הקשר בין המחוברים, האי־שוויון ורפורמות כלכליות - השבוע/ גיא רולניק - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

הקשר בין המחוברים, האי־שוויון ורפורמות כלכליות

המציאות בממשלה, בכנסת ובעיתונות היא שיווי משקל של הרבה שחקנים וקבוצות אינטרס

61תגובות

הקרקס הפוליטי סביב תקציב 2015 והרפורמות המבניות הבודדות שנכללו בו הגיע החודש לשיאים של ציניות, אופורטוניסטיות, חשיבה לטווח קצר ומיקוד בהישרדות פוליטית של חברי הקואליציה - ובראשם ראש הממשלה בנימין נתניהו.

ההבנה שרוב המפלגות בקואליציה עסוקות רק בהכשלת חברותיהן ובריצוי קבוצות אינטרס הקשורות אליהן בצורה גלויה או תת־קרקעית, והכל תוך ניסיון להתחנף לבוחרים במסרים חלולים ובסיסמאות שדופות, גורמת שוב לרוב הישראלים להרגיש ש"המערכת הפוליטית שבורה" ו"אינה מתפקדת".

זאת אינה תופעה ישראלית. האי־שוויון הגובר ברוב העולם המערבי, שיעורי האבטלה הגבוהים בקרב צעירים, הריקבון של המערכות הפוליטיות, חוסר האפקטיביות של חלק גדול מהמערכות הציבוריות, ההידרדרות באיכות הסביבה - כל אלה מובילים בשנים האחרונות שיח ציבורי חדש, שבמרכזו עומד לעתים הביטוי "המערכת שבורה".

האמנם המערכות הכלכליות והפוליטיות במדינות המפותחות "שבורות"? כלל לא בטוח. ייתכן שהשימוש התכוף שאנחנו עושים בביטוי "מערכת שבורה" מונע מאתנו לערוך דיאגנוזה של המציאות האמיתית ושל הדרך להוביל שינויים.

בלומברג

המערכת אינה שבורה: המציאות הפוליטית, הכלכלית והחברתית שאנחנו רואים לפנינו בממשלה, בכנסת ובעיתונות היא שיווי משקל של הרבה מאוד שחקנים חזקים וקבוצות אינטרס שמעדיפות את הסטטוס־קוו הנוכחי על כל שינוי אפשרי.

בארה"ב אוהבים לדבר בשנים האחרונות על הנעילה של המערכת הפוליטית על ידי הלעומתיות של הדמוקרטים והרפובליקאים, שמונעת שינויים ורפורמות ומסרסת את יכולת הביצוע של הממשל. האליטה האמריקאית נוהגת לצקצק בעיתונות, בכנסים, באקדמיה ובשיחות הסלון שאם רק היה אפשר לפתור את הנעילה הזו - אפשר היה לחולל את השינויים הדרושים.

אך לאמיתו של דבר, בארה"ב, באירופה וגם בישראל, הנעילה של המערכות הפוליטיות, חוסר התפקוד של הממשלות ותחושת האנרכיה שהורגשה השבוע בפוליטיקה הישראלית הם לא ממש נעילה, אלא שיווי משקל יציב למדי, המשרת את עמדות הכוח המרכזיות במשק ובחברה - ולא חשוב אם הן במגזר הציבורי או הפרטי.

פוליטיקאים, שרים, פקידי ציבור וגם עיתונאים בישראל כמו גם בארה"ב ובחלק ממדינות האיחוד האירופי נוהגים לקונן על "חוסר המשילות", על הכוח העודף של "שחקני הווטו" ולעתים גם על הצורך בשינוי שיטת הממשל. לעתים קרובות הם יוצרים מצג שווא כאילו יש רק כמה בעיות טכניות, פוליטיות, למשל העלאת אחוז החסימה או חקיקה מסוימת, שאם היינו מתגברים עליהן, מיד היתה נפתחת בפנינו הדרך לתיקון המערכת.

יש מקרים שבהם פעולות טכניות כאלה אכן יכולות לאפשר שינויים, אבל ספק רב אם הם רבים. התקיעות של המערכת משרתת בסופו של דבר את הסטטוס־קוו שממנו נהנים רבים, בעיקר אלא שמאורגנים ומוברגים.

השינויים הטכנולוגיים המהירים בשנים האחרונות ושינוי מאזן הכוחות הגלובלי, כמו עליית סין והצמיחה המהירה בשווקים המתעוררים, דחפו חלק גדול מהדיון הכלכלי לאזור המשמעויות של הטכנולוגיה והגלובליזציה. מאז המשבר הפיננסי של 2008 מתנהל גם דיון בסוגיית הבנקים והמדיניות המוניטרית הגלובלית. השאלות שזוכות לפחות תשומת לב הן מדוע המערכות הפוליטיות לא מגיבות לשינויים החיצוניים המהירים ולא נותנות מענה לכעס הגובר של מעמד הביניים.

בשלוש השנים שקדמו למחאה החברתית, ובעיקר בשנים שלאחריה, נפתח סוף־סוף בישראל דיון ציבורי, המושפע מהנעשה בעולם, על הדרך שבה החולשה הפוליטית והמבנה הכלכלי משרתים קבוצות אינטרס חזקות במערכת הפיננסית והעסקית. כך החלו לצבור תאוצה הביטויים ריכוזיות, טייקונים ונגזרותיהם - יוקר המחיה, ההון־שלטון, הדלתות המסתובבות, בנקאות המקורבים והרגולטורים השבויים.

עכשיו נכנס למרכז הזירה הציבורית, ובצדק, הדיון בשוק העבודה - היוזמה להעלאה משמעותית של שכר המינימום והדיון הראשון שנערך בממשלה לפני שבועיים לגבי אימוץ המודל הנורדי בשוק העבודה הישראלי. לכאורה, העיסוק בשוק העבודה ומולו ביוקר המחיה, במונופולים וקרטלים ובשוק ההון הם שני עולמות, דיסציפלינות שונות. אולם מה שמחבר אותם ואתגרים רבים אחרים הוא החסמים לשינויים במדיניות הכלכלית ומבנה המערכות.

מקובל לחלק את שוק העבודה לרמת ההשכלה ולרמת ההכנסה. אולם המשבר הכלכלי של השנים האחרונות יצר בישראל, וגם באירופה, פרספקטיבה נוספת.

פטריק אמינגר, פרופסור לכלכלה פוליטית מאוניברסיטת סנט גלן השווייצית, פירסם בחודש שעבר את הספר "הכוח לפטר", שבו הוא מנתח את השפעתם של איגודי עובדים באירופה על הרגולציה בתחום הביטחון התעסוקתי. אמינגר, שחוקר את מדינת הרווחה ואת המדיניות הממשלתית השונה במדינות אירופה, רואה את שוק העבודה בעיקר דרך החלוקה של עובדים אינסיידרים ואאוטסיידרים. לפני שנתיים הוציא אמינגר עם שורה ארוכה של פרופסורים לכלכלה בכלל ושל שוק העבודה בפרט ספר העוסק ב"דואליזיציה" - מדיניות כלכלית שמובילה לדואליות בשוקי העבודה.

אף שהספר עוסק בעיקר במדינות אירופה, מהצפון ועד הדרום, הקורא הישראלי עשוי לזהות הרבה מאוד מרכיבים מהמדיניות הכלכלית הדואלית. האינסיידרים שאמינגר מתאר הם במידה מסוימת אלה שבשנים האחרונות נודעים כאן כמחוברים - החלקים החזקים, המאורגנים ובעיקר המקושרים פוליטית בשוק העבודה.

האיום בשביתה הכללית שעליו הכריזה השבוע ההסתדרות הוא איתות לכך שארגון העובדים הגדול בישראל מבין שהסיכון שיאבד את הלגיטימציה שלו בקרב הציבור הולך וגדל. מאז המחאה החברתית גדלה המודעות של הציבור לדואליות בשוק העבודה ולהתפתחות הקאסטות של מחוברים ובלתי מחוברים, שלה היתה שותפה ההסתדרות.

המדיניות הכלכלית מעודדת את ההבדלים

השבוע, כאשר לראשונה מזה זמן רב הרימה ההסתדרות את דגל השביתה למען אוכלוסיות חלשות ולא מחוברות פוליטית, ניסיתי להבין עם אמינגר מה למדנו מהספרות הכלכלית הבינלאומית על שוקי עבודה דואליים, מהי בדיוק דואליזיציה בשוקי העבודה באירופה, אם היא אכן מזכירה את המחוברים הישראלים ומדוע הוא וכלכלנים רבים באירופה מייחסים לה חשיבות כה גדולה.

פרופ' אמינגר, מהי דואליזציה?

"דואליזציה מתארת סוגי מדיניות שיוצרים הפרדה בין זכויות, קצבאות ושירותים הניתנים לקטגוריות שונות של זכאים. בתהליך זה מצבם של האינסיידרים נותר פחות או יותר ללא שינוי, בעוד שמצבם של האאוטסיידרים מידרדר. לחלופין, מדיניות עשויה להוביל ליצירת קטגוריות חדשות של אאוטסיידרים, שבעבר היו זוכים לאותם תנאים כמו אלה של האינסיידרים".

אוניברסיטת סנט גלן

מדוע זה חשוב?

"השכר, הגישה לקצבאות רווחה, איכות התעסוקה או הגישה להכשרה משתנים מאדם לאדם. זו כמובן אינה בעיה בפני עצמה, אך זה בעייתי כי לרוב הצדדים השליליים של משרות מתקבצים. כלומר, שכר נמוך משקף לרוב גישה מוגבלת להכשרה ולקצבאות רווחה. גם זה אינו חדש. מה שהשתנה, ומה שאנחנו מכנים דואליזציה, הוא שהמדיניות הכלכלית יותר ויותר תורמת למיסוד של הבדלים אלה בין האינסיידרים לאאוטסיידרים.

"אם בעבר אחת ממטרות המדיניות הציבורית היתה להכניס כמה שיותר אנשים למערכת יחסים תעסוקתית סטנדרטית, המתאפיינת בחוזה רגיל פתוח שאינו קצוב בזמן ובמשרה מלאה, המדיניות של ימינו פורמת את הפיקוח על תעסוקה זמנית ויוצרת סוגים חדשים של עבודה לא יציבה, כמו חוזים של זמינות לפי קריאה. האנשים עם החוזים האלה לרוב משתכרים פחות, ואין להם כלל גישה להכשרה.

"מדאיג אף יותר שאנשים עם החוזים האלה מתקשים לרוב להשיג חוזה רגיל, ולכן הם לכודים במשרות אלה זמן ממושך. בטווח הארוך, זה מעיד על אופק קריירה שנפגע כתוצאה מהיעדר הכשרה וביטוח לאומי בלתי מספק, מכיוון שההגנות החברתיות מוטות נגד חוזים לתקופות קצובות או עבודה במשרה חלקית".

כיצד אנו מגדירים אינסיידרים ואאוטסיידרים? באירופה? בארה"ב? בסקנדינוויה?

"אאוטסיידרים יכולים להיות מובטלים או שמשרותיהם מתאפיינות בשכר נמוך וברמה נמוכה של הגנה, זכויות תעסוקה, קצבאות והטבות ביטוח לאומי. אם האאוטסיידרים אינם מובטלים, משרותיהם הן לרוב בלתי טיפוסיות באופן טיפוסי. במלים אחרות, המשרות שלהם אינן מלאות, אלא חלקיות. החוזים שלהם אינם פתוחים, אלא קצובים בזמן. לעומתם, האינסיידרים נמצאים ביחסי תעסוקה סטנדרטיים, המתאפיינים במשרה מלאה עם חוזה פתוח וגישה טוב יותר לביטוח לאומי.

"אין הבדלים משמעותיים בין אירופה, ארה"ב ומדינות סקנדינוויה ביחס לאינסיידרים ולאאוטסיידרים, אם כי בארה"ב שכר נמוך הינו רכיב משמעותי יותר, ואילו באירופה, חלקיות וזמניות המשרה הן רלוונטיות יותר. עם זאת, האנשים המושפעים עשויים להיות שונים. באירופה, נשים נוטות להיות נשות חוץ, ואילו בארה"ב, אלה לרוב חסרי הכישורים".

בישראל אני משתמש במונח דומה לאינסיידרים שלך - מחוברים. לפי ההגדרה שלי, העובדים המחוברים מיוצגים היטב בפוליטיקה, מכיוון שהם מהווים קבוצת אינטרס, עם אינטרס מרוכז. לעתים קרובות יש להם קביעות, פנסיה תקציבית והטבות שלא מקובלות ברוב המשק. חלק מהמחוברים הם אלה המכונים עובדי דור א׳ - הם הגיעו "ראשונים", לפני הרפורמות בשוק התעסוקה, ולכן הם מבוצרים ולעתים שולטים לחלוטין בארגונים שלהם עם זכויות וטו על כל רפורמה. לעתים הם גם מושחתים. בעשור האחרון מתחזק החשש שעובדי דור א׳ או המחוברים הזניחו את עמיתיהם החדשים, האאוטסיידרים או הלא מחוברים, וכך הגענו למצב שבו 10%–20% מהעובדים במשק מחוברים והיתר נטושים בשוק החופשי עם רשתות ביטחון מוגבלות. האם המחוברים הישראלים הם למעשה האינסיידרים שאתם מתארים?

"כן. בהחלט יש הקבלות ברורות בין המחוברים בישראל לאינסיידרים באירופה. איני מומחה בפוליטיקה ישראלית, אך נראה לי שהמחוברים הם מה שהיינו מכנים אינסיידרים. אנחנו רואים פערים בין האינסיידרים לאאוטסיידרים כמעט בכל המדינות, אך יש הבדל באופן שבו דואליזציה עובדת בין מדינה למדינה. באירופה מצטמצמת הליבה של האינסיידרים, אך איני חושב שהם מיעוט ברור בקרב העובדים. יש מי שיכולים לחדור לשורות האינסיידרים כבר מתחילת הדרך, ויש גם אאוטסיידרים שמצליחים לעשות זאת אחרי תקופת מה. נראה שישראל מעט שונה במובן זה, אך אין במדינות כמו דנמרק, צרפת או שווייץ משהו כמו עובדי דור א׳".

הספר שלך, שיצא החודש, מתרכז ביכולת בדואליות בשוק העבודה בכל הקשור ליכולת לפטר בלתי מחוברים בצורה גמישה, ולעומת זאת את הקשיחות אצל המחוברים. איך זה מתחבר לסוגיות שעליהן דיברנו עד כאן?

"החוקים שקובעים את יכולתם של מעסיקים לגייס ולפטר עובדים נהפכו לדוגמה הבולטת ביותר של תהליך הדואליזציה במערב אירופה. דואליזיציה, כפי שהסברתי, היא מדיניות שמבדלת בין הזכויות, ההטבות והשירותים שלהם זכאים עובדים שונים. בעשורים האחרונים לא השתנו כמעט ההגנות נגד פיטורים של עובדים בעלי חוזים ללא תאריך סיום, בעוד שהחוקים שחלים על עובדים זמניים עברו דה־רגולציה דרמטית. כיום אין שום מגבלת על שכירת עובדים זמניים, ולעומת זאת פיטורים של עובדים עם חוזים ללא תאריך סיום הם תהליך מסובך ויקר. התוצאה היא שהפער בין העובדים האינסיידרים לאאוטסיידרים - הראשונים נהנים מהגנה בעוד שהאאוטסיידרים הם אלה שנאלצים לספק לשוק העבודה את הגמישות שדרושה לו.

"בספר אני טוען שלוועדי עובדים יש חלק מרכזי ברפורמות שעברו על הרגולציות בשוק העבודה. אני מראה שבעשורים האחרונים ארגוני העובדים היו מוכנים להסכים לדה־רגולציה של הסכמי העבודה של העובדים הזמניים כאשר היתה דרישה ליותר גמישות בשוק העבודה. במקביל נלחמו האיגודים בכל ניסיון לפגוע בהגנה לעובדים שלהם".

מדוע האיגודים מגנים רק על האינסיידרים ולא על כלל העובדים?

"יש כמה סיבות לכך שהאינסיידרים נמצאים בראש סדר העדיפויות של האיגודים. ראשית, הם צריכים להגן על האינטרסים של החברים שלהם בנושא הגנה מפיטורים - וברוב המדינות החברים באיגודים הם רק האינסיידרים. שנית, לאיגודים יש עניין לשמר את ההגנה מפיטורים כדי למנוע מהמעסיקים לסמן חברי איגודים כאשר יש צורך לפטר עובדים. שלישית, לאיגודים יש עניין לשמור על מעמדם בתהליך הפיטורים כדי להשפיע על הניהול של הארגונים. הווטו שיש לוועדים על פיטורים לא נועד רק לשמור על העובדים, אלא גם לתת לוועדים כוח ולפעמים משקל שווה בקבלת החלטות ניהוליות, ובדרך זאת הם משיגים כוח הרבה יותר משמעותי ממשקלם האמיתי".

אחת הסיבות לקושי לקדם רפורמות בחלק מענפי המשק הישראלי - כאלה שיתמודדו עם יוקר המחיה, האי־שוויון, שיפור האפקטיובות במגזר הציבורי ופירוק המונופולים - היא שהסטטוס־קוו הנוכחי נוח הן לאליטות במגזר הפרטי והן לעובדים המחוברים. האם זה תיאור סביר לאינסיידרים במודל שלך? האם גם באירופה יש למחוברים חלק בעצירת רפורמות שאמורות להתמודד עם השינויים הכלכליים והאינטרסים שלהם מתלכדים עם אלה של בעלי החברות?

"הנקודה המכרעת בפערים בין האינסיידרים לאאוטסיידרים היא שיש להם אינטרסים שונים. לכן לעתים האינסיידרים מצטרפים לקואליציה עם החברות הגדולות, על חשבון האאוטסיידרים. הסכמים ברמת החברה בין מעסיקים לוועדי עובדים בגרמניה הם דוגמה קלאסית לקואליציות חוצות מעמדות כאלה, השואפות לשמר את הסטטוס־קוו. אנחנו יכולים לראות קואליציות כאלה גם בצרפת, אם כי שם המנגנון עובר דרך איגודי המגזר הציבורי והחברות הממשלתיות הגדולות. בשני המקרים המטרה היא לשמר את הסטטוס־קוו, מה שבא לעתים קרובות על חשבון האאוטסיידרים. אך האופן שבו תהליכים אלה מתפתחים שונה ממדינה למדינה. מה שדומה הוא המגמה הכללית לדואליזציה שחוסמת את הרפורמות הכלכליות החיוניות".

ומהו תפקיד האיגודים בדואליזציה?

"האיגודים משחקים תפקיד חשוב, מכיוון שהם נאבקים בהתבצרות מחדש של הגנות חברתיות ובדה־רגולציה של חוקי העבודה. אך התפקיד שלהם הוא בעל השפעה מעורבת. כאשר הם נמצאים תחת לחץ להסכים לרפורמה דה־רגולטורית כלשהי, לרוב הם מצדדים באינסיידרים, מכיוון שהאינטרסים הארגוניים שלהם קשורים אליהם. מעבר לכך, חברות באיגודים נוטה משמעותית לטובת האינסיידרים. לכן האיגודים אינם מנועי הדואליזציה, אך התנהגותם מכרעת בעיצוב האופן שבו הדואליזציה מתרחשת. הם יכולים לתרום לחלוקה שוויונית של הנטל, אך הם גם יכולים להעדיף את האינטרסים של האינסיידרים על פני אלה של האאוטסיידרים".

האם יש בעיניך הבדל בין איגודי המגזר הפרטי לאלה במגזר הציבורי?

"ההבדל בין המגזר הפרטי לציבורי אינו משמעותי בפני עצמו. חשוב יותר לבחון את ארגון האיגודים בכלכלה כולה. בצרפת, איגודי המגזר הציבורי שולטים יותר ויותר בכל תנועת התאגדות העובדים, ומתמקדים בהטבות לאינסיידרים. בסקנדינוויה, לעומת זאת, איגודי המגזר הציבורי נשלטים על ידי נשים ותורמים לחלוקה השוויונית בין המגדרים. כך שהמגזר עצמו אינו חשוב: מה שחשוב הוא המידה שבה תנועת האיגודים נשלטת על ידי אינטרסים של האינסיידרים".

האיגודים בשוודיה, בדנמרק ובהולנד מקבלים רעיונות של שוק חופשי, משמעת שוק ותחרותיות, ואילו במדינות אחרות זה כמעט הפוך. כיצד מדינות אלה משיגות זאת?

"לתנועות האיגודים במדינות אלה יש היסטוריה שונה בתכלית לעומת אלה בצרפת או באיטליה. בדנמרק, בהולנד או בשוודיה, לאיגודים יש עמדה חזקה בקביעת מדיניות בשוק העבודה, שאינה מאוימת על ידי המדינה, המפלגות או המעסיקים. יתרה מכך, הכללתם המוקדמת והשקטה בזירה הפוליטית לא דחפה אותם לאידיאולוגיה רדיקלית. לעומתם, האיגודים בצרפת ובאיטליה התמודדו עם מדינות ומעסיקים עוינים בתקופה שבה נכנסו לזירה הפוליטית בסוף המאה ה–19. הרדיקליות שלהם היא מורשת התפתחויות אלה לפני יותר מ–100 שנה. יצירת יחסי תעשייה של שיתוף פעולה הוא תרגיל בבניית אמון ושיתוף בסמכויות. האיגודים בצפון אירופה בונים אמון כבר יותר מ–100 שנה. העמדות הפוליטיות המתונות שלהם מאפשרות חלוקה של הסמכות. לעומת זאת, היחסים התעשייתיים בצרפת ובאיטליה עדיין מתאפיינים בחוסר אמון רב".

שווייץ מאוד מעניינת: רק 25% מכוח העבודה שלה מאוגד, ועדיין יש רשתות ביטחון חברתיות ואיכות חיים גבוהה, כמו בשוודיה ובדנמרק. כיצד זה קורה?

"למרות צפיפות האיגודים הנמוכה יחסית בשווייץ, תנועה העבודה בה חזקה למדי. זה קשור במערכת הפוליטית הייחודית של שווייץ. הכלים של דמוקרטיה ישירה - הצעות חוק יזומות מהעם ומשאלי עם - מאפשרים לאיגודים להעלות לסדר היום הפוליטי הצעות להרחבת מדינת הרווחה, ולהיאבק בניסיון לצמצמה. בנוסף, המפלגה הסוציאל־דמוקרטית נמצאת בממשלה כבר יותר מ–50 שנה ברציפות. ולסיכום, שווייץ היא מדינה עשירה שאוכלוסייתה רואה בשקט חברתי ערך רב. לכן, יש מוכנות מסויימת - גם בקרב מצביעים שמרנים - להוציא כספים על רווחה, אם מהלכים אלה תורמים לשקט החברתי וללכידות החברתית".

מה ההבדל בין מצב הדואליזציה בגרמניה, בצרפת ובמדינות צפון אירופה?

"ייתכן שזה מפתיע, אך אין הבדל רב. אני רואה שני הבדלים משמעותיים בלבד. קודם כל, בצרפת ובגרמניה הדואליזציה יותר ממוגדרת, כלומר יש נשים רבות בקרב האאוטסיידרים. בסקנדינוויה האאוטסיידרים הם לרוב אנשים צעירים או מהגרים. שנית, בסקנדינוויה יש יותר עקרונות מדיניות 'המחליקים' את ההשפעות השליליות של דואליזציה. למשל, מדינות סקנדינוויה משקיעות יותר כספים בהכשרה, וכך מקוות להעביר אאוטסיידרים רבים למשרות של אינסיידרים. בדומה, חלק מהקצבאות אינן תלויות בהשתתפות בשוק התעסוקה, וכך מקלות על גישה גם מצד האאוטסיידרים. ובכל זאת, רואים את אותם תהליכי דואליזציה בסקנדינוויה ובאירופה היבשתית".

מי בחוץ? צעירים, נשים ומהגרים

האם אפשר להאשים את המחוברים במדינה הפריפריה של אירופה בקריסת כלכלותיהן?

"כן ולא. אי אפשר להאשים אותם בכך שניסו להגן על זכויותיהם החברתיות, נכון? אך בהחלט נכון שהיתרונות של האינסיידרים חותרים תחת תחרותיותן של כלכלות אלה (פורטוגל, אירלנד, יוון וספרד, PIGS בקיצור). בנוסף, העובדה שיש כל כך הרבה גברים ונשים משכילים במשרות לא יציבות היא חלוקה מאוד לא יעילה של משאבים. פערים בין אינסיידרים לאאוטסיידרים בהחלט אחראיים במידה רבה לצרות הכלכליות של מדינות אלה, אך את האשם צריך להטיל באליטות הפוליטיות, על שלא נאבקו בהתחזקות האינסיידרים".

האם דואליזציה היא גורם מרכזי ביצירת אי־שוויון? האם היא מקור משמעותי למכשולים שעומדים בפני רפורמות כלכליות וקדמה כלכלית?

"בהחלט. דואליזציה היא מנוע עיקרי של אי־שוויון. דואליזציה מותירה אנשים במשרות גרועות. היא פוגעת בגישתם לקצבאות רווחה ולהכשרה. היא מקשה על רפורמות כלכליות, בכך שהיא יוצרת ניגודי עניינים. והיא פוגעת בצמיחה הכלכלית, שכן היא מקצה משאבים (הון אנושי) בדרכים מאוד לא יעילות. ראו כמה אנשים בעלי השכלה אקדמית ממלצרים באיטליה במקום לנצל את כישוריהם בצורה מיטבית".

האם אפשר לומר שמרבית האי־שוויון שנוצר כתוצאה מדואליזציה נגרמת על ידי החלטות פוליטיות, ולא, נאמר, גלובליזציה או מהפכת הטכנולוגיה?

"הגלובליזציה ומהפכת הטכנולוגיה אינן גורמות לאי־שוויון בפני עצמן. מנועים מבניים אלה מעובדים על ידי המערכת הפוליטית. בתהליך זה, חלק מהקבוצות משתמשות בכוחן כדי לחלוב הון (רנטות) נוסף. אך דואליזציה לא חייבת להיות התשובה לגלובליזציה. בעבר, בשנות ה–60 וה–70, התגובה לפתיחות כלכלית גוברת היתה הרחבת מדינת הרווחה. מי שהיו צפויים להפסיד כתוצאה מהגלובליזציה פוצו, והאי־שוויון נותר נמוך. זו עדייין אפשרות גם כיום. דואליזציה היא רק דרך אחת להגיב לגלובליזציה ולשינוי טכנולוגי מוטה לטובת מיומנויות ייחודיות. מה שדומה הוא המגמה הכללית לדואליזציה והיעדר רפורמה כלכלית חיונית".

בישראל, הארגון המאחד את כל האיגודים, ההסתדרות, מייצג כ-25% מכלל העובדים במדינה - מרביתם עובדי המגזר הציבורי, הבנקים ומונופולים פרטיים, קרטלים ומגזרים שעליהם רגולציה גבוהה. התוצאה היא שההסתדרות מייצגת בעיקר אינסיידרים, והם מקדמים את האינטרסים של האאוטסיידרים בצורה מאוד חלשה, בעיקר לאחר מחאה חברתית שפגעה בתדמית שלהם. כל האמנות הכלכליות שהאיגודים חותמים עליהן עם הממשלה והעובדים אינן מתמודדות עם בעיות כמו מונופולים, רנטות, נושאי יוקר מחיה ורפורמות מבניות בשווקים, מכיוון שהאינסיידרים מבודדים מהשוק, ואינם רוצים לזעזע את הסטטוס־קוו. כשאתה בוחן את ה–OECD ואת ארה"ב, האם יש יותר דוגמות של איגודים חמדניים שנשלטים על ידי מחוברים, המונעים רפורמות ומגדילים את האי־שוויון?

"כן, יש איגודים כמו זה שאתה מתאר גם באירופה ובארה"ב. למעשה, רבים מהאיגודים הם כאלה. הם רוצים להגן על הסטטוס־קוו, הם נאבקים ברפורמות כלכליות שיסכנו את ההטבות שלהם, ומוכנים לעשות זאת על חשבון האאוטסיידרים, מה שמוביל להגדלת הפערים ביניהם לבין האינסיידרים. עם זאת, חשוב להבין שאיגודים כאלה יעדיפו לעתים קרובות להרחיב את ההטבות שלהם אם זו היתה אפשרות (וחלקם אף מאמינים כי זו אפשרות). איגודים אלה לרוב אינם תומכים ברפורמות הפוגעות באאוטסיידרים, כמו דה־רגולציה של העסקה זמנית או הרחבה של התניית עבודה בתוכניות ביטוח לאומי. עם זאת, כאשר הם עומדים בפני דרישות לרפורמה, הם בוחרים בפתרון השני הטוב ביותר - הסכמה לרפורמות שבאות על חשבון האאוטסיידרים, כדי להגן על הפריווילגיות שלהם. כמובן, יש הרבה איגודים שונים, שחלקם יותר קשובים לאינטרסים של האאוטסיידרים, וחלקם מבינים בבירור את הצורך ברפורמות כלכליות מסוימות. אך יש גם איגודים המוכנים להילחם בכל מה שעשוי לחתור תחת ההטבות הייחודיות שלהם. וכאשר הם עושים זאת, הם מונעים את הרפורמות הכלכליות הנחוצות, ומגבירים את האי־שוויון".

מדוע יש דיון כה מצומצם על הפער הגדול בין אינסיידרים לאאוטסיידרים?

"אאוטסיידרים הם קבוצה מגוונת: לרוב הם צעירים, לעתים הם נעדרי מיומנויות, או מהגרים, לעתים קרובות אלה נשים. יותר מכך, חלקם תלויים באינסיידרים. תחשוב למשל על אב שהוא מחובר, ושכרו מממן את בנו המובטל ואת אשתו העובדת במשרה חלקית. אאוטסיידרים הם קבוצה מגוונת של אנשים שבאופן טיפוסי יש להם פחות כוח פוליטי מלאינסיידרים. הפער בין האינסיידרים לאאוטסיידרים לרוב עובר דרך משק הבית, ולכן קשה להניע אנשים אלה לפעולה".

כמה ימים לאחר הראיון עם פרופ' אמינגר הודיע שר האוצר יאיר לפיד שהוא רוצה לגבש אמנה חדשה לשוק העבודה. לפיד חזק מאוד בהכרזות מסוג זה, ועל פניו רעיון השולחן העגול נשמע מפתה, דמוקרטי וחברתי. אלא שהניסיון שהצטבר בעשור האחרון בישראל וכפי שראינו בשנים האחרונות אפילו בחלק ממדינות אירופה הסוציאל־דמוקרטיות מעלה שהשולחנות העגולים האלה מובילים לשוק עבודה דואלי, ליצירת קאסטות של מחוברים ובלתי מחוברים ולהגדלת האי־שוויון.

הניסיון מלמד שההסתדרות, כמו חלק מאיגודי העובדים שאותם חקרו אמינגר ועשרות אנשי אקדמיה באירופה, אינה מייצגת את האינטרסים של כלל העובדים - והבעיה עם השולחנות העגולים האלה היא שחלק גדול מהעובדים, האזרחים והצרכנים של שירותים ציבוריים ופרטיים לא מיוצגים בשולחנות אלה. הם אאוטסיידרים, בלתי מחוברים. לעתים קרובות הדרך הקלה ביותר להגיע להסכמות בשולחנות העגולים האלה היא לדפוק את מי שלא מיוצג בשולחן. אתכם.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#