האם לפיד צודק - וחמישה אנשים שולטים במדינה? - השבוע/ גיא רולניק - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

האם לפיד צודק - וחמישה אנשים שולטים במדינה?

לפיד עשה שירות גדול לציבור כאשר חשף שרוב הפוליטיקאים לכודים בידי קבוצות אינטרס

169תגובות

איש אינו יודע בדיוק, אולי גם לא הוא עצמו, מה היה הקש ששבר את גבו של ראש הממשלה בנימין נתניהו כאשר החליט השבוע באחת לפרק את ממשלתו כדי לשים קץ לשותפות עם יאיר לפיד, שהבוחר הישראלי כפה עליו לפני שנה וחצי.

האם זה שיקול קר ומדויק לרגע זה - שזהו העיתוי הטוב ביותר להכות ביש עתיד; האם זה חוק "ישראל היום", שהשפיל את נתניהו בפני ידידו שלדון אדלסון; האם זה הפחד מפני הפיכת חצר מצד לפיד, ציפי לבני, אביגדור ליברמן ומפלגת העבודה; אולי אלה סתם הטינה והתיעוב שהוא חש כלפי המטאור הצעיר של הפוליטיקה הישראלית או ההשפלות והביקורת החריפה שספג מלפיד בחודש האחרון, כאשר זה תקף בצורה ישירה ומדויקת את חולשותיו.

מה שבטוח הוא שלפיד ידע היטב היכן להכות: פחות מיומיים לפני שנתניהו פירק את הממשלה הכריז שר האוצר ש״חמישה חברי מרכז ליכוד מנהלים את המדינה״. בהצהרה זאת התכוון לפיד בעיקר לשרת את עצמו - שהרי הוא נמנע בשלוש השנים האחרונות מלהגיד בקול רם וברור מהו המנגנון הפוליטי שמסרס את הליכוד ובחר לעשות זאת רק כשרצה להשפיל ולהחליש את ראש הממשלה.

אבל בלי להתכוון הוא עשה שירות גדול לציבור הישראלי, כאשר אמר בקול רם את מה שכל הפוליטיקאים מסרבים להגיד, את מה שחלק גדול מאזרחי ישראל לא מפנימים לעומק: מרחב התמרון של רוב הפוליטיקאים בישראל נמוך דרמטית ממה שהציבור מבין, כי רובם לכודים בידי קבוצות אינטרס גדולות וקטנות, גלויות ונסתרות.

הם חופשיים לדבר בהתלהבות או בהתלהמות על השטחים, אירן, עזה, הפלסטינים, המתנחלים, הדת, הכפייה, המסורת, הגיוס, הנטל, השוויון ואפילו על החינוך, הבריאות, האי־שוויון ושכר המינימום - זה מקובל, מצופה ונוח. יש מחנות ברורים של ימין ושמאל, ליברלים ושמרנים, דתיים וחילוניים, וכל אחד צריך לשחק את התפקיד שייעד לו המחנה שממנו צמח.

אבל כאשר מתקרבים לאזורים של הכסף, של האינטרסים הכלכליים, לאזורים שבהם משנים את מבנה הכלכלה, החברה, הכוח והיוקרה במשק, אז אוזלת במהירות העצמאות.

גרוע מזה: מאחר שרוב הפוליטיקאים הרבה יותר ערניים ומתוחכמים ממה שהציבור חושב עליהם, רובם יודעים מראש לאילו אזורים לא כדאי בכלל להיכנס - ואם אין ברירה, כיצד לעשות זאת תוך שהם מבטיחים מראש שהשינויים יתמצו בקוסמטיקה וברטוריקה.

ח"כ ידוע ותקשורתי, שהוביל בממשלה הקודמת כמה מהלכים צבעוניים ומדוברים, הסביר זאת כאן לפני חצי שנה במאמר שכתב לנו. בין השאר הוא כתב: ״רוב הציבור לא מבין איך עובדת הפוליטיקה ואיך עולים ויורדים בתמיכה. קחו לדוגמה מפלגה שבה יש כ–100 אלף חברים. לכאורה, 100 אלף איש יכולים להשפיע על בחירת הרשימה שלה לכנסת; אבל הקרב בפריימריז מוכרע באמצעות הקולות השוליים. שיעור ההצבעה הצפוי בפריימריז יהיה 40%–60%.

טלי מאייר

"מספר הקולות תלוי כמובן במספר הסימונים בטופס ובמספר המתמודדים, אך תוצאה של 40% סימונים מכלל המצביעים היא גבוהה ביותר בכל קנה מידה. כך שאנו מגיעים למספר קולות נדרש של כ–20 אלף כדי להתברג בצמרת המפלגה.

"במצב כזה, לתזוזה של אלפי קולות בודדים בין מועמדים יכולה להיות השפעה מכרעת על עצם הבחירה - ודאי שעל המיקום. הוועד של רשות שדות התעופה, כמו רוב הוועדים הגדולים במגזר הציבורי ובמגזר הפרטי - במונופולים, בעיריות, בתעשיות הביטחוניות, בפיננסים ובקרוב בתקשורת ובביטוח - קורא את המפה, ולכן ממהר לפקוד לפחות 1,000 חברים לכל מפלגת פריימריז שיש לה מהלכים אפשריים בשלטון. עבורם, לפקוד מספר כזה של אנשים זו משימה פשוטה, משום שיש להם משאבים ארגוניים ובעיקר אינטרס חזק. מדובר בקרב על שמירת הפרנסה. לכן, חברי הוועד יפקדו את העובדים ואת בני משפחותיהם. מאחר שהם מודעים לעומק האינטרס, הם יגיעו ביום ההצבעה כדי להצביע באחוזים גבוהים ומרשימים יותר מכל ציבור אחר שמגיע ממניעים אידיאולוגיים. מעבר לכך, משום שהאינטרס המחבר את חברי הקבוצה כל כך מוגדר ומובהק, הם יהיו ממושמעים מאוד בהצבעתם ויצייתו לראש הוועד, שיחליט את מי מתגמלים ובמי נוקמים.

"ההחלטה של פוליטיקאי לצאת נגד מונופול, ענף חמסני או ועד עובדים שסידר לעצמו תנאים חריגים על חשבון הציבור נראית טוב על הנייר, אבל היא בעלת משמעויות התאבדותיות. לכן יש להתייחס אליה בכובד ראש ולהחליט אם שווה להקריב את הקריירה הפוליטית עבור רפורמה שככל הנראה לא תתרחש. גרוע מזה: ברגע שתחליט לעשות את הדבר הנכון ותצא לקרב נגד מיליציית מיסוי עצמאית, ועד גדול וחזק, תגלה שאצלך במפלגה ובמפלגות אחרות יש מספיק צדיקים שיילחמו למען הוועד, ולכן רוב הסיכויים הם שאתה תיפול על חרבך בעת שהם יגזרו את קופון התמיכה השמן של הוועד כל הדרך אל הקלפי.

"זה הרגע לגלות את מה שמובן מאליו לכל מי שהיה שנים רבות בזירה הפוליטית: כמעט אין החלטה מקצועית אחת בקדנציה של פוליטיקאי שיכולה להזיז 5% תמיכה משורת הרווח לשורת ההפסד. פוליטיקאים נאבקים על כל בדל של חשיפה בכלי התקשורת (שגם הם מושפעים לעתים קרובות מקבוצות האינטרס) כדי להרחיב את התמיכה שלהם בקרב המתפקדים, ובהינף החלטה אחת לתמוך בוועד, בלי להתבזות בתקשורת (או לרוץ ולהתחנף לתקשורת ולבעליה), מבטיחים בסיס תמיכה מוצק״.

הטקסט הזה חסר תקדים בכנותו ובמשמעותו העגומה. הח"כ שכתב אותו הוא איש חריף עם רקע בעולם העסקים וחושים חריפים מאוד לתקשורת. לצערנו, הוא עשה זאת בצורה אנונימית ומסיבות ברורות: הוא יודע היטב שמי שיחשוף את השיטה מסתכן בכך שהקריירה הפוליטית שלו, אולי גם הציבורית והעסקית, תחוסל.

לכן מעניין לראות את בחירת המלים של לפיד השבוע: ״מדובר במשבר אחד שכולל בתוכו הרבה נושאים… הוא ביטוי למצב שבו הפוליטיקה הישנה קמה למאבק אחרון על המשאבים, על התקציבים שלה ועל הכוח הפוליטי שלה ועל האינטרסים של מרכיביה… מדובר בחמישה חברי מרכז חזקים בליכוד ששולטים במדינה ומשפיעים על הפוליטיקאים במפלגה״.

לפיד רמז לכמה רפורמות שטורפדו באחרונה תת־קרקעית, תוך שימוש במקסימום מסכי עשן, על ידי חברי מרכז ליכוד שהפעילו את הח"כים מהליכוד.

אבל לפיד לא עשה צעד נוסף: לא גילה לנו את שמות חברי המרכז, שמות הח"כים מהליכוד ובעיקר מהן הרפורמות שטורפדו. ייתכן שהוא יעשה זאת בהמשך הקמפיין שלו - אבל לא מן הנמנע שהוא נזהר מלהוציא החוצה את כל הכביסה המלוכלכת, משום שהוא יודע שנתניהו לא חייב להישאר אדיש והוא עלול להשיב לו באותו מטבע ולשאול מהן הרפורמות שהוא או אגף תקציבים הציעו לשר האוצר כדי להוריד את יוקר המחיה - ולפיד בלם בדיוק מאותו שיקול שעשו אנשי הליכוד. הנקמה של קבוצות אינטרס קטנות בכל פוליטיקאי תמיד יותר כואבת ומדויקת מאשר הנקמה הפוטנציאלית של הציבור הרחב שרובו אדיש, לא מיודע ולא רגיש לכל רפורמה או שינוי שלא יצאו אל הפועל.

אמיל סלמן

הבה נמשיך היכן שלפיד עצר: האם השליטים האמיתיים בפוליטיקה והכלכלה הישראלית הם כדבריו רק ״חמישה חברי מרכז ליכוד״? כמובן שלא. זה פשוט האזור שנוח ללפיד כרגע לנהל בו דיון - כי ביש עתיד לא יהיו פריימריז ומרכז מפלגה עד 2020. אבל במשק הישראלי יש מוקדי כוח חזקים הרבה יותר מאלה של חמשת חברי המרכז - שאותם מכיר לפיד מאוד מקרוב. נתחיל עם חמישה או 15 ראשי עיריות וסניפים, קבלני קולות גדולים בשלטון המקומי. אנשי אגף התקציבים גילו עם כניסת לפיד למשרד שהשלטון המקומי אינו המקום שבו לפיד רוצה לייצר לעצמו אויבים. השלטון המקומי, החצר האחורית החשוכה ביותר של הפוליטיקה הישראלית, שאף כלב שמירה שינסה לטפל בה לא יזכה ביוקרה או בכבוד, הוא המקום שבו אפשר לרכוש ביום פקודה ידידים טובים שיארגנו מאות ואלפי בוחרים בכל סניף, בכל רשות מקומית.

נעבור משם לחמשת בעלי השליטה והמנהלים בחברות הביטוח הגדולות בישראל, שיחד מנהלים יותר מטריליון שקל (אלף מיליארד) מכספי הציבור. רוב הציבור לא הפנים עד לרגע זה את הכוח האדיר שיש למועדון הקטן הזה של מגדל, כלל ביטוח, הראל, הפניקס ומנורה ומה הוא מסוגל להרעיף על חבריו.

פוליטיקאים וראשי רשויות שרוצים לשחד את אנשי שלומם בג׳ובים במגזר הציבורי מסתכנים בחקירות של מבקר המדינה, נציבות שירות המדינה ויועצים משפטיים רגזניים. לעומת זאת, במגזר הפיננסי אין כלבי שמירה אפקטיביים - בעל השליטה או המנכ״ל מחליט, ושום דירקטור, מבקר פנים או רגולטור לא יעמדו בדרכו.

כולם צחקו כשנוחי דנקנר הזרים עשרות מיליוני דולרים מכספי הציבור לקרן השקעות של דני נווה, שהיה חסר כל ניסיון בתחום ההשקעות. הם המשיכו לגחך לאחר שמינה את נווה ליו״ר כלל ביטוח - המנהלת 100 מיליארד שקל מכספי ציבור. אבל הוא עדיין שם, צוחק על כולם.

איש מבעלי השליטה בחברות הפיננסיות הגדולות עוד לא מינה את הסוס שלו לחבר דירקטוריון, אבל לאור התנהלותם של חלק מהדירקטוריונים בשנים האחרונות, אין לנו אלא להצר על כך. ייתכן שהסוס לא היה תורם הרבה בישיבת ועדת הביקורת והמאזן, אבל גם לא היה לוחץ על המנכ״ל לתת הלוואות לבן דודו או לחבר שלו מהצבא ערב הדיון בחבילת השכר שלו (מי שמתעניין במיוחד בז׳אנר של סוסים בדירקטוריון הבנק הגדול במדינה, שיקליד בגוגל ״יש לנו סוס מנצח בדירקטוריון״).

אם הריכוזיות בענף הביטוח והשלכותיה על הפוליטיקה והרגולציה בישראל מפחידות, זה רק משום שטרם הגענו לבנקאות: שם אין ״חמישה חברי מרכז״ אלא רק שני שחקנים, אם תרצו אחד - פועלומי, המנהל כ–800 מיליארד שקל מכספי הציבור. הכנסות שני הבנקים הגדולים בישראל מסתכמות בכ–30 מיליארד שקל בשנה: על מאזן ודו״ח רווח והפסד כזה אפשר להעמיס, בלי להרגיש, עשרות, אולי מאות כלכלנים, פרופסורים, עורכי דין, רואי חשבון וקרובי משפחה של כל כלבי השמירה במשק - ואיש לא ירגיש. חפיר מים סמוי מקיף את המערכת הפיננסית ומקורביה ובו שורצים מאות תנינים, צלופחים וכרישים - שנטועים עמוק בכל עמדות המפתח במשק הישראלי - ואיש לא רוצה להתקרב אליו.

800 מיליארד שקל נשמעים כמו הרבה מאוד כסף, אבל למעשה זה סכום גדול שבעתיים ממה שרוב הקוראים מפנימים. נהוג להשוות מספרים כאלה לתקציב המדינה, אבל רוב המשווים לא מודעים לכך שמרחב התמרון בתוך תקציב המדינה הוא אפסי. כשאנשי אגף תקציבים מתיישבים מדי שנה להחליט על ״שינוי בסדר העדיפויות״, הם רואים לפניהם את ״הטייס האוטומטי״ - הסכומים שלהם המדינה מחויבת מכוח הסכמי שכר והתחייבויות. הסכום ה״חופשי״ לשיקול דעתם הוא כ–10 עד 20 מיליארד שקל בשנים טובות. את הסכום הזה יש להשוות לגודל המאזן ולהיקף הכסף שבידי פועלומי.

ערב הבחירות הצהיר לפיד שלא יעסוק בענייני בנקאות, משום שבמקביל לעבודתו ב"ידיעות אחרונות" ובערוץ 2 הוא קיבל כמיליון דולר מבנק הפועלים כפרזנטור של הבנק. זאת אמירה מאוד מוזרה כשהיא מגיעה משר אוצר. אם הוא החליט שלא לגעת בדואפול הבנקאי, שיש לו השלכה דרמטית על כל מבנה המגזר העסקי ומשם על יוקר המחיה - מי יגן על הציבור? מי יוביל שם רפורמות? בנק ישראל, שפונקציית המטרה העיקרית שלו היא הגנה על יציבות הבנקים? המפלגות הגדולות, שרובן נמצאות בחובות לבנקים? העיתונות, שיש לה או לבעליה חובות במיליונים, עשרות מיליונים, מאות מיליונים ולפעמים גם מיליארדים לבנקים? על כל אלה לפיד מעולם לא פצה פה ולא אמר מלה.

דניאל בר און

ערב הבחירות הצהיר לפיד שיחסום יצוא גז ויתמודד עם הטייקונים. בחודשים האחרונים נדם קולו והוא העדיף לספר שוב ושוב על שוויון בנטל - וגילגל לאחרים את תפוח האדמה הלוהט של מאות מיליארדי השקלים בשוק האנרגיה הישראלי.

מהמערכת הפיננסית והפרטית, נחזור אל הציבורית: אל חיים כץ, יו״ר ועד העובדים בתעשייה האווירית וכל עשרות חבריו במונופולים הממשלתיים כמו חברת החשמל, רשות שדות התעופה, אגד והנמלים. הם נקרעים מצחוק כל אימת שהח"כים, הכלכלנים והפעילים החברתיים מנהלים דיונים חמורי סבר ורציניים על ההפרטה בישראל. הם הרי לא המתינו לסיום הדיון המשעמם והעקר הזה, הפריטו מזמן את החברות - והעבירו אותן לשליטתם. ביום הבחירות הקרוב לפריימריס בליכוד העבירו לילדיכם שיעור באזרחות: קחו אותם לראות את האוטובוסים היוצאים ממפעלי התעשייה האווירית לקלפיות ברחבי הארץ. אלפי מהנדסים צועדים בסך "להצביע" על פי ההנחיות המדויקות של הבוס האמיתי בחברה.

לא נשכח, כמובן, את המעצמה השביעית. בניגוד לארה"ב, שם הבחירות לנשיאות, לקונגרס ולפעמים גם לבית המשפט העליון נרכשות במזומן, בתרומות, בעמותות, בסופר עמותות ובעיקר בקמפיינים ענקיים שמממנים וול סטריט, תעשיית התרופות, תעשיית הנשק, תעשיית הבריאות, האיגודים, הוועדים ושאר קבוצות האינטרס - בישראל דרך המלך לשלטון עוברת דרך שלושת כלי התקשורת המרכזיים.

לראש הממשלה יש עיתון חינם עם אתר אינטרנט זעיר שמממן מיליארדר אמריקאי; לרוב יריביו הפוליטיים, גם אלה שהורשעו בפלילים וגם אלה שזוכו והתיקים נגדם נסגרו, יש עיתון גדול בדעיכה עם אתר אינטרנט ענק ובעיקר חיבורים תת־קרקעיים לרוב צמרת עולם המונופולים; לכל הפוליטיקאים באשר הם (למעט אלה המגיעים ממפלגות עם גרעין אידיאולוגי קשה, בעיקר הדתיות) מומלץ תמיד לעסוק בנושאים שמלהיבים את ערוץ 2 ולהימנע מנושאים המרגיזים את בעלי הערוצים - ש–99% מהציבור לא יודע מיהם (ערכו ניסוי בבית, במשרד ובסלון ושאלו את חבריכם מיהם בעלי העיתונים ועורכי הערוצים בישראל - התוצאות תמיד משעשעות ועצובות).

ריבוי קבוצות האינטרס שהצגנו ב–1,800 המלים האחרונות עשוי להוליד בקרב הקוראת הערנית את התגובה הבאה: יילחמו כל קבוצות האינטרס זו בזו מול הכנסת, מול הרגולטורים, מול המחוקקים, השרים והפקידים - והתוצאה תהיה פשרה שמבטאת את כל הכוחות במשק. זאת הרי הדמוקרטיה.

כמובן שזאת לא התוצאה. משום שבשולחן הזה - שבצלע אחת שלו יושבים בנקאים, פיננסיירים ובעלי מונופולים, בצלע השנייה נציגי איגודים, גילדות, התאחדויות וועדים, ובצלע השלישת קבלני קולות, מאכערים של השלטון המקומי, חמולות של פריימריז - מהשולחן הזה נעדרים כמה מיליוני אנשים: הציבור הרחב והמפוזר של אזרחים, משלמי מסים, צרכנים, עניים, קשישים, חולים ועובדים שקופים.

לפיד, כמו שרים וח"כים רבים לפניו, מבקש להצטייר כמי שניסה לדאוג לאותם אזרחים שאינם חלק מקבוצות האינטרס. ״הגשנו תקציב חברתי״, הוא הצביע על תוספות של מיליארדי שקלים שנתן למשרדים החברתיים.

אלא שבכלכלה אין ארוחות חינם: אם אינך מוביל רפורמות מבניות בדרך שבה המגזר הציבורי והפרטי פועל ומקצה מקורות; אם אינך מצביע על מקורות מימון ל״תקציבים חברתיים״; אם אינך מראה כיצד אתה מוודא שהמקורות יופעלו בצורה יעילה יותר - הזרמת מיליארדים היא אחיזת עיניים.

במקרה הטוב זאת בסך הכל משיכת השמיכה מצד אחד לצד שני של המיטה, מה שחושף קבוצה אחת באוכלוסיה לקור, לעוני וליוקר מחיה. במקרה הרע אתה מסתכן בהגדלת החובות, כלומר מגלגל את הבעיות לדור הבא, לממשלה הבאה, לקדנציה הבאה - שמישהו אחר יפרע אותן בריבית דריבית.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#