זה לא המילקי, 
זאת בטח לא ברלין - השבוע/ גיא רולניק - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

זה לא המילקי, 
זאת בטח לא ברלין

המחאה משקפת קבוצה שהמוסדות הפוליטיים והכלכליים לא מעוניינים לשרת אותה

181תגובות

עכשיו אנחנו ניצבים בפני מבחן המילקי.

אין הכוונה להפרש במחירו של מעדן החלב בברלין, בלונדון ובתל אביב. הציבור הישראלי למד בחמש השנים האחרונות להשוות את מחיריהם של מאות מוצרים ושירותים, ואיש אינו זקוק למילקי כדי להבין כמה חולבים אותנו ומי עושה זאת.

מבחן המילקי, כמו מבחן ברלין, הוא דרך נוספת להבין מיהם האנשים, הקבוצות והשכבות בחברה שנהנים מהסדר הפוליטי והכלכלי הקיים, ובעיקר מי מהם חשים מאוימים ביותר מהאפשרות של שינוי בו. בזה אחר זה הם חושפים עצמם, בלי אפילו להבין זאת, כאשר הם יוצאים במתקפה על מחאות יוקר המחיה.

אין איש טוב יותר להדגים זאת מאשר סמנכ״ל הרגולציה של חברת החשמל, שפירסם השבוע באתר האינטנרט של קבוצת העיתונות הגדולה בישראל מאמר גינוי למחאת יוקר המחיה, המערבב את מחאת יוקר המחיה עם ״טרור מוסלמי״, ״ניאו־נאצים״, ״בתי ספר יהודיים״ ולקינוח שיר של לאה גולדברג.

וכך כותב סמנכ״ל הרגולציה של חברת החשמל: ״אני מציע (בעצם, אני בטוח) שניפגש אחרי האבן הראשונה שיזרקו עליכם ניאו־נאצים או סתם אנטישמים או סתם טרוריסטים מוסלמים. הרי אז תבקשו ובצדק את הגנתה של ישראל. 40 ארגזים של מילקי לא יוכלו להגן עליכם מאבן, פצצה או קליע. ואנחנו נגן עליכם, כמובן, כי זו מהותה של מדינת ישראל. ממש כשם שאני מחבק את הבנות שלי אחרי שהן מבינות שלא ימצאו אבא אחר והן 'תקועות' אתי לנצח״ (כך בדיוק, הטקסט לא עבר כל עריכה).

סמנכ״ל הרגולציה של חברת החשמל לא מבין שהתסיסה החברתית לא נובעת ממחיר המילקי וגם לא מהשירותים הציבוריים הזולים המוצעים בברלין. הכעס הציבורי שהולך וגואה בשנים האחרונות הוא תוצאה של ציבור גדל של אנשים שהבינו שהדמוקרטיה הישראלית מזניחה אותם ומתעלמת מהם: היא בנויה בעיקר כדי לשרת יותר ויותר ארגונים כמו זה שהוא משמש כלוביסט שלו - חברת החשמל.

מה זה סמנכ״ל הרגולציה של חברת החשמל? אדם שהציבור מממן את שכרו כדי שיפעל נגד הציבור. תפקידו של סמנכ״ל הרגולציה הוא לדאוג שכל כלבי השמירה בדמוקרטיה הישראלית ימשיכו להתכופף מול מיליציית המיסוי העצמאית הזאת - גם כשממדי השחיתות, הבזבוז, הסיאוב והנפוטיזם בה גלויים וידועים לרוב הציבור.

כמובן שהציבור שמממן את שכרו של סמנכ״ל הרגולציה שעובד נגד הציבור מעולם לא נשאל, במישרין או בעקיפין, אם הוא מעוניין לממן את שכרו של סמנכ״ל הרגולציה שיעבוד נגדו. לא חשוב איזה פתק שם הציבור בקלפי - ליכוד, עבודה, יש עתיד, הבית היהודי, ישראל ביתנו או מרצ - כל ממשלה, כל קואליציה, תשיג את אותה תוצאה: משק שבנוי מאוסף של מיליציות מיסוי עצמאיות, כמו חברת החשמל, שפועלות קודם כל כדי לשרת את עצמן.

העובדה שמדובר דווקא בברלין - עיר שרק חלק זעיר מהציבור דובר את שפתה; ובמילקי - שהוא פריט שולי בסל הצריכה של משפחה, ממחישה את עומק הייאוש והשבר בחברה הישראלית, שהולך וגדל מדי יום.

מאחורי המילקי ברשת אלדי והבגדים בחנות הכלבו קאופהוף נמצאת התחושה הגוברת בקרב ישראלים רבים, שלילדיהם אין כאן עתיד, ושהאליטות, הממסד או שניהם גם יחד מתנכרים להם או מנצלים אותם. לא ערכנו סקר, אבל דומה שהעצה של יותר ויותר אמהות לבניהם ולבנותיהם - תהיו עורכי דין, היי־טקיסטים או רופאים - מתחילה להשתנות: הצטרפו לאחת מקבוצות האינטרס, או סעו לחו״ל וחפשו את עתידכם.

תהיה זאת טעות לחפש את שורשיה של מחאת 2011 ביוקר המחיה, בעליית מחירי הדיור או בשיעור האבטלה. בדיוק כמו במצרים, המחאה בישראל משקפת את היווצרותה של קבוצה חדשה, שהמוסדות הפוליטיים והכלכליים לא מעוניינים או לא מסוגלים לשרת אותה.

מחאת 2011 לא נכשלה, אלא החלה תנועה עמוקה בחברה הישראלית. העובדה שעדיין לא צמחו ממנה רעיונות משמעותיים לשינוי התוואי הכלכלי בישראל לא צריכה להפתיע: פשיטת הרגל של המחשבה האינטלקטואלית לגבי פתרונות מערכתיים למשברים החברתיים, הפיננסיים, הסביבתיים היא תופעה עולמית, ולכן אך טבעי שגם בישראל נחזור לשבלונת הדיון הרגיל בין חסידי השוק לחסידי הממשלה, ללא ניסיון לנוע לשלב הבא.

החדשות הרעות הן שאף דמוקרטיה קפיטליסטית מערבית, גם לא שוודיה ודנמרק שהצליחו לשלב טוב מכל מקום אחר בין קפיטליזם ושוק חופשי לבין מדינת רווחה, לא מצאה את המודל הכלכלי הבא, שמתמודד היטב הן עם ההשפעות החיצוניות השליליות של כלכלת השוק האכזרית והן עם אלה של הממשלה הגדולה. רמת האי־שוויון במדינות סקנדינוויה גדלה במהירות זה עשור, וגם שם נקרעים הפוליטיקאים והכלכלנים בין הלחצים של שני המחנות.

אנחנו עדיין נמצאים בתוך אותה תנועת מטוטלת ומאבק בלתי פוסק של 300 השנים האחרונות בין כלכלת שוק שיוצרת דינמיות עצומה אבל יש לה נטייה טבעית למונופולוזיציה וכלכלת "מנצח לוקח הכל" - ולכן משאירה חלק מהאוכלוסיה מאחור, לבין כלכלה עם מעורבות ממשלתית גבוהה שיוצרת צמיחה מכלילה יותר - אבל פחות דינמית ופתוחה. עוד לא מצאנו את השיטה הכלכלית שאינה "יד נעלמה" - שקבוצות האינטרס והמונופולים משתלטים עליה, וגם לא "יד חוטפת" - מפלצת פוליטית וביורוקרטית שמשרתת את עצמה.

החדשות הטובות הן שאנחנו לא חייבים לחכות למהפכה השלישית הגדולה, שתדע לרתום את כוחות השווקים מחד גיסא, למנוע את ההשפעות החיצוניות שלהם מאידך גיסא וגם לשמור על הלגיטימיות שלה בקרב הציבור באמצעות שמירה על זכויות ותנאי מחיה הוגנים לכל האוכלוסיה. זאת, משום שבמקרה הישראלי אנחנו יכולים לשפר דרמטית את רמת החיים, את איכות החיים ואת האטרקטיביות של החיים כאן בלי להמציא את הגלגל הכלכלי ובלי להכריע בשאלות הגדולות של כלכלת השוק, מדינת הרווחה או המערכת הבאה. שהרי כלכלת השוק הישראלית לא מתקרבת להיות חופשית ומדינת הרווחה הישראלית רחוקה מלהיות לרווחת הציבור.

למעט עולם ההיי־טק, הסטארט־אפים וחלק מתעשיות היצוא הישראליות, רוב כלכלת השוק בישראל היא פיקציה. קשה לחשוב על ענף מרכזי אחד שאינו מונופוליסטי, קרטליסטי או שהממשלה אינה מעורבת בו לעומק, בעיקר כדי להגן על השחקנים החזקים על חשבון האזרחים.

פיננסים? שני בנקים ששולטים בשוק לרווחת 10,000 העובדים הוותיקים, היקרים במדינה, וחמש חברות ביטוח שקיבלו מהמפקח על הביטוח באוצר רישיון להדפיס כסף בלי לייצר ערך.

רכב ותחבורה? מצד אחד חמישה יבואנים בלעדיים, שיחד עם משרדי האוצר והתחבורה עיצבו את השוק כך שיהיו בו מקסימום מיסוי ומינימום תחרות, ומצד שני מונופול מושחת ברכבת ותחבורה ציבורית מפגרת בערים.

מזון? חמש משאיות שמגיעות לכל סופר ומינימרקט במדינה ושולטות בכל מדף וחסמי יבוא ותחרות בכל קטגוריה מרכזית.

אנרגיה? משרד האוצר מתעסק עם מע״מ 0% או שקר כלשהו במקום לנצל את תגליות הגז כדי לחתוך את יוקר המחיה ולבנות אשכול תעשיות הנשענות על אנרגיה זולה ונקיה.

נדל״ן? כלכלת מקורבים מושחתת, שבה הרוב נקבע באמצעות הקשר התת־קרקעי של היזם והקבלן עם הביורוקרטיה והמערכת הפיננסית הריכוזית.

מדינת רווחה? נתח עצום מהמס שמשלם הישראלי הממוצע לא חוזר אליו, ובוודאי לא מגיע לשכבות החלשות. מדובר בצינור שמצדו האחד נכנס שקל של משלם המע״מ ומס הכנסה, ומצדו השני יוצאות 50 אגורות. באמצע עומדים חותכי קופונים, פוליטיקאים, חמולות משפחתיות, מרכזי מפלגות, מקורבי השר, מקורבי המנכ״ל, מקורבי הוועד במונופולים הממשלתיים, בביטחון, בחינוך, ברווחה.

מיקוד השיח הציבורי בשאלה של ממשלה גדולה וקטנה עוזר לשמר את הסטטוס־קוו. יש ממשלות גדולות, מושחתות ולא יעילות; ויש ממשלות קטנות, מושחתות ולא יעילות. יש ממשלות גדולות, אפקטיביות ומריטוקרטיות; ויש ממשלות קטנות, אפקטיביות ומריטוקרטיות.

ההבדל העיקרי בין מדינות שבהן רמת הרווחה ואיכות החיים גבוהות לבין מדינות נחשלות הוא בשאלה מי שולט בהן - הכישרון או הקירבה הפוליטית או המשפחתית; האם בשוק העבודה הציבורי והפרטי נבחרים האנשים לפי כישרונם או לפי חיבורים פוליטיים ומשפחתיים.

את עומק ההשחתה והניוון של חלקים גדולים מהציבור אפשר לראות באדישות שמביעים הרגולטורים והפוליטיקאים כלפי הגילויים של נפוטיזם והעדפת מקורבים בארגוני הענק במשק: בין אם אלה טייקונים שהבנקים לא מנסים לגבות את חובם או ועדי עובדים שעותרים לבית המשפט בגלוי כדי לקבל היתר להעסיק קרובי משפחה.

דבר מזה אינו גזירת גורל או גזירת ההיסטוריה. רוח גבית ציבורית ושר אחד שלא פחד מהאוליגרכיה הביאו להכנסת תחרות לענף הסלולר ולירידת המחירים ב–90%, ותוך שלוש שנים הצטמצם חשבון הסלולר הממוצע מ–1,000 שקל בחודש לפחות מ–100. קמפיין ציבורי נחוש החל לעצור את ההפרטה של מערכת הבריאות רגע אחרי שהחלה במסלול סחרור בסגנון אמריקאי - כלומר ליהפך ליקרה, למושחתת וללא יעילה, כמקובל בדמוקרטיה הקפיטליסטית הגדולה בעולם.

בחודש שעבר גאו הרשתות החברות בקבס וסלידה נוכח חתונות ההון־שלטון של מנהיג הפועלים לשעבר ושל בנה של שרת התקשורת לשעבר, שעירבבו טייקונים, פוליטיקאים, מורשעים בפלילים בכוח ובפועל. אבל כל הכועסים לא הבחינו שרוב החבורה הזאת סולקה מהזירה הציבורית, ובעיקר איבדה חלק מהלגיטימיות שלה. רק בכמה כלי תקשורת ממשיכים לתת לה לגיטימציה ולשמוע את תובנותיה על עסקים, פוליטיקה וכלכלה. גם העיתונאים הבכירים נאלצו להתיישר עם הנורמות החדשות, והם כבר לא מרקדים על הבמות הגלויות עם המורשעים והמשחדים.

הצעירים שהיו דומיננטים במחאה הקודמת מיהרו להשתלב בממסד הפוליטי, במפלגה שנטועה הכי עמוק בכל האזורים השבעים והמוגנים של החברה הישראלית - בהון ובשלטון. הם הצטרפו למחנה שצועק "שוויון" ו"סולידריות", אבל בעיקר משמר את השיטה הקיימת ואת השיח הישן.

הפיכתם של מנהיגי המחאה לחלק מההון או השלטון או שניהם גם יחד היא המהלך ההיסטורי הרגיל. במקרה של מחאת קיץ 2011, ההיטמעות של ראשיה בממסד ובשיח שלו היתה כמעט מושלמת. למעט דפני ליף, שעדיין לא גיבשה לעצמה תיאוריית שינוי כלכלי וחברתי וקומץ תנועות קטנטנות כמו "ישראל יקרה לנו", לא נשארו בשטח שחקנים עצמאיים. כל הפילנתרופים והמיליארדרים שלרגע שקלו לממן יזמים חברתיים שרוצים להוביל שינויים, נבהלו מעצמם ובעיקר מנקמתן האפשרית של קבוצות האינטרס - וירדו למחתרת.

פרופ' מנואל טרכטנברג, שחתם על דו״ח הוועדה שאישרה לראשונה שהכלכלה הישראלית משרתת קבוצות אינטרס ולא את הציבור, הודה בשבוע שעבר בראיון ל–TheMarker שעדיין אין לו תיאוריית שינוי שתוציא את המשק הישראלי מהתוואי שבו הוא נע, ולכן הוא פורש ללמוד ולכתוב. הוא לא צריך להרגיש לא בנוח: לרוב השחקנים בזירה הציבורית אין קצה קצהו של תיאוריה כזאת, אבל זה לא מפריע להם.

השאלה המעניינת היא אם מהמחאה הבאה, שעדיין לא ברור איזו צורה תלבש, יצמחו רעיונות כיצד לשחרר את הממשלה ואת השוק מהאחיזה של קבוצות האינטרס המיוחדות במגזר הציבורי והפרטי, כדי שיוכלו לשרת את הציבור ולא את עצמן וכדי שההשפעות החיצוניות השליליות שלהן ירוסנו.

העובדה שגם בקיץ 2014 הישראלים לא יצאו לרחובות לא מלמדת על ייאוש, לא על אכזבה מהמחאה הקודמת וכמובן שלא על שיפור במצב הרוח ובאופטימיות. היא בעיקר משקפת את הריכוזיות ואת שליטת ההון והשלטון בתקשורת. לבעלי המניות בערוצים המרכזיים, בעיתונים הגדולים ובאתרים הנצפים אין עניין לייצר ״רגע דמוקרטי״ נוסף כמו שהיה כאן בקיץ 2011, רגע שבו נוכחות האינטרס של הציבור, המפוזר, שאינו חלק מקבוצת אינטרס, נהפכת למוחשית וברורה.

מחאת קיץ 2011 זכתה לעידוד מכלי התקשורת בשבועות הראשונים שלה, כל עוד התמקדה בממשלה. הם ראו בה כלי אפקטיבי לשליחת מסר לשרים ולרגולטורים, שהם יכולים להחליפם או להפילם אם ינסו להדק את הפיקוח על תחרות בשווקים. ברגע שהיא החלה לעסוק בשיטה, ביוקר המחיה, בקבוצות האינטרס ולא בשמאל ובימין - כלומר בדברים שאפשר לשנות מחר בבוקר - והחלה לאיים על סדר יומם של בעלי כלי התקשורת, המממנים שלהם, החברים שלהם והמערכת האקולוגית שלהם, היא דוכאה באלימות.

כל עוד התקשורת משרתת בעיקר את קבוצות האוכולוסיה שרוצות לשמר את הסדר הכלכלי והפוליטי הנוכחי, ובהיעדר אליטה שרואה עצמה מחויבת לכלל החברה ומובילה שינויים, המחאה הבאה תתרחש רק כאשר תוגדש הסאה: מנה גדולה שבעתיים של תסכול, כעס וייאוש שתוציא את האנשים לרחובות.

המחאה של 2011 הציבה מראה מול העיתונות הישראלית, והפרצוף שנגלה בה היה מכוער, משום שעד לפריצתה לא ניתן בה ביטוי משמעותי לקריסת ההון החברתי, לעליית האי־שוויון ולהשתלטות קומץ אוליגרכים על הפוליטיקה והמשק.

כל יום שבו כלי התקשורת מדכאים, מתעלמים, מסתירים ומחניקים את הייאוש של הציבור המוחלש ומשמשים כלי של הממסד והכסף הגדול כדי לטמטם את הקוראים והצופים, מגדיל את הסיכון שתפרוץ כאן תסיסה ממושכת יותר, שעלולה להוביל לשחיקה מהירה של ההון החברתי, לקרעים רחבים יותר בחברה, להגירה גדולה יותר של אלה שיכולים להגר ובסוף להתפרצות מפחידה שבדרך כלל לא מניבה תוצאות. כל המתרפקים על מהפכות דוגמת המהפכה הצרפתית לא באמת למדו מההיסטוריה. לצרפתים לקח 100 שנה נוספות כדי לכונן משטר דמוקרטי יותר.

אליטה מחויבת, בממשלה, במגזר העסקי, באקדמיה, בתקשורת ובחברה האזרחית יכולה להסיט את ישראל מהתוואי הזה. אלא שראש הממשלה שלנו כלל אינו רלוונטי לדיון, אלא עסוק בהפחדות, באיומים ובטרור אמיתי ומדומיין; שר האוצר עסוק בתוכנית 0% כלשהי; וקבוצות האינטרס עסוקות בעיקר בקידום ענייניהן הפרטיים ובמינוף כל התעוררות חברתית לדחיפת המדיניות הכלכלית לכיוונן. המחיר שנשלם על זה יהיה כבד. ישראל אינה ארה"ב, לא בריטניה ואפילו לא מקסיקו - אין כאן כיום מרחב, אוויר וגם לא תרבות כדי להכיל ב–22 אלף קמ"ר כל כך הרבה שחיתות, אי־שוויון, תסכול וכעס. מי שלא משתתף במסיבה יפוצץ אותה במקרה הטוב או ילך מפה במקרה הרע.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#