מדוע פוליטיקאים לא יכולים להתמודד עם קבוצת אינטרס - השבוע/ גיא רולניק - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

מדוע פוליטיקאים לא יכולים להתמודד עם קבוצת אינטרס

או: למה הרגולטורים מסוגלים לפעול רק אחרי שפורצת מחאה חברתית

149תגובות

משרד האוצר רמז השבוע שהוא בוחן אפשרות להגדיר את הבנקים ואת חברות הביטוח הגדולות כגופים מעין ציבוריים (האמורים לדאוג גם לאינטרס הציבורי ולא רק לרווחים שלהם) או דו מהותיים (האמורים לדאוג לפי הכללים המינהליים, לצד הדאגה לרווחיהם, לשורה של עניינים, בהם לאינטרס הציבורי). הבדיקה הזאת, כמו החלטת ועדת גרמן להגביל את הרפואה הפרטית וכמו עשרות מהרפורמות והתוכניות שמתגלגלות כיום במשרדי הממשלה ואצל הרגולטורים, היא מהפכה תפישתית אדירה.

עד לא מכבר הצליחו הבנקים וחברות הביטוח למכור לציבור את הרעיון שהם עסקים פרטיים, ולכן לממשלה אסור להתערב בעסקיהם כי מדובר ברגולציה ש״תבריח משקיעים״. בשנים האחרונות נרשמת עליית מדרגה בהבנתו של הציבור איך באמת עובדים העסקים האלה, מדוע הם כלל אינם פרטיים, ומדוע רובם מהווים מונופולים או קרטלים בחסות ממשלתית שמטילים מס פיננסי על הציבור.

לרוב המהפכות התפישתיות האלה אחראית המחאה החברתית שפרצה לפני שלוש שנים, ובעיקר הרגע הדרמטי שבו היא עשתה תפנית מפתיעה והחלה להתחבר לרעיון ששורש רבות מהבעיות הכלכליות בישראל אינו שמאל וימין, חרדים, ערבים, מתנחלים ושמאלנים, אלא השיטה הרקובה של הון־שלטון, מונופולים ומיליציות מיסוי עצמאיות, שחיתות והידלדלות ההון החברתי.

ללא המחאה החברתית לא היתה קמה ועדת טרכטנברג, שנאלצה להודות לראשונה בקיומו של סרטן הריכוזיות ובהשתלטות קבוצות האינטרס על הכלכלה; ללא טרכטנברג והמחאה היו הטייקונים מצליחים לקבור את ועדת הריכוזיות; ללא החלשת הטייקונים, ההשקה של גולן טלקום בסלולר היתה בסכנה; ללא ההצלחה של גולן טלקום ונפילת מחירי הסלולר, הציבור לא היה מבין עד היום עד כמה רפורמות נגד מונופולים, קבוצות ריכוז וענפים הנהנים מהגנה מצד השלטון מסוגלות לשנות את איכות חייו.

בשנים שקדמו למחאה החברתית ולפתיחת שוק הסלולר לתחרות הצליחו הטייקונים למכור לציבור שאין צורך להכניס שחקנים נוספים לענף הסלולר ושהמצב הנוכחי דורש רק תיקונים קוסמטיים. רוב העיתונות והרגולציה שיתפה פעולה עם הסטטוס־קוו באופן אקטיבי או פסיבי. בעקבות ירידה של 50%–80% במחירי הסלולר הבינו לפתע הצרכנים ומשלמי המסים שגם ענף מרכזי כמו הסלולר, שגבה מהם 20 מיליארד שקל, יכול להיות למעשה ענף שמשרת בעיקר את עצמו. הראיה: אנחנו כבר בשנה השלישית לרפורמה והמחירים נשארים נמוכים דרמטית מרמתם לפני ארבע שנים - וזאת בשעה שהחברות גם רווחיות וגם נשארות עם מספיק תזרים כדי להמשיך להשקיע בתשתית.

למחאה ולהתעוררות היתה השפעה דרמטית על כל רשויות השלטון. אם הבנקאים, הטייקונים ומועדון המאכערים שסביבם היו ממשיכים לחזק את אחיזתם בדמוקרטיה הישראלית, ספק אם המשטרה ובתי המשפט היו מסוגלים להעמיד לדין ולהרשיע את כנופיות ההון־שלטון. האולמרטים, הדנקנרים וחבריהם בעיתונות היו עדיין מנהלים את המדינה בחסות עיתונות מתרפסת. אלון חסן וחבריו בהסתדרות היו חוגגים בנמל עם הכסף שחברת שמן - שבראשה עמד גבי אשכנזי - העבירה להם, וספק אם המשטרה היתה ממשיכה לחקור את השחיתויות ואת שיבושי החקירה בצמרת הצבא, במה שהתגלה בפרשת הרפז.

מנכ״ל של כמה מחברות התקשורת המרכזיות בישראל אמר לי השבוע: "30 שנה אני בענף, ותחושת ניקיון כזאת לא היתה כאן. מה שקורה כאן מדהים. מוציאים את המורסה שגדלה במשך עשרות שנים: המאכערים, עורכי הדין, רואי החשבון, הפרסומאים והעיתונאים ששירתו את האוליגרכיה רועדים מפחד".

עצרת לזכר משה סילמן
חגי פריד

אדוני המנכ"ל, אתה ממהר לברך על המוגמר. הטייקונים, הבנקאים והמאכערים שסביבם ומיליציות המיסוי במגזר הציבורי לומדים במהירות את שפת המחאה ונערכים למערכות הבאות - לחסל כל יוזמה לשינוי, כל רעיון חדש וכל ניסיון לערער את הסדר הקיים. הם עדיין שולטים בעם באמצעות כספו של העם.

הברית בין הטייקונים למיליציות המיסוי, כמו רשות שדות התעופה, חברת החשמל ומערכת הביטחון, תתחזק בשנים הקרובות. הם יודעים היטב שהם תלויים אחד בשני: האחד יונק ערך קיים ממשלמי מסים והשני מצרכנים וממשקיעים. האנשים שטענו לפני שנתיים ושלוש שאין בעיית ריכוזיות, חוסר תחרות או יוקר מחיה בישראל ירתמו עכשיו את ועדי העובדים במונופולים כדי להגן על הסטטוס־קוו. בקרוב תשמעו שכל שינוי ורפורמה יפגעו ב"עניים".

אחרי שהציבור למד את שיטת הטייקונים והבנקאים, את שיטת מיליציות המיסוי וקבוצות האינטרס, יגיע הרגע שבו הוא יצטרך להבין מה מסוגלים ומה לא מסוגלים לעשות הפוליטיקאים והרגולטורים, ומי משרטט עבורם את הגבולות הסמויים שבהם הם יכולים לפעול.

אין זה מקרי שהמחאה החברתית הביאה לשינוי כה דרמטי ברגולציה ובפוליטיקה בישראל בשנתיים האחרונות. רעיונות חדשים, תפישות חדשות וערכים חדשים צומחים בישראל, כמו ברוב הדמוקרטיות בעולם, מחוץ למערכת הפוליטית.

לסטטוס־קוו יש כוח עצום

הציבור הישראלי נחלק לארבעה. הקבוצה הראשונה היא אלה שמנסים להשפיע לטובה: בתעשייה, במסחר, ביצוא, בהיי־טק, בהוראה, בבריאות, בשירות הציבורי - אבל מדי יום גובר החשש שלהם שאנחנו נמצאים בדרך שאין ממנה חזרה.

הקבוצה השנייה היא אלה שנהנים מהסדר הקיים, ועבורם המאבקים על המדיניות הכלכלית הם מחזה משעשע. הם מתעוררים רק כאשר פוליטיקאי, עיתונאי או רגולטור מתקרבים למיליציה שלהם ומצביעים על הביזה והשחיתות.

אוליבייה פיטוסי

הקבוצה השלישית היא אלה שמיואשים או עסוקים בהישרדות, ואין להם שום עניין בנעשה בחדשות או בזירת הרפורמות והשינויים הכלכליים.

הקבוצה הרביעית - שאליה משתייכים הרוב - היא אלה שמחכים למשיח: הפוליטיקאי שיגיע רכוב על חמור לבן ויעשה סדר כלכלי, כי רק הוא יודע מה צריך לעשות. פעם זה היה בנימין נתניהו, אחר כך אהוד אולמרט, שלי יחימוביץ', יאיר לפיד ואולי בעתיד משה כחלון.

לטובת הקבוצה הראשונה, השלישית והרביעית צריך לחזור ולהסביר, והפעם בפירוט, מדוע הפוליטיקאים, מוכשרים, ישרים וטובים ככל שיהיו, לא מסוגלים, גם אם ירצו, להתמודד עם רוב קבוצות האינטרס. הגיע הזמן להסביר מדוע מאות אלפי ישראלים היו צריכים לצאת לרחובות בקיץ 2011 כדי להתחיל גל רפורמות ושינויים במשק.

ניקולו מקיאוולי הסביר לנו ב״הנסיך״ לפני 500 שנה שאין דבר קשה יותר, מסוכן יותר וחסר ודאות יותר מהניסיון להציג סדר חדש, כלומר מדוע הדבר הקשה ביותר לעשות הוא שינוי. הצטרפו אליו ב–50 השנים האחרונות מאות מומחים לעסקים ולמינהל ציבורי, שכתבו מאות מאמרים וספרים על הקושי העצום בשינויים ועל מנהיגות של שינויים.

שינויים, בעיקר מערכתיים, הם תמיד על גבול הבלתי אפשרי, משום שלסטטוס־קוו, לאינטרסים ולממסד יש תמיד כוח עצום — כלכלי, פוליטי, חברתי ואינטלקטואלי. רעיונות חדשים תמיד מאיימים על הרעיונות הקיימים שמשרתים את הסדר הקיים.

השינויים הכלכליים הנדרשים בישראל, כמו ברוב מדינות המערב, קשים במיוחד כי רובם סובלים מאותה בעיה: הסדר הקיים משרת קבוצה או כמה קבוצות אינטרס, מלוכדות ומאורגנות, שיש להן הרבה מאוד להרוויח מהסדר הנוכחי והרבה מאוד להפסיד מכל שינוי. הבעיה הגדולה היא שהנהנים הפוטנציאלים משינוי הם קבוצות גדולות ומפוזרות.

פרופ' מנסור אולסון קבע לפני 50 שנה שהתחפרות קבוצות האינטרס, העסוקות בעיקר בחלוקה מחדש של ערך במקום ביצירת ערך, היא ההסבר העיקרי לשקיעת תרבויות וכלכלות. כלכלנים אחרים, כמו דרון אסמוגלו, הסבירו את הקשר בין אליטות סוחטות לבין התפתחות כלכלית.

הכלכלה הפוליטית ותורת המשחקים מלמדות אותנו מדוע הקבוצה הגדולה תמיד מפסידה. בעוד שקבוצת האינטרס הקטנה מסוגלת להתארגן בקלות סביב מטרות ברורות עם תמריצים כלכליים גדולים, הקבוצה הגדולה אינה הומוגנית, והרווח שהיא עשויה להשיג במקרה של שינוי מתחלק על מספר גדול של אנשים.

הנה דוגמה מספרית: 5,000 עובדים בכירים בבנקים ושכבת הנהלה קטנה עשויים להפסיד מיליארדים אם הדואופול הבנקאי יישבר. יש להם תמריץ אדיר להתארגן, והם שולטים בעם באמצעות כספו של העם. למיליוני הלקוחות שלהם אין תמריץ ואין יכולת התארגנות. 200 או 300 עובדים מקושרים בחברת החשמל או ברשות שדות התעופה עשויים להפסיד מרפורמה מאות מיליוני שקלים בשנה, השווים לכל אחד מהם מיליוני שקלים בעשור הקרוב. יש להם תמריץ אדיר להתארגן, להתפקד למפלגות, להתחבר לקבוצות אחרות ולשמר את המצב הקיים. לעומת זאת, ל–3 מיליון נוסעים ישראלים שעוברים בנתב״ג התמריץ הכלכלי קטן מאוד, ולכן הסיכוי שיתארגנו להוביל ברפורמה הוא אפסי.

רויטרס

כיצד עוצרים רפורמות? כיצד רותמים ציבור רחב לשימור המצב הקיים? בכל תקופה עושים זאת בעלי האינטרס באמצעות אימוץ השפה העכשווית. לפני שלוש שנים ניסו הטייקונים ומשתפי הפעולה שלהם לעצור את חשיפת הריכוזיות באמצעות הטענה ש"זה נגד עסקים״ או ש"הם מייצרים מקומות עבודה״. כיום רוב הציבור מבין שפירוק הריכוזיות הוא בעד השוק ונגד עסקים גדולים ומונופולים.

כיום, אחרי שהסנטימנט הציבורי השתנה, השיטה לשימור הסטטוס־קוו היא לשלב את המלים ״בעלי הון״ או ״הפרטה״. אבל העובדים ברשות שדות התעופה לא מתארגנים נגד בעל הון. הרשות היא עסק ציבורי שכל הכנסותיו מהציבור. הם מתארגנים נגד קבוצה גדולה ולא מאורגנת של משלמי מסים וצרכנים, ובעיקר נגד האנשים הזקוקים לסיוע ממשלתי. למשל, העניים שזקוקים עכשיו ל–7 מיליארד שקל שוועדת אלאלוף סימנה כסכום המינימלי הדרוש כדי להתמודד עם העוני.

מי שאמור לייצג את הציבור הרחב, הלא מאורגן - את משלמי המסים, הצרכנים, הקשישים, החולים ואת הדורות הבאים — היא הממשלה והפוליטיקאים המרכיבים אותה. אבל הפוליטיקאים והפקידים סובלים מ״בעיית הסוכן״ — יש להם אינטרסים שונים מאלה של הציבור. לפוליטיקאים אין עניין ויכולת להתמודד עם הסוגיות הקשות והעמוקות ובעיקר עם אלה שדורשות פגיעה בקבוצות אינטרס חזקות. רוב הפוליטיקאים תלויים בהן או נהנים מהן.

הח"כ קם בבוקר, קורא עיתונים, מקבל טלפונים מפעילים פוליטיים, מחברי מרכז ומפוליטיקאים אחרים, ושואל את עצמו מה לעשות היום. רוב הח"כים והשרים רוצים לעשות את הדבר הנכון, אבל מהר מאוד הם מבינים שמוטב להיזהר מחקיקה ומיוזמות שפוגעות בססטוס־קוו של קבוצות האינטרס.

אם הוא פוליטיקאי מהשמאל — אין לו בעיה לצאת בחקיקה ובהכרזות נגד הימין. זה לא מאיים על המוניטין שלו ועל סיכוייו להיבחר שנית בקרב הקהל שלו, בפריימריז או בבחירות. אם הוא מימין — אין לו בעיה לצאת נגד השמאל. אבל ברגע שמדובר ברפורמה שלא עוסקת בעניין קלאסי של ימין/שמאל, דתי/חילוני, ליברלי/שמרני כמו נישואים חד־מיניים, זה סרט אחר לחלוטין.

הח"כ, השר ולעתים הרגולטור יודע היטב שאפשר לסמוך בוודאות על קבוצות האינטרס שיילחמו בו, ירדפו אותו וימצאו אותו בכל מקום. לעומת זאת, הציבור הרחב שבשמו הוא פועל הוא משענת קנה רצוץ:

■ הציבור הרחב יתעניין ברפורמות רק אם הן פשוטות, סקסיות, מהירות או מתחברות למשהו רגשי. כל רפורמה וכל חקיקה ארוכת טווח, מסובכת ומורכבת תשאיר את הח"כ, השר, או הרגולטור לבדו במערכה מול קבוצת האינטרס, הלוביסטים והחברים שלה.

■ הציבור הרחב לעולם לא יוכל לייצר ניירות עמדה, מחקרים ורעיונות בצורה מאורגנת ומסודרת. גם אם תהיה קבוצה קטנה של משוגעים לעניין שתייצר אותם, לא בטוח שהיא תגיע לתודעה הציבורית, כי התקשורת תמיד משרתת את הממסד או נשענת עליו — בנקים, טייקונים, ממשלה או ועדי עובדים חזקים. המידע, הלגיטימיות והכוח נמצאים בידי קבוצות האינטרס, בין אם אלה תעשיינים שלא רוצים לפתוח את השוק ליבוא, מונופול גז שלא רוצה תחרות, מכון התקנים שלא רוצה רפורמה, הנהלות ועדי עובדים בענף הביטוח ובשוק הסלולר שלא רוצות תחרות, או בנקים שלא רוצים שיקטינו את כוחם - השליטה במידע והיכולת לשכנע נמצאות תמיד בידי קבוצת האינטרס.

■ הציבור הרחב לעולם לא יוכל לארגן מימון לפוליטיקאי. הוא לעולם לא יסדר ג׳ובים לאנשים מרכזיים שיכולים לעזור לפוליטיקאי בהמשך דרכו. לעומת זאת, קבוצות האינטרס הן מקור בלתי נדלה של משאבים (ציבוריים) וההמקום היחיד שמספק ג׳ובים ושכר טרחה לפוליטיקאים ולרגולטורים לאחר שסיימו את שליחותם הציבורית.

שלי יחימוביץ'
אוליבייה פיטוסי

■ היכולת של הציבור הרחב לגלות עניין בנושא כלשהו לאורך זמן, בעיקר בפרטיו הקטנים, נמוכה מאוד. הוא יתלהב מהנושא כל עוד הוא מקבל חשיפה מוגברת בכלי התקשורת, וגם זה לא לאורך זמן רב. לעומת זאת, לקבוצות האינטרס יש את כל הזמן, המשאבים והסבלנות שבעולם. אלה הפרנסה, היוקרה והחיים שלהם. הם ילוו את כל שלבי החקיקה, את כל התקנות הרגולטוריות ואת האכיפה שלה שנים ארוכות. הן ינצלו כל חולשה, כל חלון הזדמנויות, כל תפנית בפוליטיקה, בקואליציה, במלחמות הפנימיות בתוך המפלגה, בקרבות בתוך המשרד הממשלתי, כדי להגיח, ללחוץ ולשנות את כללי המשחק לטובתן.

■ הפוליטיקאים אדישים או משתפים פעולה עם מיליציות המיסוי במגזר הציבורי מפני שרובן משמשות ככר הנרחב ביותר למינוי מקורבים, חברים וסייענים. תופעת הדלת המסתובבת בין הרגולציה לטייקונים קיימת בממדים כפולים בין הפוליטיקאים והפקידים הבכירים ביותר לבין מיליציות המיסוי במגזר הציבורי.

אבל זאת טעות גדולה לחשוב שכל או רוב הפוליטיקאים מושחתים, טיפשים או עצלים. ההפך הוא הנכון: רבים מהם חרוצים בצורה קיצונית, ערניים וגם חריפים. בכל רפורמה שסיקרתי בעשור האחרון מצאתי ח"כים רציניים ומסורים. אבל לפני הכל הם פוליטיקאים, והם צריכים לשרוד פוליטית. דרך המלך לכניסה לפוליטיקה ולהישרדות בפוליטיקה היא לא להתעמת עם קבוצות האינטרס, אלא לשתף אתן פעולה. אין להם ברירה. זה המודל היחיד שעובד בפוליטיקה.

רשות שדות התעופה, המועצות והעיריות הן דוגמה מצוינת: לשום פוליטיקאי אין עניין להיכנס לעימות עם גורמים כאלה, שיודעים להביא קולות בפריימריז או קולות בבחירות. לא רק שהם יודעים להעניש — הם גם יודעים לתת גזרים.

השינוי האמיתי הוא 
המחאה החברתית

כל מה שנאמר כאן נכון לא רק לגבי פוליטיקאים אלא גם לגבי יזמים חברתיים או עיתונאים. בעימותים עם קבוצות אינטרס אתה רוכש לעצמך אויבים נחושים וממוקדים. הם ירדפו אותך בכל מקום, יעקבו אחר כל תזוזה שלך, והאלימים והמכוערים שבהם ישכרו חוקרים פרטיים או חברות מודיעין עסקי — שם קוד לאנשים שאוספים חומר על רגולטורים ועיתונאים שרוצים לחולל שינויים. פוליטיקאים ומתחרים מושחתים תמיד ישמחו להשתמש בחומר הזה.

הציבור הרחב שאמור, תיאורטית, ליהנות מהרפורמה או מהשינוי שאתה רוצה להוביל יהיה ברוב המקרים אדיש, ואם יגלה עניין זה יהיה לזמן קצר. מהר מאוד הוא גם ישכח את מה שלמד אתמול. שוב, זה עניין מתמטי: הציבור הוא קבוצה גדולה, וכשמחלקים את התועלת של כל מהלך כזה במספר האנשים — מקבלים תוצאה נמוכה.

עכשיו מגיע הרגע שבו יאמרו חלק מהקוראים: אבל יש היום אינטרנט, שהוא אמצעי שבעזרתו יכולים אנשים ללמוד, להתעדכן ולהתארגן. יש בזה מעט מן האמת — אבל גם בזירה הדיגיטלית הכללים של העולם הישן עובדים. כמה ממאות אלפי הגולשים באינטרנט שחותמים על עצומות, עושים לייקים ואפילו מגיעים להפגנה ורבע מסוגלים להתמיד בלמידה ובמעורבות? לעומת זאת, קבוצות האינטרס — הנהלות של מונופולים, ועדים, בנקים, טייקונים, איגודי עסקים, לוביסטים, מוסדות גדולים — יושבות על משאבים כספיים עצומים (ששייכים לציבור המפוזר שהוזכר בתחילת המשפט) ועובדות כל הזמן בשימור המצב הקיים.

בניגוד לציבור הרחב והמפוזר, לקבוצות האינטרס תמיד יהיו מידע, ניתוחים ודוגמאות שבעזרתם הן יוכלו להצדיק את שימור המצב הקיים או להפחיד ולהרתיע מכל שינוי. קבוצות האינטרס ישכרו את הלוביסטים, הפרסומאים, היחצ״נים, הבלוגרים, הפעילים החברתיים והעיתונאים שישכנעו את הציבור שאסור לשנות את המצב הנוכחי.

אם זה נשמע לכם תיאורטי, היכנסו לאתר האינטרנט של משרד האוצר, חפשו את האתר המיוחד על ועדת הריכוזיות, וקראו מיהם הגורמים שהופיעו בפניה לפני שלוש וארבע שנים. 90% מהגורמים שהופיעו בוועדה היו נציגי טייקונים וענפים מסוימים. הם הכינו חוות דעת שעלו הרבה כסף, הם התכוננו, הם למדו, הכינו מצגות, שכרו מומחים ובאו כולם לוועדה עם אותו מסר: הכל בסדר, לא כדאי לשנות, אם זה לא שבור — למה לתקן. ואז הם השתמשו בנימוק המנצח: ״אין אקדח מעשן״. כלומר, אם אין צילום ברזולוציה גבוהה של טייקון שודד זקנה ברחוב עם אקדח מעשן ואישור נוטריוני שזה אכן הטייקון וזאת אכן הזקנה — אז אי אפשר להוכיח שיש בעיית ריכוזיות, מונופולים, שחיתות, רגולטורים שמשרתים קבוצות אינטרס וכדומה.

הציבור המפוזר לא השתתף בדיוני ועדת הריכוזיות, ואת מספר האנשים שהגיעו אליהם כדי לייצג אינטרס כזה אפשר לספור על כף יד אחת.

אייל גבאי עמד בראש ועדת הריכוזיות שהתקשתה למצוא אקדחים מעשנים, ולכן בשנה הראשונה לישיבתה, לפני המחאה החברתית, עסקו רוב חבריה בלהסביר אחד לשני שאין צורך לטפל בריכוזיות במשק. גבאי החליט לפרוש מתפקידו באמצע העבודה: כמו רוב האנשים שישבו בוועדה הוא התלונן שלא הגיעו אליה אנשים שהראו לה אקדח מעשן. לעומת זאת, הגיעו הרבה עורכי דין, כלכלנים ומנכ״לים מהבנקים ומהפירמידות, והסבירו מדוע אין בעיית ריכוזיות, וגם אם יש — ״זה טבעי״, ״זה משק קטן״, ו"עדיף לא לעשות ניסויים״.

אמיל סלמן

גלגלו שלוש שנים קדימה. במהלך התקופה הזאת ארבעה מחברי ועדת הריכוזיות עברו לעבוד אצל יצחק תשובה, צדיק בינו ונוחי דנקנר תמורת משכורות של 2–4 מיליון שקל בשנה. ב–2013 קורסת אי.די.בי, הפירמידה הגדולה במשק, זאת שהכלכלנים, עורכי הדין והלוביסטים ששכרה שיכנעו את רוב חברי הוועדה והעיתונות שמבנה פירמידלי הוא רצוי וטוב. דני דנקנר מורשע פעמיים בפלילים לאחר שהודח מתפקיד יו״ר בנק הפועלים, כתב אישום פלילי מתגבש נגד נוחי דנקנר, וראו זה פלא — אותו גבאי, שהתמנה לנאמן של הסדר אי.די.בי, כבר לא זקוק לאקדח מעשן. אחרי שנה בעולם האמיתי הוא אומר בחודש שעבר בראיון לסטלה קורין־ליבר: ״היה חסר לנו כחברי הוועדה מידע אמיתי על איך מתנהל ועובד שוק ההון הישראלי. הפרוטוקולים התפרסמו ואפשר לראות שכולם נסמכו על השערות ואמירות כאלה ואחרות. נכון שזו היתה ועדה של פקידים בממשלה, אבל גם כשדיברנו עם אנשים מבחוץ הם לא נתנו לנו יותר מידע קונקרטי. בדיעבד, כשאני מסתכל על המסקנות, במיוחד בהקשר של ההפרדה בין ריאלי לפיננסי, שזה בעיני הפרק החשוב ביותר, אני רואה שלא הלכנו מספיק רחוק ולא מספיק עמוק. הרמות שנקבעו גבוהות מדי לטעמי״.

מה ההבדל בין אייל גבאי של 2011, שלא ראה בעיית ריכוזיות במשק, לבין אייל גבאי של 2014, שראה את האור? חוץ מזה שהוא התחבר לשטח, נכנס ללב המאפליה של שוק ההון ולמד על בשרו איך הכסף במשק זז, השינוי הגדול הוא המחאה החברתית, השינוי בסנטימנט הציבורי ונפילתם של כמה מהטייקונים שעד לפני שנה שלטו באגרוף ברזל ברוב כלבי השמירה של הדמוקרטיה.

מה בכלל עשה נתניהו?

חשוב להדגיש: זה לא עניין של מפלגה זו או אחרת או פוליטיקאי זה או אחר. הדוגמה הטובה ביותר לכך היא כמובן ראש הממשלה. כשר אוצר הירבה נתניהו לדבר על הצורך להכניס תחרות במשק ולייעל את המגזר הציבורי, וטבע את הביטוי ״השמן והרזה״ (ביטוי אומלל, משום שמגזר ציבורי ומגזר פרטי חשובים למשק באותה מידה. בלי מוצרים ושירותים ציבוריים המגזר העסקי לא יכול לפעול, ובלי מגזר עסקי אין מימון לשירותים ולמוצרים הציבוריים).

אבל בשבתו כראש ממשלה בקדנציות האחרונות (ואם לא שמתם לב, חברים יקרים בליכוד, במצטבר הוא יהיה עוד מעט ראש ממשלה עשור) הוא עסק בעיקר בכניעה למיליציות המיסוי העצמאיות, ובעיקר למערכת הביטחון. נתניהו שופך סכומי עתק, בלי בקרה, בלי הסבר, לתוך בור ״האיום האירני״ — שם קוד לכך שהרבה יחידות ממשלתיות מגייסות אלפי עובדים שנהפכים תוך שנים ספורות לעובדים קבועים, כמקובל בכל המגזר הציבורי. נתניהו צפה במשך 20 השנים האחרונות כיצד המחויבות האקטוארית לפנסיה תקציבית במערכת הביטחון מזנקת מ–30 ל–300 מיליארד שקל, ומעולם לא צייץ בנושא. על הרפורמה בקרנות הפנסיה הוא גזר קופונים פוליטיים שוב ושוב, אבל מהפנסיה התקציבית בביטחון הוא מתעלם באופן שיטתי, אף שהבור של הביטחון גדול יותר.

וזה רק סימפטום לתופעה רחבה יותר אצלו. מאז שהתיישב נתניהו בלשכת ראש הממשלה ב–2009 הוסיף המגזר הציבורי ("השמן" של נתניהו) כ–200 אלף משרות — גידול של יותר מ–20%, וכפול מקצב הגידול במגזר העסקי ("הרזה" בשפה שלו). האם במגזר הציבורי בוצעו רפורמות ושינויים שיכולים להבטיח שכל משרה כזאת מוסיפה ערך לשירות לציבור? האם הליכוד, שנשלט על ידי פריימריז שבהם שולטים ועדי העובדים של המגזר הציבורי, הוא בכלל פלטפורמה רלוונטית?

לפני שלושה חודשים הודה נתניהו בחצי פה בראיון ל–TheMarker שהמערכת הבנקאית בישראל היא דואופול שמחלק אשראי לחברים, ושאין גרוע מריכוזיות במערכת הפיננסית. מה הוא עושה בעניין? כלום. וזה נושא שכל הציבור היה מוכן להתלכד מאחוריו.

מה עשה נתניהו בשלוש השנים האחרונות עם מחירי הנדל״ן המנופחים, שהם המנגנון הכי אפקטיבי ומשומן במדינה להעברת כסף מהבלתי מחוברים למחוברים ומהעניים לעשירים? כלום. גרוע מזה: לעתים מתגנב חשש כי הוא נהנה מהכישלון האדיר בתחום הדיור, כי הוא מקווה שכולו יזוהה עם יאיר לפיד.

ואם הזכרנו את לפיד, הוא אכזבה כפולה ומכופלת. בעוד שהליכוד, כמו מפא"י בשעתו, כבר מחובר עמוק למיליציות המיסוי העצמאיות בישראל ולכן מהווה פלטפורמה שבורה לכל שינוי חברתי וכלכלי, ״יש עתיד״ היתה אמורה להיות ההבטחה הגדולה. זו המפלגה הראשונה בישראל שמגיעה לפוליטיקה בלי תלות בממסד, עם כוח אלקטורלי אדיר, ואמורה להוביל את הרפורמות הגדולות במשק: חיתוך תקציב הביטחון, מלחמת חורמה בשחיתות ובבזבוז בשלטון המקומי, ניקיון כל המונופולים הגדולים, והמהלך הגדול מכולם — חיתוך מחירי הדירות בישראל ב–20%–30%, נגד האינטרסים של הבנקים ובעלי הקרקעות. מה ראינו מכל אלה? מעט מאוד. בעיקר מע״מ אפס על דירות — צעד הפוך מכל היגיון כלכלי.

שלי יחימוביץ', שעם חלק גדול מדעותיה אני לא מסכים, היתה היחידה שתרמה משמעותית לשינוי השיח הכלכלי בישראל. אבל היא גם חיה בעולם הפריימריז של מפלגת העבודה, ולכן עד פרשת אלון חסן התעלמה לחלוטין ממיליציות המיסוי במונופולים הגדולים — שהן שחקן משמעותי במפלגת העבודה מזה עשרות שנים. זאת הסיבה שהעבודה, בדיוק כמו הליכוד, לעולם לא תוכל להוביל שינויים אמיתיים במשק. יחימוביץ' סולקה מראשות המפלגה, ומחליפה יהיה כנראה בסדר גם עם מיליציות המיסוי במגזר הציבורי וגם עם אלה שבמגזר הפרטי. על אביגדור ליברמן אני לא צריך להרחיב. מי שרוצה להיזכר שיחפש בגוגל ״ליברמן, איגור ומיכל״ או יקרא את ההחלטה של היועץ המשפטי לממשלה יהודה וינשטיין לסגור את התיק נגדו. היא מדברת בעד עצמה.

מרצ ממציאה עצמה מחדש בשלוש השנים האחרונות, ואולי הבינה שעד סיום הכיבוש תיהפך ישראל למדינת עולם שלישי ברמת האי־שוויון. היא דחפה כמה חוקים ורפורמות חשובות ולכן החלה לעלות בסקרים, אבל נזהרת מאוד מלגעת במיליציות המיסוי במגזר הציבורי. מאחר שמרצ אינה בשלטון כבר יותר מעשור, מיליציות המיסוי, הבנקאים והטייקונים לא עשו מאמצים להשתלט על הפריימריז שלה או להתחבר עם ראשיה.

נפתלי בנט סימן עצמו ערב הבחירות כאיש שיילחם במחוברים, אבל מיד לאחריהן נזכר שבעצם הדרך הטובה ביותר להישאר בשלטון ולקבל זמן מסך בטלוויזיה (שאותה פיתח ליברמן בגאוניות) היא להביע דעות קיצוניות בנושא המדיני והביטחוני.

עכשיו יש משיח חדש, לפחות בטוקבקים ובסקרים: משה כחלון. הוא נלחם בטייקונים והוביל את רפורמת הסלולר, שהיא ללא ספק מהמודלים היותר מוצלחים למלחמה בקבוצות האינטרס. אבל הסיכוי לשחזר את הרפורמה בסלולר בשאר מיליציות המיסוי במגזר הציבורי ובמגזר הפרטי נמוך בלי תמיכה ציבורית מסיבית. כחלון, איש ליכוד כל חייו, יודע בדיוק כמה קשה להתמודד עם קבוצות האינטרס המיוחדות במגזר הציבורי. הוא צריך להוכיח מהר מאוד שיש לו סט של ערכים או מודל פוליטי שימנע ממנו להיכשל בדיוק כמו לפיד.

זה הרגע שבו הקורא, בעיקר הקורא הפוליטיקאי, מתרגז מאוד. בצדק. בהינף קולמוס ביטלתי כאן את כל המפלגות הגדולות בישראל. זאת לא הכוונה. אני רוצה לשוב ולהסביר: חלק מהפוליטיקאים והח"כים שמוזכרים כאן (למעט המושחתים, ועליהם כתבתי הרבה בנפרד. חפשו בגוגל) הם אנשים ראויים, חרוצים ושוחרי טוב, והם עושים גם דברים חשובים ומועילים תוך תשלום מחיר אישי. הם לא המציאו את השיטה שבה קבוצות אינטרס במגזר הציבורי ובמגזר הפרטי לוכדות את הדמוקרטיה ומותירות לפוליטיקאים מרחב תמרון קטן ורעשני — עיסוק במסכי עשן שלא משפיעים בדבר על המבנה הכלכלי והחברתי בישראל.

זאת גם לא המצאה ישראלית. החסידים השוטים של הכלכלה החופשית האמריקאית לא מודעים ברובם לכך שבארה"ב השיטה דומה להפליא: הפוליטיקה האמריקאית משועבדת לא פחות מהישראלית, כנראה יותר, לקבוצות אינטרס במגזר הפרטי ובממסד הממשלתי. ברק אובמה, שהבטיח לשנות את השיטה, נכתש עד דק על ידה, והלוביסטים בוושינגטון, מחרחרי המלחמות וסוחרי הנשק והציוד הביטחוני המחוברים לפנטגון חזקים ומשפיעים מתמיד.

ב–20 השנים האחרונות היטשטש חלק גדול מההבדלים בין המפלגה הרפובליקאית למפלגה הדמוקרטית, כי שתיהן נהפכו למשרתות נאמנות של קבוצות האינטרס. הילרי וביל קלינטון מחוברים כיום לממסד של וול סטריט לא פחות מצמרת המפלגה הרפובליקאית ״הימנית״. רק חלקים קטנים בשמאל וחלקם סהרוריים בימין לא כפופים למרותם של הכסף, לאיגודים בענפים המונופוליסטיים ולחברות הענק.

מטרתו של הטקסט הארוך הזה היא להסביר שוב, אני מקווה שבצורה יותר ברורה ומפורטת, מדוע שום פוליטיקאי רכוב על חמור לא יביא לשינויים שרבים מכם מייחלים להם. השינויים תמיד מגיעים מחוץ לממסד, מחוץ למערכת הפוליטית, מרעיונות חדשים ומקבוצות חדשות. ההיסטוריה של תנועות חברתיות, כמו התנועה לזכויות האזרח בארה"ב, מלמדת כי אלה תהליכים ממושכים מאוד. אני רוצה להאמין שבעידן הדיגיטלי אפשר להתקדם בקצב מהיר יותר. אני חושב שהמחאה החברתית הוכיחה שאפשר לשנות שיח, תפישות ומדיניות כלכלית מהר מאוד ברגע שהציבור מתעורר - אבל עדיין מדובר בפרקי זמן ארוכים.

תהליך הלימוד וההתעוררות של הציבור רק החל. אנחנו נכנסים עכשיו לעידן חדש של חיפוש מודלים חדשים. הקפיטליזם והממשלה יצטרכו להמציא את עצמם מחדש. מי שימציא אותם לא יהיה הממסד, לא הפוליטיקאים ולא הממשלה - הם יהיו האחרונים להצטרף או להגיב. כמו תמיד, אני מזמין אתכם להתעורר ולקחת חלק בדיון הזה - כי אין קיצורי דרך.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#