עיני חושף את מבנה המשק ואת הפרטת העבודה המאורגנת - השבוע/ גיא רולניק - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

עיני חושף את מבנה המשק ואת הפרטת העבודה המאורגנת

עופר עיני לא חצה את הקווים, משום שהקווים במשק הישראלי נמצאים במקום אחר לחלוטין

70תגובות

כותרת מוזרה בחרו העיתונים לתת בשבוע שעבר לידיעה על הג׳וב הקטן שסידר לעצמו עופר עיני: יועץ של הנהלת בנק דיסקונט לענייני תוכנית פיטורי עובדים בבנק. "עופר עיני חוצה את הקווים", קראו הכותרות. למזלנו, אנחנו חיים בעידן האינטרנט והרשתות החברתיות, והקוראים מיהרו לתקן את טעותם של העורכים: עיני, הם הסבירו, לא חצה שום קווים, הוא נשאר במקום שבו היה תמיד. מחובר למוקדי הכוח במשק.

נתחיל בצפירת הרגעה: לא רק שעיני לא חצה את הקווים, אלא שוועד עובדי בנק דיסקונט לא צריך להיות מוטרד במיוחד מהמינוי של יו״ר ההסתדרות הקודם. עיני אמנם מכיר את כל הטריקים והשטיקים הפנימיים בוועד ובהנהלה - אבל 400 העובדים הבכירים בבנק, מקורבי הוועד, אלה עם משכורות של 50–150 אלף שקל בחודש, רגועים לחלוטין. הם מכירים היטב את המסורת בדיסקונט, בהפועלים ובלאומי ב–20 השנים האחרונות: ההנהלה עושה שרירים אבל תמיד מתקפלת, הבנק ממשיך לשרוף את כספי הלקוחות והמשקיעים ומבנה מערכת הבנקאות - עם אפס תחרות - מאפשר את המשך החגיגה הזאת.

מי שחושב שעיני מייצג בדיסקונט את הטייקונים לא ממש מעודכן: רוב המניות של בנק דיסקונט, כמו של לאומי והפועלים, נמצאות כבר 30 שנה בידי הציבור; משפחת ברונפמן, שהשקיעה בבנק לפני עשור, בעיקר הפסידה שם, ובימים אלה מוכרת את מניותיה בהפסד; וכיום 100% מהבנק נמצאים בחשבונות הפנסיה והגמל שלכם.

בדיסקונט, כמו בשאר הקרטלים והמונופולים, לא יקרה דבר עד שבנימין נתניהו ויאיר לפיד או מחליפיהם יתעוררו וייזמו רפורמות במערכת הפיננסית - שבירת הקרטל הבנקאי, הוצאת הרישיון מחברות הביטוח להדפיס כסף מחשבונות הפנסיה של הציבור בלי לתרום שום ערך, הקמת קופות גמל ופנסיה אישיות, העברת השליטה בכסף לידי הציבור ומתן פתרונות לפנסיה ממלכתית בדמי ניהול נמוכים.

דודו בכר

זה הזמן לתת לעיני להסביר לקוראים, אלה שעדיין לא הבינו, איך בנוי המשק הישראלי.

שבוע לפני שעיני מונה ליועץ להנהלת דיסקונט, הוא חגג ברוב הדר ופאר עם כ–1,000 איש את חתונתו לבח״לתו רוית דום, שאותה מינה ליו"ר רשת עמל הציבורית בשכר של 61 אלף שקל בחודש.

כמעט נפלטה לנו מהמקלדת איזו שטות מהסוג של ״לא יעלה על הדעת״, ״רפובליקת בננות״, ״במדינה מתוקנת״ וכל הקלישאות המטופשות של עיתונאים על הרעיון שיו״ר ההסתדרות מסדר לחברה שלו ג׳וב ציבורי ועל המסר שזה שולח לציבור, לשוק העבודה וכדומה.

אבל זה יהיה פתטי במיוחד; נפוטיזם, מינוי מקורבים והתעלמות ממינהל תקין, מטוהר מידות ומאתיקה טמונים עמוק בתרבות הארגונית של רוב הגופים הציבוריים שעיני היה מחובר אליהם בעשור האחרון. אך טבעי שהיו״ר של כל היו״רים ימנה את החברה שלו לאחד הג׳ובים עם השכר הכי גבוה בהסתדרות.

לחתונה של עיני הגיעו, בין השאר, טייקונים, מנכ״לים בכירים ועורכי הדין שלהם - אנשים שעופר עיני ותומכיו היו רוצים להציג כיריבים מרים, או לפחות כאלה שרחוקים ממנו חברתית. מה שחשפה החתונה בפני הישראלים התמימים, אם נותרו כאלה, הוא את המערכת האקולוגית האמיתית שבה חי האיש אשר עד לפני שנה היה מנהיג הפועלים הישראלי.

עיני לא חצה קווים כאשר רקד עם הטייקונים והמאכערים שסביבם. הוא גם לא חצה קווים כאשר קיבל על עצמו לייעץ להנהלת דיסקונט בנושא פיטורי עובדים. עיני לא חצה את הקווים, משום שהקווים במשק הישראלי נמצאים במקום אחר לחלוטין ממה שרוב הציבור רואה ומבין.

הקווים במשק הישראלי לא מפרידים בין הטייקונים לוועדי העובדים שייצג עיני - הם מפרידים בין אלה שיש להם עמדות כוח, מונופול, חיבור לשאלטר, לקופה לבין אלה שאין להם וצריכים לקום כל בוקר ולהצדיק את קיומם.

אסף לב

לפני שלוש שנים, כאשר בעיתונות פורסם שעיני שוקל לעבור לעבוד אצל נוחי דנקנר ושקרובי משפחתו נמצאו מוכשרים בצורה מיוחדת כדי למלא תפקידים בקבוצת אי.די.בי, הסברנו כאן שהברית האסטרטגית החזקה ביותר במשק היא בין הדנקנרים לעיני־ים ושאין שום ניגודי ענייני בין דנקנר לעיני: הראשונים מבססים את המודל העסקי של חלק מהחברות שלהם על היעדר תחרות ועל יכולת לגבות רנטה מונופוליסטית מהצרכנים (ע״ע סלקום), והאחרונים מבססים את המודל הפוליטי שלהם על מונופולים שמגלגלים את הבזבוז, את עלויות היתר או את השחיתות שלהם על משלמי המסים או הצרכנים (ע״ע רשות שדות התעופה, חברת חשמל וכדומה).

דוגמה טובה היא מערכת הבנקאות הישראלית.המבנה הקרטליסטי שלה, שזוכה להגנה מוחלטת מבנק ישראל, מאפשר לה להעסיק אלפי עובדים מיותרים במשכורות של 50–100 אלף שקל בחודש עם קביעות לכל החיים, ועדיין להציג רווחיות סבירה. זהו שיווי משקל חזק, שמשרת הן את המנהלים עם משכורות העתק והתחרות האפסית והן את העובדים מדור א׳.

הנזקים הגדולים שגרמה ההסתדרות בעידן עיני לעניים, לשכבות החלשות ולהון החברתי בישראל הם העלויות הגבוהות של השכר במונופולים שלה, הגיבוי שהיא נתנה לשחיתות ולבזבוז וכמובן דרדור רמת השירותים הציבוריים.

אבל הנזק הנוסף גדול אף יותר. מה שעשתה ההסתדרות בשנים האחרונות בגיבוי הממשלה הוא ״הפרטה״ של רעיון העבודה המאורגנת, וליתר דיוק ״הפרטה״ של רעיון ההגנה על העובדים. ובהפרטה, כמו בהפרטה, מי שחזק, מאורגן ויש לו מונופול או שאלטר - מנצח, ומי שחלש ולא מאורגן - לא מעניין אף אחד.

מדוע ״הפרטה״? משום שבעשור האחרון, אולי יותר, חדלה ההסתדרות לדאוג לכלל העובדים במדינת ישראל והעבירה את המיקוד שלה להגנה על קבוצות קטנות של עובדים במונופולים או בארגונים שיש להם שאלטר או עמדת שליטה בפריימריס של המפלגות.

במשך העשור של הבום בהיי־טק, הרפורמות במשק וכניסת המשקיעים הזרים, קשה היה להבחין בנזקים האדירים שגרמו ההסתדרות ותומכיה לשוק העבודה הישראלי. ההסתדרות שווקה לציבור כמי שמגינה על העובדים במשק, בשעה שדאגה לקבוצה קטנה של עובדים - והפערים בין שתי הקבוצות הלכו וגדלו.

הפרטת העבודה המאורגנת יצרה שיווי משקל הרסני במגזר הציבורי ובמונופולים: כדי לדאוג לקבוצות הקטנות והחזקות, החזיקה ההסתדרות את השירותים הציבוריים כבני ערובה ומנעה רפורמות ושינויים מבניים. בתמורה היא נתנה למשרד האוצר ולמעסיקים פתרון לגמישות הניהולית על ידי יצירה והגדלה של קאסטת עובדי הקבלן.

עופר וקנין

בהדרגה נהפכה ההסתדרות לשכפ״ץ של הטייקונים והמונופולים הגדולים במשק. היא נתנה לגיטימציה ציבורית למבנה המשק, להיעדר רפורמות וליוקר המחיה. המחיר הכבד שגבו הקבוצות הקטנות שהיא דאגה להם גולגל על משלמי המסים והצרכנים.

לכן הפתרון לשוק העבודה מתחיל במהפך אצל ארגוני העובדים הקיימים או בהקמת ארגונים חדשים, שיוקמו על חורבותיהם של אלה שאיבדו את הלגיטימיות שלהם - מעבר מהגנה על מקומות עבודה להגנה על העובד באשר הוא.

השילוב המיוחד של החוגגים בחתונתו של עיני, כמו גם הג׳וב החדש שקיבל, מבהירים לציבור - זה שלא תמיד יודע להבדיל בין מונופולים לעסקים תחרותיים, בין כסף ציבורי לפרטי, בין חברות שמתחרות בשוק החופשי לחברות שמחוברות לעטין הציבורי - מהו שיווי המשקל האמיתי שההסתדרות משמרת במשק. הציבור מבין מי לא מוזמן אף פעם לחתונות האלה.

המהפכה התודעתית וההתעוררות הציבורית הן הזדמנות להתחיל לחולל מהפכה בשוק העבודה: לעבור מהגנה על מקומות עבודה להגנה על עובדים באשר הם, להחזיר את ההגנה על העובדים אל המדינה, ובמקום הגנה על דור א׳ - לעבור לרשתות הגנה חברתיות לאומיות.

אמיל סלמן

כדי לייצר רשתות הגנה חברתיות לאומיות, השירות הציבורי חייב להיות מתקדם, יעיל ומריטוקרטי. גם אותו צריך להלאים לאחר שהופרט והועבר לשליטת קבוצות קטנות של מקורבים. השליטה והניהול בחברת חשמל, בקרן קיימת לישראל, ברשות שדות התעופה ובכל עשרות מיליציות המיסוי העצמאיות שצמחו כאן צריכה לחזור לידי בעלי העניין החשובים ביותר - האזרחים.

ללא רשתות הגנה חברתיות לאומיות ממילא לא ייווצר ההון החברתי, שהוא קריטי להובלת רפורמות. המודל הנורדי לימד אותנו שהמפסידים הפוטנציאלים ממעבר מהגנה על מקומות עבודה להגנה על עובדים חייבים לדעת שהמרוויחים יחלקו עמם את הרווח.

כיצד יקרו הנסים האלה? האם מדובר בפנטזיה? לא בהכרח. ההיסטוריה של מדינת הרווחה מלמדת כי כאשר הציבור התעורר והלחץ הציבורי גבר, נאלצו כל קבוצות האינטרס לוותר. בהחלט ייתכן שבשנים האחרונות אנחנו מתקדמים במהירות לנקודת השבירה של האזרחים ומשלמי המסים. הם התעוררו והתפכחו והבינו כיצד עובדת השיטה - והכעס שלהם גובר.

בשלוש השנים האחרונות מתרחשות תמורות דרמטיות בתודעה של הציבור הישראלי: נושאים כמו רגולציה, תחרות, פריון, ריכוזיות, פנסיה תקציבית, תקציב הביטחון ועשרות מיליציות מיסוי עצמאיות שהיו גורמים לקוראים לפהק או לפלבל בעיניהם לפני עשור חודרים לפתע לשיח החברתי, לרשתות החברתיות ומדי פעם גם לכלי תקשורת שאמנותם העיקרית היא התחנפות לממסד ולכוח, פנייה למכנה המשותף הרחב והנמוך ביותר ובעיקר שימור הסטטוס־קוו.

אבל הפיכות לא יועילו, הן יעבירו את הכוח בין קבוצות האינטרס השונות. הדרך היחידה לשינוי עמוק ולא נקודתי, כפי שהיה עד היום, עוברת בשיקום ההון החברתי בישראל. לעולם לא נוכל להוביל רפורמות במשק, להרים את השירות הציבורי ולגבש קואליציה לשינוי אם לא נייצר אמון בין האזרחים לממשלה, בין הממשלה לאזרחים, בין הממשלה לממשלה ובין האזרחים לבין עצמם.

הנכס הגדול ביותר של קבוצות האינטרס החזקות במגזר הפרטי והציבורי, של המונופולים, של הקרטלים ושל הגורמים שמחוברים לעמדות הכוח הוא התפוררות ההון החברתי והפחד של הציבור, דווקא זה שמשלם את המחיר הכלכלי הכבד ביותר, משינויים.

בלי הון חברתי, בלי אמון, היכולת לחולל שינויים מבניים משמעותיים במשק קטנה מאוד. היעד הראשון בשיקום ההון החברתי הוא שינוי הנורמות וסילוק המנהיגות המושחתת מעמדות הכוח.

הכוונה ב"מושחתת" אינה לזאת שהפרקליטות הצליחה להביאה לדין, להרים את נטל הראיה הפלילית ולהרשיעה. מושחתת היא זו שדוקרת את עיני הציבור ומבהירה לו שהיא עסוקה רק בעצמה ורואה במשאבים הציבוריים את הנכס הפרטי שלה ושל מקורביה.

בחברה עם הון חברתי המבחן האזרחי והערכי אינו מי הורשע בפלילים ומי זוכה מחמת הספק או בהיעדר ראיות. האנרכיה שנוצרת בהיעדר הון חברתי משרתת את המאכערים, את קבוצות האינטרס ואת כל הברוקרים של כוח וכסף שצומחים כאשר המשק והחברה מתייבשים מאמון ומהון חברתי.

נהוג לומר שבעתות מצוקה הציבור הישראלי מצליח להתגבש ולהתאחד, כפי שהיה במבצעים הצבאיים האחרונים. זו אולי אקסיומה שיש לבחון מחדש - אבל היא עדיין נותנת תקווה. ברגע שהציבור יבין שהחזית הכלכלית והחברתית, האי־שוויון העצום, השחיתות והאלימות בבית מאיימים על ישראל יותר מחמאס ומאירן, נתמקד בשיקום ההון החברתי.

נתניהו וחבריו משמאל ומימין לא רלוונטים כמובן לדיון הזה: ההישרדות הפוליטית שלהם בנויה על הפחדות, איומים ויצירת מצג שווא כאילו האויבים היחידים של ישראל הם אירן, חמאס, דאעש, סוריה, ארה"ב, האנטישמים וכדומה. הם משווקים את הרעיונות האלה, ובארה"ב ובישראל יש ציבור ששמח לבלוע אותם.

קל יותר לפחד ולהפחיד מקבוצות קיצוניות שזורקות טילים ועורפות ראשים מאשר להסתכל בפרצופה של החברה והכלכלה הישראלית הניבט אלינו כל בוקר בעיתון, ברחוב, בתור בקופת חולים, בחדר מיון, במס הכנסה, בביטוח לאומי או בחתונות ההון־שלטון של המאכערים, כמו זו שבה חגגו בחודש שעבר מנהיגי הפועלים עם האלפיון העליון של המונופולים.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#