מי ייצג את העובדים? - השבוע/ גיא רולניק - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

מי ייצג את העובדים?

שום גורם משמעותי לא ניסה עד היום להתמודד עם הבעיה בשוק העבודה הישראלי

133תגובות

תחילה נחשפו הטייקונים והדנקנרים במערומיהם. הם לא באמת יזמים, לא מקימים מפעלים ולא נשענים על יכולות ניהוליות. הם לא מייצרים ערך אלא לוקחים ערך. הציבור הבין שהם מחוברים לשלטון ולבנקים, ועיקר כישרונם באילוף הרגולטורים והעיתונאים. לאחר מכן נחשפו השרונים, האולמרטים וחבורת הפוליטיקאים של מרטין שלאף. בעוד רוממות תהליך השלום או ההתנתקות בפיהם, הם היו עסוקים מבוקר עד ערב בקומבינות, בהפרות אמונים, בשחיתויות חוקיות ופליליות, בסידורים לחברים ובמעטפות מזומנים.

באמצע היו לנו גם הגבי אשכנזים: כמו האולמרטים והשרונים, מאחורי התדמית של שוחרי שלום, מנהיגות וסדר יום חדש במזרח התיכון הסתתרו קומבינות מכוערות, תאוות בצע גדולה והתנהלות מאכערית שצובעת את צמרת צבא הגנה לישראל בצבעים עגומים.

אילייה מלניקוב

עכשיו הגיע תורם של החסנים, אבל כאן כבר לא היו לאיש הפתעות. בניגוד לקודמיהם, החסנים מעולם לא שיווקו את עצמם ואת פועלם בכסות של ציונות, פטריוטיות וחתירה לשלום. הנמל זה אני, המדינה זה אני, הפריימריז זה אני וכולכם יכולים לקפוץ לי - הסבירו החסנים לכל מי שהעז להעלות שאלות.

סילוקם של הדנקרים וחשיפת שיטת הטייקונים הניחו את היסודות למהפכה שמתרחשת בימים אלה בתפישת הרגולציה בישראל. הרפורמה בענף הסלולר ומסקנות ועדת הריכוזיות הפכו את יוקר המחיה והתחרות לנושא שבו מתמקדים כל הרגולטורים. התהליך יהיה ארוך וכואב, הכסף והכוח יהיו תמיד בצד של הטייקונים - אבל את הלגיטימציה לשדוד ולבזוז תוך גזירת סרטים באירועי התרמה הם איבדו.

האתגר הגדול שעומד כיום בפני החברה האזרחית והפוליטיקאים הרפורמטורים הוא טיפול בריכוזיות המסוכנת בבנקאות ובשוק ההון, שנמצאת בבסיס רוב בעיות התחרות במגזר העסקי. כמו תמיד הם ייאלצו לעשות זאת לבד תוך סיכון אישי, ורוב העיתונות תצטרף למאבק רק לאחר שהוא יוכרע.

סילוקם של השרונים והאולמרטים מהפוליטיקה הישראלית יעצור את הקריסה שמתרחשת בעשור האחרון במערכת השלטונית בישראל. השחיתות לא תיעלם, אבל אפשר להיפרד לשלום מהתקופה שבה המושחתים זוכים ללגיטימיות ציבורית ולחנופת העיתונות ויכולים לטאטא מתחת לשטיח כל פרשייה מכוערת באמצעות אימוץ עמדות קיצוניות של ימין ושמאל, שלום ומלחמה - כי הנה אוטוטו הם מביאים את השלום (או מצילים אותנו מהשלום).

אבל מה נרוויח מסילוקם של החסנים מנמל אשדוד? מי יחליף את אלון חסן? שום מודל אחר, שום מערכת אחרת או שיטה אחרת לא מסתמנים כרגע בעבודה המאורגנת בישראל. עופר עיני וחסן גרמו בשנים האחרונות נזק אדיר לעבודה המאורגנת בישראל. אבל קריסת מודל העבודה המאורגנת בישראל החלה שנים רבות לפניהם, ושותפים לה ראשי ההסתדרות, משרד האוצר והמעסיקים הגדולים.

מוטי קמחי
עשו לייק וקבלו את מיטב כתבות TheMarker ישירות לפייסבוק

השיטה של ההסתדרות היתה פשוטה: אנחנו נוטשים את ההגנה על כל העובדים במשק ועוברים להגנה על קבוצות קטנות ומאורגנות, שעונות על אחד משלושה קריטריונים: 1. יש להן שאלטר (כמו חברת החשמל ורשות שדות התעופה); 2. הן מחוברות לפריימריז או שביכולתן להביא בוחרים למפלגות (כמו הרשויות המקומיות והתעשייה האווירית); 3. יש להן מונופול חזק או חיבור למשלם המסים (כמו בנקים, רשויות ממשלתיות ומטות של משרדי ממשלה).

העסקה של ההסתדרות עם האוצר, התעשיינים והמעסיקים הגדולים היתה פשוטה: אל תיגעו לנו בעובדי דור א׳, המחוברים. הם ימשיכו לקבל משכורות כפולות, משולשות ומרובעות מדור ב׳ וג׳. אל תיגעו לנו בסידורי הפנסיה התקציבית. אל תיגעו לנו בסידורים הנפוטיסטיים. לא נערוך רפורמות ניהוליות, לא נמדוד אפקטיביות ויעילות, לא נסלק את השחיתות מהארגון ונמשיך לקדם אנשים על פי שיקולים פוליטיים.

בתמורה נאפשר להנהלה ולאוצר להכניס כמה עובדי דור ב׳ ועובדי קבלן שהם רוצים כדי לסגור את התקציב של השנה הבאה, ולא אכפת לנו מה יהיו התנאים שלהם. הם שקופים מבחינתנו. עצמאים, שכירים בחברות המתחרות בשווקים, פרילנסרים, עוסקים זעירים והעובדים בעסקים קטנים ובינוניים שאינם מונופולים או מחוברים לתקציב המדינה לא מעניינים אותנו. אנחנו כמובן נעסוק מדי פעם ב״מאבקים״ וברטוריקה כדי להגן על האחרונים (בעיקר לאחר המחאה החברתית), אבל התוצאות בשטח מלמדות במה אנחנו באמת ממוקדים.

וכך נוצרו בישראל שלושה מעמדות של עובדים: המחוברים, עובדי דור א׳ עם קביעות, פנסיות תקציביות, משכורות גבוהות ולעתים קרובות חיבור למוקדי הכוח ויכולת להכניס קרובי משפחה לארגונים; העובדים הרגילים - שמחזיקים באותו סט כישורים בדיוק, לעתים עם יכולות גבוהות יותר, אבל בלי קביעות ועם שכר נמוך משמעותית; והעבדים - מאות אלפי עובדי קבלן, עצמאים, פרילנסרים ועוסקים זעירים שהממשלה התנערה מהם בעזרת הלגיטימציה של ארגון העובדים הגדול במדינה.

באופן פרדוקסלי, מי שנותן לגיטימציה למודל הנוכחי של ההסתדרות הם העובדים החלשים ביותר בשוק העבודה. תומכי ההסתדרות מאיימים על הציבור שבלעדיה הדברים יהיו הרבה יותר גרועים, אף שבפועל נוצרו בעזרתה בורות שומן ושחיתות עצומים ומאות אלפי עובדים חסרי ישע.

אייל טואג
עשו לייק וקבלו את מיטב כתבות TheMarker ישירות לפייסבוק

את המחיר של המודל הזה שילמו לא רק העובדים מדור ב׳ ועובדי הקבלן, אלא המשק כולו. התרבות הארגונית שאיפשרה להפקיר את כל העובדים במשק למען קבוצות קטנות של מחוברים היא גם התרבות הארגונית שאיפשרה לקבוצה הראשונה לחסום כל ניסיון לייעל, לשפר ולקדם את השירותים לציבור הרחב או לפתוח שווקים לתחרות.

הדוגמה הטובה ביותר עלתה בשנה האחרונה, כאשר קומץ עובדים במכון התקנים ובמשרד הכלכלה הצליח לטרפד שרשרת רפורמות לפתיחת המשק לתחרות ולשיפור מעמד הצרכנים. הגנה על כמה עשרות בודדות של עובדים תעלה למיליוני צרכנים בעיכוב רפורמות קריטיות להורדת יוקר המחיה.

רוב הפוליטיקאים התחברו בשמחה לתרבות הארגונית הזאת: אנחנו נמנה חברים וידידים נאמנים לעמדות הניהול - ואתם, הוועד, תמשיכו לנהל את הארגון. אנחנו לא נצא נגדכם ואתם לא תצאו נגדנו. הדוגמה הבולטת ביותר היא חברת החשמל, שם מתחלפת ההנהלה מדי כמה שנים, הוועד מאפשר לה להשתעשע ולהציג את עצמה כמי שמנהלת את החברה, אבל שני הצדדים יודעים מי מחליט ואיך. בחלקים גדולים מאוד מהמגזר הציבורי השיטה דומה.

שיטה שיווקית נוספת של תומכי ההסתדרות היתה נפנוף בדחליל ההפרטה. כל אימת שמתגלים שחיתות, חוסר יעילות ושירותים גרועים במגזר הציבורי, שדורסים את העובדים החלשים, מאיימים אנשי ההסתדרות ש״מה אתם רוצים - שנפריט את זה לאחים עופר?״. הספין הזה עובד יפה ומסיט את הדיון מהשחיתות ומחוסר היעילות. התשובה היא כמובן שהפרטה לא היתה ולא תהיה התשובה לשחיתות ולמונופולים במגזר הציבורי. כפי שנכתב כאן שוב ושוב בעשור האחרון, מונופול פרטי גרוע ממונופול ציבורי והפרטה אינה פתרון לכשעצמו. ההפרטה במדינות הסוציאל־דמוקרטיות כמו שוודיה ודנמרק הצליחה (כאשר היא הצליחה) כי היא מבוססת על מודל כלכלי שונה שכולל יושרה, יעילות, תחרות ותחרותיות ולא מפני שהיא ״הפרטה״ לכשעצמה.

כל שינוי כלכלי בישראל, כל עלייה ברמת החיים ובאיכות החיים, חייבים לעבור דרך מהפכה בשוק העבודה. כל עוד ההסתדרות של עובדי דור א׳, המחוברים, היא הגורם הדומיננטי בשוק העבודה, הסיכוי לשינוי במודל קטן, כי את הכוח, התרבות הארגונית והערכים שואבת ההסתדרות מהקבוצות הקטנות והסחטניות.

אייל טואג
עשו לייק וקבלו את מיטב כתבות TheMarker ישירות לפייסבוק

סמי בן יעיש, שהיה מנכ״ל ההסתדרות בתקופת עמיר פרץ, עוקב מקרוב אחר אובדן דרכה של ההסתדרות מזה 20 שנה: ״ההסתדרות התחברה ולמעשה נשלטת על ידי הוועדים הגדולים, מגמה שהתחזקה מאז 1995, כשההסתדרות שכחה את תפקידה כארגון כללי ולא מגזרי. מגמה זו קיבלה עוצמה נוספת בתקופתם של עמיר פרץ ועופר עיני. הציבור עדיין לא הפנים זאת, והולך שבי אחרי כותרות כוזבות על 'מוסד להגנת העובדים', בעוד שלמעשה זה מוסד שבעיקרו הוא 'מוסד להגנת הוועדים הגדולים', וזו עיקר 'תרומתה' לאי־שוויון במשק.

״ההסתדרות נשלטת על ידי הוועדים הגדולים בגלל דמי החבר שמקיימים אותה מחד גיסא והפחד מהיכולת הארגונית שלהם לגרום נזקים בבחירות מאידך גיסא. שיטת הפריימריז חייבת להשתנות, למשל שיהיה מותר להתפקד למפלגה רק אחת לארבע שנים״.

בן יעיש מסביר את הסטטוס־קוו המושחת שיצרו מחוברים עם הפוליטיקאים והמנהלים: ״ההנהלות של הוועדים הגדולים מכרו את הניהול לעובדים במקרה הרע או נשלטות על ידי העובדים במקרה הטוב. זה מה שהביא בסופו של דבר ליצירת 'שיתוף פעולה ואינטרסים זהים' בין ההנהלות לבין הוועדים הגדולים. שיתוף פעולה זה יצר את החליבה הדרמטית של יוקר המחיה בישראל במקרים רבים״.

לבן יעיש יש רעיון מקורי כיצד לחשוף את פרצופה של ההסתדרות: ״הממשלה חייבת להכריז שהיא בעד התאגדות עובדים בתנאי שתהיה גמישות ניהולית. בכך היא תשמוט את הקרקע של הסתדרות".

לפני שלושה חודשים פירסמנו כאן כתבה גדולה על המודל השוודי, שרובה היה מבוסס על ראיונות עם אנשי ועדי עובדים בשוודיה, מדינה סוציאל־דמוקרטית, מדינת רווחה, שבה כ–70% מהעובדים מאוגדים. התמונה שעלתה מהראיונות היתה שונה באופן משמעותי מהמציאות המוכרת משיטת ההסתדרות. כאשר שאלתי את הכלכלן הראשי של ארגון הגג של עובדי הצווארון הכחול (LO) מה תפקיד הארגון, הוא השיב בטבעיות שמלות המפתח הן פריון ותחרותיות. הנה הקטע הרלוונטי:

מהו לדעתך סוד ההצלחה של מודל הוועדים ושוק העבודה השוודי? האם ייתכן שכמו במדינות רבות בעולם תיאלצו לערוך בו שינויים בשנים הקרובות?

"לא, אנחנו חשים בטוחים למדי במודל קביעת השכר שלנו, שהוועדים ממלאים בו תפקיד חשוב. אפשר לומר שנקודת ההתחלה לקביעת השכר היא שאנחנו מנסים שתהיה לנו עמדה בנוגע למה שעומד על הפרק - פריון, התקדמות, שיעור האינפלציה, זה פחות או יותר מה שאנחנו מחפשים. אנחנו רוצים לשמור את החלק של עלות העבודה בתוצר, כך שאנחנו רוצים שהשכר יגדל בהתאם להתפתחות הפריון של העובדים".

כיצד פריון ויעילות משתלבים בחשיבה שלכם?

"זה חלק מדפוס החשיבה שלנו: הגדלת הפריון והיעילות היא הדרך לשגשוג כלכלי, או שזו הדרך שבה אנחנו רוצים שהכלכלה שלנו תצמח. אנחנו רוצים להשיג שכר גבוה יותר לחברים שלנו, והדרך הטובה ביותר להשיג אותו היא באמצעות הגדלת הפריון".

בלומברג

בחלקים רבים של הכלכלה, בעיקר במגזר הציבורי, קשה יותר למדוד פריון. איך אתם עושים את זה? איך אתם יכולים לדעת אם המגזר הציבורי שלכם או חלק מהתעשיות המקומיות, שאין להן תחרות מחו"ל, הם יעילים ובעלי פריון גבוה?

"אנחנו עושים את זה כך שהמגזרים התחרותיים, מוכווני היצוא, הם אלה שקובעים את השכר ומובילים את תהליך קביעתו. הם קובעים את המטרה עבור הכלכלה כולה. זה המערך הנוכחי, וזו הדרך לוודא שהכלכלה מתפתחת".

בישראל המודל הפוך: למונופולים ולעובדי דור א׳ יש כוח אדיר והם מכתיבים את התנאים. לשאר העובדים אין שום כוח. ההסתדרות מובלת על ידי העובדים במגזרים הכי לא תחרותיים ומונופוליסטיים, בשעה שלעובדים במגזרים התחרותיים אין שום קול והשפעה.

את התוצאות אפשר לראות בטבלה המצורפת, הלקוחה מהדירוג השנתי של מגזין TheMarker של מקומות העבודה הטובים ביותר בישראל. בצד ימין שלה אפשר לראות את הדירוג המקביל של החברות האמריקאיות שהכי טוב לעבוד בהן. כמעט כולן הן חברות תחרותיות שהתנאים המצוינים שניתנים לעובדים בהן נשענים על ייצור ערך ללקוחות.

זאת השנה העשירית שבה אנחנו מפרסמים את הדירוג הזה, והמגמה ברורה. את צמרת הטבלה תופסים שני סוגים של חברות: 1. המונופולים או הארגונים שמחוברים לעטין הציבורי - חברות שלא צריכות לייצר ערך ללקוחות ולמשלם המסים כדי להישאר אטרקטיביות עבור העובדים; 2. חברות בנות של חברות רב־לאומיות בכלל ואמריקאיות בפרט - בעיקר בתחום ההיי־טק.

ההסתדרות ותומכיה הבינו בשנים האחרונות שהם מאבדים לגיטמיות חברתית, ולכן פיתחו את הקו השיווקי הבא: בלי ההסתדרות במודל הנוכחי כולם יהיו עובדי קבלן. המציאות הפוכה: השיטה שמגנה על עובדי דור א׳ יכולה לעבוד רק כאשר מדובר במונופול או בארגון מחובר לעטין הציבורי. כדי להגן על מיליון עובדים בשוק החופשי, בעסקים קטנים, צריך מודל אחר לשוק העבודה - מודל שבדומה למודל השוודי והדני מגן על העובד ללא קשר למקום עבודתו באמצעות רשת הגנה חברתית שהממשלה אחראית לה.

רוב העובדים בישראל לא יוכלו לעבוד בחברת היי־טק אמריקאית וגם לא במונופולים, או ליהפך לעובדי דור א׳ עם קביעות והגנה מוחלטת במגזר הציבורי. רוב העובדים בישראל נשארים בחוץ בגשם.

האכזבה מההסתדרות וההבנה שהיא הפנתה כתף קרה לעובדים החלשים הן שגרמו בין השאר להקמת כוח לעובדים, אלא שההפרדה בין שני הארגונים, זה המגן על המחוברים וזה שמנסה להגן על החלשים המעטים שהתאגדו, מעידה על הטרגדיה של העובדים החלשים במשק. במצב כזה, כשהחזקים אינם מגבים את החלשים ויוצרים מגזר ציבורי ומונופולים לא יעילים - כל מה שאפשר להשיג דרך כוח לעובדים הוא אכיפה של החוק הקיים, אך לא שיפור משמעותי בליקוי הבסיסי - שכר נמוך מאוד לעובדים שהם עבדים, שירות ציבורי לא יעיל וכאוס ניהולי.

שום פוליטיקאי, שום יזם חברתי, שום גורם משמעותי בזירה הציבורית לא ניסה עד היום להתמודד עם שורשי הבעיה של שוק העבודה הישראלי. אם נשאיר להסתדרות, לאוצר ולארגוני המעסיקים הגדולים להמשיך לשלוט בשוק העבודה - המודל של החסנים מצד אחד ושל מאות אלפי עובדי קבלן, דור ב׳ ודור ג׳ מצד שני ימשיך לשלוט.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#