10–15 מנדטים.

אסטרטגיה כזאת היא מושכת ומבטיחה בטווח הקצר, אך עלולה להפוך את כחלון לאכזבה גדולה לאחר שיגיע למשרד האוצר. למרות ההבדלים הבולטים בין השניים, כחלון יכול למצוא עצמו תוך שנתיים־שלוש, אולי קודם, במקום שבו נמצא כיום יאיר לפיד.

הסיפור החשוב אינו כחלון, אלא ההבטחה, הסיכוי, החלום על שינוי. אם הפוליטיקאי השלישי שמרים בחמש השנים האחרונות את הדגל החברתי־כלכלי יתרסק, כמו שלי יחימוביץ' ולפיד, אנחנו מסתכנים באובדן תשומת הלב של מאות אלפי בוחרים שאמורים להיות הכוח המניע לשינויים כלכליים. הייאוש יוביל אותם להתנתקות, לאדישות ולאובדן עניין, וייגזר עלינו לחכות למשבר עמוק לפני שיבוא שינוי.

משה כחלוןצילום: מוטי מילרוד

1. הטעות הראשונה שאורבת לכחלון היא השימוש ברפורמת הסלולר כמודל לתוכניות הפוליטיות והכלכליות שלו. בין אם זאת רק רטוריקת בחירות ובין אם הוא באמת מאמין שהרפורמה הזאת רלוונטית להמשך, אם כחלון ימכור לבוחרים הפוטנציאלים שלו שאת מה שהוא עשה בסלולר הוא יעשה בשאר ענפי המשק - הוא יטעה פעמיים.

ראשית, הסיכוי שלו לשחזר בענפי משק אחרים את המהפכה הסלולרית - להכניס תוך שנתיים שחקנים חדשים ודינמיקה תחרותית שמורידה את המחיר ב–90% - נמוך מאוד. ענף הסלולר היה מקרה מיוחד מאוד, שספק אם אפשר לשחזר אותו בעוצמה, במהירות ובדרך שבה נעשה בשאר ענפי המשק. לא בבנקאות, לא בדיור, לא במזון, ובוודאי לא בבריאות, בחינוך ובתשתיות.

הרפורמה הסלולרית היתה ייחודית משום שכאשר כחלון הכניס תחרות לענף, הרוב המכריע של הרנטה המונופוליסטית (העודף שהצליחו לגבות החברות בגלל היעדר תחרות) הגיע ישירות לבעלי המניות בחברות האלה. בניגוד לרוב ענפי המשק - בסלולר נהפכו החברות לקרטל אלים וחזירי בתהליך קצר שהחל ב–2004, ארבע שנים לאחר כניסת פרטנר לשוק, והגיע לשיאו ב–2011.

חברות הסלולר, המנהלים שלהן ובעיקר הטייקונים ששלטו בהן נהפכו תוך פרק זמן קצר ליהירים, אלימים וזחוחים. הם האמינו באמת ובתמים שהם מנהלים דגולים ומתנת האלוהים לאזרחי ישראל; הם לעגו לכחלון על כוונותיו והיו משוכנעים שידרסו כל מי שידחוף לתחרות או יעמוד בדרכם; הם הניחו שבגלל תקציבי הפרסום שלהם העיתונות כולה תשרת אותם; והם הוכו בתדהמה כאשר מיכאל גולן הציע מחיר של 100 שקל בחודש, שאותו חתך בהמשך לפחות מ–50 שקל - עשירית מהמחיר שהם גבו מהלקוחות השבויים והחלשים שלהם.

כל המונופולים, כל קבוצות האינטרס וחגורת המאכערים, הפרסומאים, היועצים האסטרטגיים, הלוביסטים והעיתונאים להשכיר שמגנים עליהם - למדו היטב את לקחי פרשת הסלולר. שנית המונופול לא ייפול, הם אומרים לעצמם.

בפעם הבאה שיגיע ״הכחלון״ הגנרי, או משה כחלון עצמו, הם יכינו לו הפתעות מרושעות. הם ישתמשו בשפת המחאה כדי לעשות ל״כחלונים״ דה־לגיטימציה. הם ישכרו כל פרופסור וכל דוקטור לכלכלה ברדיוס של 1,000 ק"מ, ידחפו למצלמות את עובדי הקבלן, יגידו שזה ״ניסוי״, שזה ״בולשביזם והלאמה״ או "קפיטליזם חזירי", או שניהם גם יחד. הם ירתמו לקרב את עיתונאי החצר שלהם וכל אידיוט שימושי בשטח כדי לשמר את הסטטוס־קוו המשמיד בשיטה היוונית, האיטלקית או האמריקאית מיליארדים לאזרחים, למשלמי המסים ולצרכנים.

הקרבות הבאים של כחלון יהיו קשים ומורכבים שבעתיים, ודרגת התחכום וההכנה הנדרשת תהיה בהתאם. ככל שיתקרבו הבחירות, ובוודאי אחריהן, יגדל מספר הבוחרים שיבינו שרפורמת הסלולר אינה רלוונטית כמודל לתיקון רוב הבעיות החברתיות והכלכליות הקשות שמאיימות על הישראלים. הנזק יהיה כפול: כחלון יאבד בהדרגה את האמינות הגבוהה שממנה הוא נהנה בציבור, ויצטרך לגשר על פער גדל בין הרטוריקה לבין סוג התוכניות שירצה לפתח ולקדם.

כחלון בכנס באשקלון, השבועצילום: אילן אסייג

2. הטעות השנייה בשימוש במודל הרפורמה הסלולרית היא לא לתקשר את הסיפור החשוב מאחורי הרפורמה הזאת: מדוע היא אחד המהלכים הפוליטיים והציבוריים החשובים ביותר בעשור האחרון.

להכניס שני מתחרים נוספים לשוק סלולרי, לתכנן מכרז שבו לזוכים יש אינטרס כלכלי מובנה להגיע כמה שיותר מהר לנתח שוק גדול - זה ביצוע קרוב למושלם, אבל זה רחוק מלהיות הנדסת טילים. ההישג הייחודי של כחלון הוא העיתוי והאומץ. הוא יצא לדרך בתחילת 2010, שבדברי ימי ההיסטוריה הכלכלית של ישראל היא המועד שבו תהליך האוליגרכיזציה הישראלית הגיע לשיאו. אלה הימים שבהם בני הדודים - העבריין בבנק הפועלים והמשחית באי.די.בי - שלטו ב–400 מיליארד שקל מכספי הציבור, וצמרת הפוליטיקה, הרגולציה והעיתונות שירתה אותם. אלה הימים שבהם לא היה שום משטר תאגידי בחברות הענק ובמוסדות הפיננסיים בישראל, ואפשר היה לכפות על דירקטוריונים של חברות ציבוריות לשרוף כמעט חצי מיליארד שקל מכספי אלמנות ויתומים על רכישת עיתון כושל שישמש כלי הרתעה. אלה הימים שבהם מועדון קטן של הון־שלטון־עיתון ניהל את המדינה, שלט בכל הג׳ובים הבכירים והטיל אימה על כל כלבי השמירה.

עם כל הכבוד להכנסת תחרות לסלולר, חיסכון שנתי של 5 מיליארד שקל לציבור הרחב והורדת חשבון הסלולר ב–50% עד 90% - ויש כבוד גדול - הסיבה היחידה שכחלון ראוי להערכה היא הנכונות לעשות את מה שכל שאר הפוליטיקאים, הרגולטורים ורבים מהעיתונאים לא עשו באותו מועד: לצאת נגד עמדות הכוח ונגד האנשים האלימים במדינה מתוך תחושת שליחות אמיתית, מתוך כעס אותנטי ויוקד על החבורה האלימה שאנסה את הדמוקרטיה.

בשלוש השנים שחלפו מהרגע שבו יצא כחלון לדרך ועד לרגע שבו הרפורמה הוכתרה כהצלחה גדולה והוא נהפך לפוליטיקאי עם מעמד־על, היו לו הרבה רגעים קשים מאוד. הטייקונים התקרבו לחיסולו ולחיסול התדמית שלו כמה וכמה פעמים. אלמלא המחאה החברתית שאיפשרה לכוון זרקור על מועדון הבנקאים והמוסדיים, ייתכן שלא היתה נוצרת דינמיקה תחרותית בשוק, ובמקום גולן טלקום עם מדיניות מחירים אגרסיבית היינו מקבלים מתחרים חדשים מהסוג של אילן בן דב כאשר נכנס לפרטנר - שמצטרף לקרטל ומיישר קו עם שאר השחקנים.

כחלון קיבל איתותים ומסרים שהוא עושה טעות, שהוא בחר לעצמו מלחמה שתוצאותיה ידועות מראש ושמוטב שיתיישר ויתרפס בפני הכוח והכסף, כמו ארבעת שרי התקשורת שלפניו - ובעיקר אריאל אטיאס ודליה איציק, שבתקופתם שרר קרטל מוחלט ברוב ענפי התקשורת.

גם לאחר שהמחירים ירדו ב-90% לא נכנעו הטייקונים ושליחיהם והמשיכו לבקר את כחלון ואת הרפורמה כדי לשלוח איתותים לו ולבאים אחריו: לא כדאי להתעסק עם המועדון - עדיף לדבר על אבו מאזן, או למצוא לעצמך כמקובל איזה פרויקט מחמד כלשהו שלא יפריע לאיש. למה אתה לא יכול לחלק כמה מיליארדים מהקופה הציבורית לאיזה מטרה טובה, נניח ניצולי שואה, על חשבון מטרות טובות אחרות ופחות סקסיות, או על חשבון הגירעון, החוב, הדור הבא או שלושתם גם יחד?

לכן המסר של כחלון צריך להיות שונה בעליל מזה ששמענו בחודש האחרון: הוא צריך להגיד ביושר לציבור, שאם הוא זכאי לאמונו - זה לא משום שהוריד את מחירי הסלולר, ובטח לא משום שהוא רפורמטור גדול. הוא זכאי כרגע לאמון כי ב–2010 הוא עשה את מה שהרוב המכריע של הפוליטיקאים, הרגולטורים ואנשי הציבור לא עושים: לצאת נגד עמדות הכוח תוך לקיחת סיכון אישי מוחשי ומיידי שיורידו אותך מהבמה, שיעשו לך דה־לגיטימציה, שינטרלו אותך ושיבואו אתך ועם בני משפחתך חשבון היום, מחר או עוד עשר שנים. כמו במאפיה. כי מדובר במאפיה.

בעקבות ההצלחה של כחלון, קריסת הסלולר וטייקוניו, המחאה החברתית וחשיפת מועדון הריכוזיות והשתלטותו על הדמוקרטיה, שורטטו מחדש בשלוש השנים האחרונות גבולות הגזרה והשיח בישראל. כיום כולם יכולים לאמץ שפה כחלונית, אבל זאת קצת רמאות. כי לדבר כיום על תחרות, ריכוזיות וקבוצות אינטרס שאנסו את הדמוקרטיה זה כבר יותר לגיטימי, והסיכון האישי הרבה יותר קטן.

את הדוגמה הטובה ביותר קיבלנו דווקא השבוע, כאשר המשנה ליועץ המשפטי לממשלה אבי ליכט פירסם אזהרה ציבורית אמיצה וחסרת תקדים: למונופול הגז של יצחק תשובה ונובל יש כוח אדיר שמאיים על היכולת של הדמוקרטיה הישראלית להתגונן, לפקח ולבקר אותו, הוא כתב בחוות דעתו ובשפתו המשפטית.

"כוח השוק שמרכזת קבוצת (תשובה־נובל) מעורר חשש ברמת התחרותיות הענפית ובהשלכה שלה על המחיר לצרכנים. אך הבעיה רחבה יותר. יש להוסיף עליה את החשש מריכוז העוצמה ברמה הכלל־משקית. זהו חשש החורג משאלות של מחיר ותחרות לעבר תחומים אחרים של יכולת השפעה על תהליך קבלת ההחלטות במשק”. זה לא רק הכסף, אלא הדמוקרטיה.

ליכט צודק, כמובן, אבל מצבנו היום, רגע לפני 2015, טוב שבעתיים ממה שהיה לפני חמש שנים, אז שלט בישראל שלטון הפחד והטרור של המועדון, וכולם הכחישו בדיוק את התופעה שליכט מתאר: התכופפות מוחלטת של הדמוקרטיה בפני חבורה קטנה של טייקונים, בנקאים ופוליטיקאי המחמד שלהם.

כחלון צריך לנטוש את המסר ״מה שעשיתי בסלולר אעשה מחר במונופול של הבנקים, בדיור, במזון ובגז״. במקום זה הוא צריך להגיד לציבור: "הקרבות הבאים במונופולים ובקבוצות האינטרס, שחטפו מאתנו את הדמוקרטיה, יהיו הרבה יותר כואבים, מסובכים וארוכים. אם הצוות שלי ואני נהיה רציניים, ינסו לחסל אותנו ולעשות לנו דה־לגיטימציה. יתרה מזאת, אם קבוצות האינטרס לא יכריזו עלינו מלחמה, זה יהיה הסימן לכך שאנחנו לא באמת מנסים לשנות את המציאות, אלא רק מדברים ומשמרים את הסטטוס־קוו. אני צריך אתכם אתי כל הזמן, גם כשאני מתעסק בדברים משעממים שלא קשורים ישירות לכיס שלכם. אני צריך את התמיכה שלכם. אני צריך אתכם משום שאאלץ לאכזב הרבה מאוד אנשים, לבגוד בהרבה נאמנויות של מועדונים וקבוצות שהיו מחוברים אלי בעבר - כי זאת משמעותה של מנהיגות אמיתית. אני אעשה הרבה טעויות, אבל הן יהיו בתום לב, אז אל תחסלו אותי במהירות".

איור: ערן וולקובסקי

3. הטעות השלישית שאורבת לפתחו של כחלון היא להודיע שהוא יערוך רפורמות מאוזנות, ״בלי לפגוע בתעשייה, בחברות, בעובדים בענפים שלהן״. זה שם קוד לכך שהוא לא יעשה דבר. הרפורמה בסלולר פגעה קשות בחברות, בבעלי המניות שלהן, במנהלים ובעובדים שלהן. אבל זה לא היה הדבר חשוב: מה שחשוב הוא השאלה אם אתה פוגע בכלל העובדים, ולא בקבוצות קטנות. בכל רפורמה למען ציבור יש נפגעים, השאלה היא מה היא עושה לכלל המשק, לכלל העובדים, לכלל האזרחים - למיליוני אנשים בלי שמות ופנים.

הבעיה עם רפורמות ושינויים שהתועלת שהן מייצרות מתחלקת על פני מיליוני אזרחים והנזק מתרכז בקבוצות קטנות: לעתים טייקון אחד, קומץ מנהלים או כמה מאות עובדים. ברוב המקרים הציבור הרחב לא יכול לראות את התועלת של הרפורמה בכיסו, משום שהיא מחולקת על פני 8 מיליון איש. הקבוצה הקטנה שנפגעת מרגישה את זה חזק בכיס, ולכן היא תמיד תצא למלחמה כדי לחסל את הפוליטיקאי שיוזם את הרפורמות.

לדוגמה, אם כחלון יצליח להוריד בשלב הראשון 2 מיליארד שקל מהעמלות הבנקאיות, כל משק בית יחסוך מאות שקלים בודדים (2 מיליארד חלקי 8 מיליון איש), ולכן עשוי להיות אדיש. לעומת זאת, 10,000 העובדים הבכירים שמרוויחים עד לפנסיה 50–100 אלף שקל בחודש יהיו נקמנים וקולנים במיוחד אם כחלון ישבור את פועלומי. אותה מתמטיקה תפעל בקק״ל, במכון התקנים, בחברת החשמל, ברשות שדות התעופה, בשוק המזון, בענף הרכב - וכמובן במפלצת זוללת התקציבים הגדולה מכולם: מערכת הביטחון.

לכן האתגר הגדול ביותר של כחלון בשלושת החודשים שנותרו לו עד הבחירות, הוא לחזור ולהסביר לציבור את המתמטיקה של קבוצות האינטרס: מדוע הציבור תמיד יורה לעצמו ברגל, ויורה בראש של הפוליטיקאים והרגולטורים הבודדים שמנסים לשפר את מצבו.

רק כאשר ציבור רחב יבין את השיטה, יוכל כחלון להפסיק עם המסרים המעורפלים שלפיהם אפשר להיות חצי בהריון: גם לעשות רפורמה, וגם שלא יהיו קבוצות קטנות שייפגעו ממנה.

נתב"גצילום: דודו בכר

4. הטעות הרביעית שאורבת לפתחו של כחלון היא לחזור שוב ושוב על הסיסמה ״יוקר מחיה״, ״מחירי דירות״ או "מחיר המילקי". זה לא המסר - וגם לא הבעיה. היווצרותה של קבוצה גדלה והולכת באוכלוסייה, המרגישה שהמוסדות הפוליטיים והדמוקרטיים ״לא סופרים אותה״, לא נובעת ממחירי הדירות המטורפים וגם לא ממחיר הקוטג׳ או מדמי הניהול בביטוחי המנהלים.

אלה הם הסימפטומים ולא המחלה. הייאוש והניכור נובעים מכך שהקבוצה הזאת מבינה שהמשחק לא הוגן ולא מכליל: שאם אתה לא מחובר למוקדי כוח, אם אתה לא מעגל פינות, אם אתה לא חלק מחמולה, ועד, מונופול, קבוצה או המשפחה הנכונה - אתה אבק אדם. הבעיה אינה רמת האי־שוויון, שדווקא מצטמצם בשנים האחרונות, אלא ההבנה בציבור שחלק גדל מהאי־שוויון לא קשור לכישרון או מאמץ, טכנולוגיה או גלובליזציה, אלא לשאלה היכן נולדת, למי או למה אתה מחובר, או תוצאה של כלכלת ״מנצח לוקח הכל״.

מחירי הדירות מכעיסים את הציבור משום שהוא יודע שיש שכבה גדולה שהתעשרה מנדל״ן, ולא בזכות כישרון או תרומתה לכלכלה. הציבור גם מבין שחלק גדול מאלה שהיו יכולים לקחת על עצמם בעשור האחרון התחייבויות של משכנתאות גדולות ולרכוש דירות להשקעה, הם בעיקר כאלה שמחוברים היטב למוקד כוח או לעטין ציבורי. הוא מבין שמחירי המזון הגבוהים לא קשורים לגיאוגרפיה, אלא להיעדר תחרות ולכוח מונופליסטי שזכה להגנה מהרגולטור.

המסים מרגיזים את הציבור לא משום שהם גבוהים, אלא משום שהציבור רואה מולו בשירות הציבורי חמולות של מקורבים, נפוטיזם, פוליטיזציה ושחיתות - והוא מבין שלשם מופנים המע״מ, הביטוח הלאומי, הארנונה והאגרות שלו.

בדו״ח ועדת לנג, שבדקה את יוקר המחיה בישראל, אפשר לראות כיצד יוקר המחיה מתפרץ בשבע השנים האחרונות, במקביל להיווצרות הריכוזיות במגזר העסקי ובשוק ההון. אפשר לראות בו גם את הפערים הגדולים במחירים בין ישראל לבין מדינות עם תוצר גבוה יותר - או עם תוצר נמוך יותר.

מה שמעניין עוד הוא שבמדינות הצפון־אירופיות, כמו שוודיה ודנמרק, המחירים והמסים גבוהים יותר מישראל. אלא ששם אין מחאות חברתיות ואין ייאוש ותסיסה גוברת. כי הציבור מאמין שהשיטה הוגנת ושכל כתר או קרונה שנלקח ממנו במס ישיר או במע״מ חוזר אליו או אל השכבות החלשות. השוודי העשיר מבין שזה האינטרס שלו שתהיה מערכת בריאות, חינוך, אבטלה וביטוח לאומי פרוגרסיווית, שנותנת הזדמנויות לעניים, משום שאי־שוויון נמוך מבטיח חברה חזקה ועמידה יותר. הוא בעיקר מאמין ב"לאגום״: לקחת במידה, ולהשאיר גם לאחרים.

המסר של כחלון צריך להיות פשוט: יוקר המחיה, האי־שוויון, השירותים הציבוריים, החששות מהפנסיה - כל אלה הם סימפטומים לבעיות השורש הישראליות במבנה שוק העבודה, שוק ההון והמגזר הציבורי. בעיות השורש האלה הן היעדר שוויון הזדמנויות אמיתי, וכלכלת מקורבים - שבה לאזרח, לאיש הציבור ולמקבל ההחלטות יש נאמנות רק למשפחה ולחברים, ולא לאנשים שהוא לא מכיר ושלא יכולים להחזיר לו טובות. אנחנו לא נרשום צ׳קים לניצולי שואה בלי להסביר מה מקור הכסף; אנחנו לא נהיה פטריוטים באמצעות ניפוח תקציב הביטחון. אנחנו נחפש אנשים שינהלו את התקציב כאילו זה הכסף שלהם, ולא של אחרים.

כחלון חייב לאמץ את הגרסה שלו ל״דם, יזע ודמעות״, ולגלות לציבור את מה שרובו יודע ושום פוליטיקאי לא אמר לו: הדרך ארוכה מאוד, דורשת למידה ציבורית, ורצופה באכזבות ובמאבקים עם האנשים והקבוצות הכי חזקים בישראל. אלה האליטות, ההיסטוריה והנאמנויות הישנות שחוסמות שינויים, ועליהן האחריות - לא על שום גורם אחר.

אביגדור ליברמן. בינו ובין כחלון קיים קשר הדוקצילום: אמיל סלמן

5. הטעות החמישית שאורבת לפתחו של כחלון היא להתמקד רק בצד הטכני, הניהולי והביורוקרטי של המשימה שעומדת בפניו. כחלון ואנשיו צודקים בנחישות ובמיקוד שלהם בהורדת מחירי הנדל״ן ב–30% ובפירוק הדואפול של פועלים ולאומי. שני אלה הם אכן הצעדים הראשונים ההכרחיים בטיפול ביוקר המחיה ובתחרות, ובהחזרת השלטון מידי הבנקאים והטייקונים לידי הציבור.

הם גם צודקים באומרם שהאתגר הגדול ביותר בישראל הוא לייצר שירות ציבורי וממשלה אפקטיבית ויעילה, שכן ההבדל בין מדינות מצליחות וכושלות אינו רק בשאלה אם הן קפיטליסטיות או סוציאליסטיות, עם ממשלה גדולה או קטנה, עם מסים גבוהים או נמוכים. הרוב המכריע של המדינות אימצו מזמן את הקפיטליזם וכלכלת השוק - מסין עד שוודיה, מהודו עד קנדה, מצרפת עד שווייץ. מה שמבדיל ביניהן הוא יכולתה של הממשלה לייצר איזון בין המוסדות הפוליטיים והדמוקרטיים, כך שהממשלה אפקטיבית ויעילה, והחוקים, הכללים והרגולציה משרתים את הציבור הרחב ולא קבוצות אינטרס או חמולות ומגזרים עם השפעה על השלטון.

אבל אין שום דרך להגיע לממשלה אפקטיבית ומקצועית ולרגולציה עצמאית בלי לצאת משיווי המשקל הנוכחי, שבו כל אזרח, כל קבוצה, כל פוליטיקאי וכל שחקן מנסה לדפוק את השיטה ולנצל אותה מתוך הנחה שאם הוא לא יעשה זאת - שאר האנשים יעשו את זה לו, והוא יפסיד.

כל עוד אנחנו בשיווי משקל זה, הדרך היחידה לבצע רפורמות משמעותיות היא בכוחניות, ללא הסכמה חברתית רחבה. זאת היתה הדרך שבה הן בוצעו עד היום, ולכן הן התמעטו כל כך בעשור האחרון. דרך המלך היא חוזה חברתי חדש, שבו המפסידים מהשינויים מאמינים שהמרוויחים יידעו לשתף אותם ברווחים ובתועלות שיצמחו מהשינויים.

הדרך היחידה לצאת משיווי המשקל ההרסני שבו נמצאת ישראל היא באמצעות מנהיגות שרואה את בניית ההון החברתי, היושרה והאמון כיעד פוליטי, כלכלי, ציוני והיסטורי ראשון במעלה. ייתכן שזאת המשימה הגדולה ביותר של העם היהודי כיום, והדרך היחידה והאחרונה להציל אותנו מהתוואי שבו אנחנו צועדים ויוביל אותנו למצבן של יוון, איטליה, ספרד ופורטוגל - ובהיבטים מסוימים גם של ארה"ב.

ההתנהלות האישית של כחלון עד למועד כתיבת שורות אלה - העובדה שלא קפץ לדירקטוריונים של הטייקונים בשנתיים האחרונות, וגם לא לקח תרומות מהכנופייה הרגילה שמימנה בעשור האחרון את ראשי הממשלה - מבשרת טובות בקשר ליכולתו להוות מודל. המקום שבו הוא עשוי להיכשל בקרוב הוא בחיבורים הפוליטיים, אנשי המטה שלו, התרומות שיגייס והאנשים שיצרף למפלגתו.

היועצים של כחלון יסבירו לו שהוא צריך להיות פרקטי ופרגמטי, ושבפוליטיקה חייבים להתלכלך ולהתחבר למוקדי הכוח המסואבים הרגילים - לקחת קצת גנרלים שבעים, קצת ראשי עיריות, קצת חברים של טייקונים והרבה לוביסטים ויועצים אסטרטגיים, שהרי עוד לא נולד הפוליטיקאי שלא עשה זאת. הם צודקים, כמובן. רק שהם לא מבינים את ההזדמנות ואת המשימה. כחלון מגיע על טיקט של שינוי כלכלי וחברתי. הוא לא יוכל, כמו נתניהו או הרצוג, שרון, אולמרט ולבני, לפתוח במלחמה, לחמם את הגזרה עם חמאס ואיראן, או לפתוח בסבב פורץ דרך נוסף של שיחות עם אבו מאזן וג'ון קרי בכל פעם שמצבו יידרדר בסקרים.

ספק גם אם יהיו לו עיתונות ותמיכה כספית מסיבית כמו שיש ללפיד, השבטיות של ש״ס, החזון היוקד של הבית היהודי ומרצ, או המניפוליטביות והציניות של אביגדור ליברמן. לכחלון יש רק מטבע אחד: להוכיח לציבור שהוא עובד עבורו - ולא עבור חברים עשירים או קבוצות מקורבות.

כדי לעשות את זה, ולהצליח, חייב כחלון לבצע פריצת דרך בפוליטיקה הישראלית: לא מהפכת סלולר, אלא מהפכה ערכית. לא המבחן הפלילי, אלא המבחן הנורמטיבי והציבורי. לא הנורמות הקיימות, אלא הנורמות שאנחנו רוצים שיהיו לנו. לא מקום 37 בדירוג השחיתות העולמי, אלא מקום טוב בעשירייה הראשונה. אפס סובלנות לשחיתות חוקית; אפס סובלנות לפוליטיקאים מזוכים סדרתיים, עם מיליוני דולרים בחשבונות הבנק של קרובי המשפחה, הנהגים והחברים, ומחסור קל בראיות פליליות במשטרה ובפרקליטות שמוציא אותם שוב ושוב זכאים.

אם כחלון יגיע למשרד האוצר עם יועצים חיצוניים מלאי ניגודי אינטרסים כמו רמי לוי, אם הוא יגיע למסקנה שליברמן הוא בן הברית הטבעי שלו (ולא רק בהסכם העודפים) - אז בבחירות הבאות הוא יצטרף לגדעון סער, ובניגוד לו הוא גם יצטרך למצוא סיפור כיסוי חדשני. ״דוד הקטן״ לא יעזור כאן, כי ילדיו של כחלון כבר גדולים, הוא רק בן 54 ועדיין אין לו נכדים. אם יושרה, בניית הון חברתי וניקיון ציבורי מוחלט לא יהיו בראש המצע של כחלון - הוא יגמור כמו כל מפלגות האווירה שהיו כאן.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker