מי ישלם את המחיר הכלכלי והחברתי של המלחמה הזאת? - השבוע/ גיא רולניק - TheMarker
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

מי ישלם את המחיר הכלכלי והחברתי של המלחמה הזאת?

גם כאשר התותחים רועמים נדבר על סדר יום אזרחי

93תגובות

העיתונים והפרשנים, וגם אנחנו ביניהם, עסוקים כמעט מדי יום בניסיון להעריך את המחיר של המלחמה הזאת. יש מי שמודד כיפות ברזל, ימי מילואים, דלק ותחמושת, ויש מי שמודד את הקריסה בפעילות הכלכלית בשוק המקומי. אבל שני המספרים האלה, גדולים ככל שיהיו, עלולים להחוויר מול הסכנה הגדולה ביותר: דחיקתו של סדר היום החברתי והכלכלי לטובת סדר היום שנוח לאנשים בעמדות הכוח והכסף.

זה הרגע שבו קופצים מימין ומשמאל אלה שסבורים שכאשר התותחים רועמים ואנחנו קוברים את חללינו, אסור לדבר על סדר יום אזרחי. דעתי שונה: נדבר על זה כל הזמן. אחד הביטויים הנפוצים ביותר של טיפשות הוא לשכוח את המטרה הסופית שלשמה אתה פועל. המטרה הסופית שלנו, למי שלפעמים שוכח, היא לקיים חברה משגשגת, הוגנת ובת־קיימא. זה היה חזונו של הרצל ושל כל הציונים השפויים. זה לא האמצעי. זאת המטרה.

חלק מהקיצונים בישראל החלו בימים האחרונים לפתח לעצמם תחביב חדש: להצביע שוב ושוב על הטרגדיה של הפלסטינים בעזה, שבוחרים או מקבלים מנהיגות שהיא לעתים מושחתת, שמתפרנסת ומתחזקת מעימותים וממלחמות. זאת קביעה כוללנית, גסה ולא תמיד מדויקת, אבל גם אם נקבל אותה, כדאי שנוודא קודם שאנחנו לא לוקים באותה מחלה, אלא שאנחנו זוכרים כל הזמן את המטרה הסופית: סדר היום האזרחי שלנו.

מוטי מילרוד

המלחמה הזאת תסתיים בסופו של דבר. ייתכן שזה יקרה כששורות אלה יראו אור, ואולי היא תימשך עוד זמן רב, ותכלול עוד הפתעות מרות ורעות, הסלמה קשה ואירוע נוראי אחד שאחריו יגיע הלחץ הבינלאומי לשים לזה סוף.

אבל בסוף זה יסתיים, ו–8 מיליון ישראלים יקומו בבוקר, ייפרדו מהבהייה חסרת התוחלת בערוצי החדשות - לאותו משק, לאותה חברה, לאותה מערכת חינוך, לאותן דירות עלובות במחירים שערורייתיים, לאותן תשתיות מתפוררות ולכלוך ושחיתות שפושים כמעט בכל, לאותה אלימות בכבישים, ברחובות ובשווקים, עם אותו הון חברתי מידלדל ויוקר מחיה שהיו כאן לפני חודש.

הדרך הטובה ביותר להבין מדוע אנחנו חייבים להיזכר בסדר היום האזרחי עוד לפני שנורתה הירייה האחרונה ויורטה הרקטה האחרונה היא להרהר בקול רם מי נהנה מסדר היום הצבאי־ביטחוני־מדיני הזה, מי שמח בסתר לבו שחגיגות שלוש השנים למחאה החברתית של קיץ 2011 חוסלו על ידי הטילים של חמאס.

כל מי שנהנה ממבנה המשק שהתפתח כאן בעשור האחרון, כל מי שראה במחאה החברתית איום על מעמדו החברתי ועל הפריווילגיות הכלכליות והמעמדיות שלו, מייחל לחזרתו של סדר היום הצבאי־ביטחוני־מדיני. זה סדר היום שמבטיח שמי שהיה חזק ומחובר מפני שלמיליוני ישראלים לא היו כוח והשפעה על הדמוקרטיה הישראלית - לא יאוים בשום דרך.

נהנים מזה כל הנחקרים והחשודים שהובאו בחודשים האחרונים למעצר או שהוגשו נגדם כתבי אישום. רבים מהם הגיעו למעמד חגיגי זה בעיקר הודות למחאה החברתית, שיצרה אפקט דומינו שהפיל מונופולים, קרטלים, טייקונים, בנקאים, פוליטיקאים, לוביסטים, מאכערים, שוטרים, שוב טייקונים, רבנים, גנרלים, עורכי דין - שרשרת ארוכה של נוכלים בחליפות, שחוט שני אחד, לכל היותר שניים, מחבר ביניהם. אלה האנשים שחטפו מאתנו את הדמוקרטיה, שמעשיהם נסתרים מעיני רוב הציבור, אבל הם - ולא הבובות שיושבות באולפנים ומהגגות על חמאס - קובעים מה נמצא על סדר היום, אילו חוקים יעברו ואילו ייקברו ואיך יוקצו המקורות במשק.

אם אתם לא חברים באחת הקבוצות האלה, לא מחוברים לגופים הכלכליים במגזר הציבורי והפרטי שהם מייצגים, אז יש לי חדשות רעות עבורכם: אתם ורק אתם תקבלו בסוף המלחמה הזאת את החשבון, ואתם ורק אתם יכולים לוודא שהחשבון הזה לא ילך ויתפח בשנים הקרובות. זאת האחריות שלכם - ברחוב, בקלפי, ברשתות החברתיות, בשיחות הסלון, בכל מקום - לוודא שאנחנו שולחים איתות ברור לאנשים ששולטים במשאבים הציבוריים במגזר הציבורי ובמגזר הפרטי ולהבהיר להם שאין לנו שום כוונה לחזור אחורה שלוש או חמש שנים.

במשך חמש שנים מילאנו את הדלי הזה של מהפכת התודעה האזרחית בכפיות קטנות, ולא ניתן לאיש - לא לחמאס, לא לקטאר ובעיקר לא לפוליטיקאים, לגנרלים, לחברי הממשלה ולח"כים - לבעוט בו בטענה ש״שקט, עכשיו יורים״.

אז הנה אנחנו ממשיכים, ואם זה לא מספיק פטריוטי בשבילכם, ניפרד מכם בשלב זה - ואתם מוזמנים לפתוח את אחד הערוצים ולבהות שוב במירי רגב, באביגדור ליברמן, בראש המוסד, בראש השב״כ ובראש אמ"ן לשעבר מסבירים לראש הממשלה, לרמטכ״ל, לאבו מאזן או לחמאס מה הוא צריך או לא צריך לעשות.

ניר קידר

למי מכאיבה יותר המלחמה?

העיתונים בישראל ובעולם עוסקים מזה שבועיים בשאלה מי סובל יותר ואת הכאב של מי צריך להבליט יותר בעיתונות המקומית. אבל יש מקום אחד שבו לא צריך לנהל ויכוחים פילוסופיים ומוסריים כדי לדעת מי סופג את המכה הכלכלית הכואבת יותר: העסקים הקטנים, העצמאים, הפרילנסרים וכל המגזרים שאינם מונופולים או חברות ענק ואינם מחוברים בהוראות קבע לקופת המדינה הם אלה שסופגים את המכה הכואבת ביותר.

כן, אלה הבלתי מחוברים, והמחיר הכלכלי שהם משלמים וישלמו בעקבות שוק חיצוני חזק כמו מתקפת הטילים מעזה ילווה אותם בכל תסריט חודשים רבים. אף אחד לא יפצה אותה, אף אחד לא יתחשב באמת בהם, כי בסופו של דבר הם צריכים להתמודד בשוק הפתוח. אלה הגורמים האחרונים שהפוליטיקאים, הרגולטורים ולעתים גם העיתונאים רואים לנגד עיניהם בימים אלה, כי הם רבים, מפוזרים ושונים זה מזה. אלה האנשים שאין להם שום כיפת ברזל כלכלית וחברתית שתגן עליהם, והכיפה היחידה שיכולה להגן עליהם היא מבנה אחר למשק הישראלי - טיפול ביוקר המחיה, במחירי הדיור, ברשתות ההגנה החברתיות ובשיפור השירותים במגזר הציבורי.

תקציב הביטחון: 
מספיק עם הצ'ק הפתוח

בעשור האחרון היתה העמדה של עיתון זה ושל כותב שורות אלה ברורה: תקציב הביטחון גדל לא בגלל איומים ביטחוניים, לא בגלל הצורך בהצטיידות בטכנולוגיה, אלא משום שמערכת הביטחון היא גוף ענק - שכמו כל גוף ענק, בעיקר בתחום הצבאי, רוצה להגדיל כל הזמן את משאביו.

דבר לא השתנה בגלל המבצע הזה: צה״ל צריך לעבור דיאטה חריפה, משום שרוב כספיו לא הופנו לקניית ציוד חדשני הקשור להגנה מפני טילים מעזה, איתור המנהרות ורכישת נגמ״שים חדשים אלא לניפוח כוח האדם המיותר, ובעיקר לתרבות ארגונית של עודף ושפע, כי החשבון מוגש למשלם מסים אנונימי, מפוזר וחלש.

המבחן הגדול שעמו יתמודד שר האוצר יאיר לפיד מיד עם סיום המלחמה הוא להבהיר לראשי צה"ל שהם לא יקבלו כעת פנקס צ׳קים פתוח, וכי הצורך להעביר משאבים מהמערכת הביטחונית לצרכים אזרחיים - ובראשם מערכת הבריאות ורשתות הביטחון החברתיות - גדול מתמיד.

רפורמת הקורנפלקס: אל תיתנו לממשלה למסמס אותה

אלמלא המלחמה בעזה היינו חוגגים החודש שלוש שנים לפרוץ המחאה החברתית, האירוע ששינה יותר מכל את השיח הציבורי בישראל. רבים מהנהנים מהסדר הקיים בפוליטיקה ובקבוצות האינטרס רוצים להציג את המחאה החברתית ככישלון, ולרעיון הזה יש קשב רב בקרב הציבור שמאוכזב מהקצב האטי של השינויים הכלכליים ובעיקר מהמשך עליית מחירי הדיור בשלוש השנים שחלפו.

אבל המחאה החברתית היא האירוע המכונן ביותר בכלכלה, בפוליטיקה ובנרטיב הישראלי בעשור האחרון. גם אם קשה לזהות את הפירות המיידים שלה, בלעדיה התוואי הכלכלי והחברתי היה גרוע הרבה יותר.

בימים אלה אמורים הצרכנים הישראלים לקצור את אחד הפירות שנזרעו לפני שלוש שנים: מתוך המחאה צמחה ועדת טרכטנברג - הוועדה הראשונה שפעלה כאן ללא מורא או מגע עם קבוצות האינטרס החזקות במגזר הציבורי והפרטי, שרוצות לשמר את הסטטוס־קוו. ועדת המשנה של טרכטנברג נתנה רוח גבית לוועדת קדמי, שקבעה ב–2012 שישראל היא המדינה הריכוזית ביותר בעולם המערבי בתחום יצרני המזון, והמליצה על שורת צעדים לפתיחת המשק ליבוא מתחרה בתחומי המזון והמשקאות.

כעת הגיע השלב שבו אמור משרד האוצר להתחיל ביישום ההמלצות ולהגיש במסגרת חוק ההסדרים שורה של תיקוני חקיקה, שמשנים את כל הרגולציה בתחום יבוא המזון היבש, כדי לעודד יבוא מהיר וקל ולהוריד את מחירי המזון. במקום השיטה הישראלית שדורשת מכל יבואן להעביר את המוצרים שלו לאישורים במשרד הבריאות, ישראל תעבור לשיטה שבה אפשר לייבא הכל, והפיקוח יעבור לידי הצרכנים והשווקים - תוך קביעת סנקציות אזרחיות ופליליות על יבואנים שלא יעמדו בכללים ובתקנות.

אלא שהשבוע התברר שהיועץ המשפטי לממשלה יהודה וינשטיין החליט למנוע מהאוצר להעביר את הרפורמה דרך חוק ההסדרים, והוא דורש להעביר אותה במסלול הייסורים והתלאות הארוך בוועדות הכנסת ובמליאה.

התביעה לטפל במהירות ביוקר המחיה והתביעה לחסל את חוק ההסדרים הם שני רעיונות שעלו מהמחאה וצברו פופולריות בחברה האזרחית, בפוליטיקה ובשיח הציבורי. ההתנגשות של שניהם ברפורמה לפתיחת שוק המזון היבש ליבוא היא דוגמה טובה לחשיבות ההתעמקות בפרטי הרגולציה ובמבנה הכלכלה הפוליטית.

ההתנגדות לחוק ההסדרים, שקיבלה תנופה בזכות המחאה, היא ברוב המקרים במקומה: הממשלה עשתה בחוק הזה שימוש לרעה במשך השנים כדי לעקוף דיון ציבורי פתוח ודמוקרטי בשורה ארוכה של נושאים. התוצאה היתה שהציבור הרגיש שהפקידים באוצר ובשאר משרדי הממשלה רוקנו את הכנסת ואת הזירה הציבורית מתפקידיהן בכל הקשור לרפורמות כלכליות.

אבל המקרה של חוק הקורנפלקס עשוי להיות הדוגמה ההפוכה: כאשר הממשלה מנסה לפעול נגד קבוצות אינטרס חזקות במגזר העסקי או הציבורי - למשל מול הטייקונים ששולטים בחמשת המונופולים הגדולים של שוק המזון - המסלול המהיר של חוק ההסדרים יכול לשמש כדרך המלך להעברת הרפורמות. חוק הקורנפלקס עשוי לעבור בוועדות הכנסת ובמליאה תוך דיון ציבורי, אבל יש חשש גדול שהלוביסטים הרבים של מונופולי המזון ואולי גם של רשתות השיווק ימצאו דרכים לסרס אותו, להאט אותו ולהרוג אותו ברכות.

לא תמיד בא חוק ההסדרים לפגוע בהליך הפרלמנטרי, בכנסת, בוועדות או בהליכי חקיקה רגילים: גם המשפטנים במשרד המשפטים וגם נציגי התנועות שרואות בו סכנה לדמוקרטיה יודעים שכאשר יש כסף גדול וגורמים חזקים עם אינטרסים מרוכזים, הכנסת והוועדות לא מתנהלות בדרך הדמוקרטית שמשרד המשפטים רוצה כל כך להגן עליה. במסדרונות הכנסת אורבים הלוביסטים, ושם נמצאים הח"כים שלעתים רוצים להתבלט בתקשורת כדי שהציבור יזכור שהם קיימים. אחת הדרכים להתבלט היא לקחת אוטומטית צד נגד הממשלה, גם כשהיא רוצה להיאבק בקבוצות אינטרס חזקות, והתוצאה היא שכאשר יש על השולחן אינטרסים כלכליים ספציפיים של תעשייה מסוימת או שתיים - קל לטרפד את היוזמה הממשלתית.

חוק ההסדרים נועד לשמש כלי בידי הממשלה כדי להנהיג את מדיניותה הכלכלית בנושאים דחופים וחשובים וגם בנושאים שחשוב לחוקק חוקים לגביהם, והמתנגדים להם הן קבוצות לחץ כלכליות. חוק ההסדרים לא צריך להיות כלי לשינוי סדרי עולם - את זה יש לעשות בדיון ארוך ופתוח בוועדות ובמליאה. אבל פתיחת שוק המזון היבש לתחרות אינה פגיעה חוקתית בעקרונות היסוד של החקיקה. זהו הסדר שנועד להקל על היבוא כדי שאזרחי המדינה יוכלו לקנות מזון במחירים דומים לאלה שנהוגים במדינות אחרות. זהו חוק צרכני מובהק, שבו המשפט הוא הכלי להגשמת רווחת הצרכן.

תפקיד המשפטנים לאחר המחאה החברתית הוא לעסוק גם במהות, ולכן היועץ המשפטי לממשלה - שמודע גם הוא לקושי להוביל חוקים נגד קבוצות אינטרס - חייב לסייע לפתיחת השוק ולא לתקוע מקלות בגלגלים. במקרה של פתיחת שוק המזון לתחרות חוק ההסדרים הוא האמצעי הנכון לעשות זאת, במדינה דמוקרטית שמנסה לשנות הסדרים כלכליים שמקורם בתפישות שעברו מן העולם אך הנהנים מהן מסרבים לוותר על היתרונות שהוענקו להם.

רוב המהפכות הגדולות בתחום התקשורת נערכו באמצעות חוק ההסדרים, והדמוקרטיה הישראלית לא נפגעה מהן אלא להפך. כך גם בנושא זה: חשוב להסתכל למציאות הכלכלית שבה אנחנו חיים בעיניים. היא קשה ומורכבת, ולכן חוק ההסדרים אינו תמיד האויב של האזרחים, אלא לעתים קרובות הידיד האמיתי שלהם. כדאי לוודא שאלה שטוענים נגדו הם לא האינטרסנטים שרוצים לחסום את היבוא ולשמר את מחירי המזון הגבוהים.

על היועץ המשפטי לממשלה ונציגיו להבחין בין האינטרסים לבין המטרות החשובות שצריך להגשים. ההליך החקיקתי הרגיל ישמש ככלי משחק בידי המונופולים שרוצים לשמר את הסטטוס־קוו, ואילו במקרה זה חוק ההסדרים יגשים דווקא את העקרונות הדמוקרטיים וטובת הצרכן והאזרח.

עובדי השמירה: משכר מעליב לשכר מעט פחות מעליב

תחת מטחי הרקטות מעזה נעלם השבוע הישג גדול נוסף של המחאה החברתית, והוא הסכם השכר הקיבוצי שנחתם עם עובדי השמירה במגזר העסקי. ההסכם, שמעלה את שכר המינימום של עובדי השמירה ב–20% ומחייב את המעסיקים להעניק להם קרן השתלמות ותנאים נלווים נוספים, הוא תוצאה ישירה של הסכם דומה שנחתם לפני שנתיים בין הממשלה לבין עובדי הניקיון והשמירה במגזר הציבורי.

המחאה החברתית היא זאת שהציגה את הממשלה ואת ההסתדרות באור שלילי ומגוחך בכל הקשור לעובדי הקבלן ולעובדים שאינם נמנים עם הקבוצות החזקות במשק. היא זו שכפתה עליהם את ההסכם הקודם ואת ההסכם הנוכחי.

אבל אחרי שאמרנו את כל זה, צריך להודות שהניצחון הגדול של עובדי השמירה במגזר הפרטי רק ממחיש עד כמה מדובר בפלסטר שלא משנה משמעותית את מצבם של מאות אלפי העובדים העניים בשוק העבודה הישראלי. אחרי העלאת השכר יגיע שכר המינימום של עובדי השמירה לסכום מגוחך של 4,743 שקל ברוטו במשרה מלאה, שלא מאפשר בשום דרך קיום מינימלי לעובד תחת המשטר הכלכלי הנוכחי בישראל.

לאור מחירי הדיור, המזון, החשמל, הדלק, הביטוח והרכב המטורפים בישראל, זהו שכר המבטיח עוני למקבליו. זאת עוד המחשה מדוע דרושה רפורמה רחבה הרבה יותר בשוק העבודה הישראלי, שתתרחב לא רק להסכמי השכר אלא לשיפור והוזלת השירותים הציבוריים, ובראשם חינוך ובריאות, והורדת יוקר המחיה. הקורנפלקס הוא מקום טוב להתחיל בו.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#