זעקי ארץ אהובה - השבוע/ גיא רולניק - TheMarker
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

זעקי ארץ אהובה

השופט רוזן זעק את זעקתם של מיליוני ישראלים שהודרו משליטה על עתידם

479תגובות

מתלהם, פופוליסטי, דמגוגי, צעקני.

הרבה תיאורים ניתנו השבוע לגזר הדין בפרשת הולילנד, שכתב שופט בית המשפט המחוזי בתל אביב דוד רוזן. רובם מדויקים. בחירת המלים וחומרתן לא נבעו מחומרת הפרשה, מחומר הראיות המיוחד שנאסף בה או מחשיבותו של פרויקט הולילנד.

עשו לייק וקבלו את מיטב כתבות TheMarker ישירות לפייסבוק

למעשה, בראייה משקית, הולילנד הוא פרויקט קטן ולא חשוב. מיצובו בתקשורת כאבי כל הפרויקטים או כפרשת השחיתות הגדולה בתולדות המדינה היה מוגזם לחלוטין.

תומר אפלבאום

אלא שהפופוליזם, ההתלהמות והאלימות הלשונית הם במקום. מעולם לא היתה ישראל זקוקה לטקסטים כמו זה של רוזן כמו בימים אלה. גזר הדין הזה הוא אחד הרגעים המכוננים בתולדות עלייתה של האליטה הסוחטת, המושחתת והשולטת של 20 השנים האחרונות.

אפשר להצביע על כמה אירועים כנקודות ציון מרכזיות בתהליך היווצרתה של האליטה המסואבת והבוזזת של ישראל, כנופיית ההון־שלטון־עיתון שבזזה את משלמי המסים, המשקיעים והצרכנים. אחד מהם הוא גזר הדין הדין שניתן בעניינו של שמעון שבס, יד ימינו של ראש הממשלה יצחק רבין.

הקוראים הצעירים או אלה שזיכרונם בוגד בהם אולי סבורים שביזת קרקעות, אישורי בנייה, חיבור לאנשי עסקים ועיתונים שלמים שמגנים עליהם הם תופעה ״אולמרטית״ שנטועה בשנים האחרונות. הם טועים.

שבס היה מנכ״ל משרד ראש הממשלה ב–1992–1995. זמן קצר לאחר סיום תפקידו התברר לרשויות שבחשבונות הבנק שלו הצטברו מיליונים רבים של שקלים, שהגיעו אליו מתוקף היותו ״יועץ״ לאנשי עסקים, שהתעשרו בימים שבהם הוא ישב בלשכת ראש הממשלה, ובראשם קבלנים.

יותם רונן

אלא שלשבס, בדיוק כמו לאולמרט, כמו לאריאל שרון וכמו לאהוד ברק, היו עורכי דין מהחונטה השלטת, המחוברת לראשי העיתונות ומערכת המשפט, ובעזרתם הוא הצליח להתל במערכת המשפט ולקבל לגיטימציה ציבורית מחלק מכלי התקשורת.

הנה פסקת הפתיחה של הטור שפורסם ב–26 באוקטובר 2000, אחד מעשרות הטורים שכתבתי על שבס:

"העובדה שרוב חלקי פסק הדין לא הותרו לפרסום סייעה ביום שני לשמעון שבס ופרקליטיו בתרגיל יחסי הציבור - הצגת ההרשעה החמורה שלו בניסיון קבלת שוחד - כזיכוי. התרגיל עבד יפה, ובעיתון של המדינה הכותרת הבולטת היתה 'בית המשפט: חטאו של שבס הוא בעיקר מוסרי'. כל החלק בפסק הדין שעסק באישום שבו הורשע שבס נותר חסוי. הצירוף של חיסיון על הפרשייה שבה הורשע וזיכוי בשתי הפרשיות האחרות סייעו לשבס ועורך דינו, דב וייסגלס, להצטייר כמי שנחלו הצלחה גדולה בבית המשפט".

שבס הורשע בסופו של דבר בבית המשפט העליון בהפרת אמונים, אבל באותם ימים הציבור היה אדיש לביזת מועדון ההון־שלטון־עיתון, מסכי העשן הביטחוניים עטפו את השיח הציבורי, השימוש בשם ״רבין״ הכשיר כל שרץ - וכל מורשע קיבל הגנה מחבריו העיתונאים.

דן קינן

אחרי שבס הגיעה הכנופייה של אריאל, עמרי וגלעד שרון, שהשתמשו בבהלה הביטחונית, בהתנתקות ובחיבורם לעיתונות כחגורת הגנה לשחיתות חוקית ולקבלת סכומי עתק מחברים טובים כמו מרטין שלאף ודודי אפל.

עשו לייק וקבלו את מיטב כתבות TheMarker ישירות לפייסבוק

לצדם היה תמיד אביגדור ליברמן, שהיתל במשטרה במשך עשור, נמלט בעור שיניו מהרשעות פליליות ועד היום לא סיפק לציבור הסברים לגבי מיליוני הדולרים שצמחו בחשבונות הבנק של בתו ושל הנהג שלו.

עידן הפוליטיקאים המושחתים היה שלב אחד בעלייתו של מועדון הריכוזיות של הטייקונים והבנקאים, שבראשו עמדו בני הדודים ששלטו בבנק הפועלים ובאי.די.בי. רוב הציבור עדיין לא הבין שהשוחד שנתן דני דנקנר לראש מינהל מקרקעי ישראל, שבגינו נגזרו עליו השבוע שלוש שנות מאסר, הוא חלק מהבסיס שעליו בנתה משפחת דנקנר את פירמידת המינוף והשחיתות שבעזרתה השתלטה על בנק הפועלים ומשם על אי.די.בי ועל כל כלבי השמירה של הדמוקרטיה. כלי התקשורת שהגנו על שרון, ליברמן ואולמרט הם גם אלה שהגנו על דני ונוחי.

גזר הדין של רוזן והטקסט שהתלווה אליו התאפשרו בזכות תהליך של חמש שנים, שבו נקרעה המסכה מפניהם של הברונים השודדים הישראלים, הפוליטיקאים ששירתו אותם והעיתונים שסרו למרותם והגנו עליהם. זה התחיל במניעת חילוצם בכספי משלם המסים במשבר הפיננסי של 2009, נמשך ברפורמה בענף הסלולר, עלה מדרגה בהקמת ועדת הריכוזיות, קיבל את הכוח מהמחאה החברתית של 2011 והגיע לקרשנדו הגדול בסוף השנה שעברה, כאשר הכנסת אישרה את חוק הריכוזיות, וכל הרגולטורים, הח"כים ואנשי האקדמיה נאלצו להודות שצמרת המגזר העסקי מתנהלת כמאפיה איטלקית, והבנקאים והטייקונים עוסקים בפרוטקשן פיננסי.

אוליבייה פיטוסי

אלמלא קרסו הפירמידות, חוקקו החוקים, נפתחו שווקים לתחרות ובעיקר נקרעו המסכות מפניהם של הסוחטים, הסיכוי שהמשטרה, הפרקליטות ובתי המשפט היו מצליחים להגיע להרשעות היה קלוש. הטייקונים, הבנקאים והפוליטיקאים הבכירים היו דואגים לשמן, להפחיד, לקנות ולרמוס את כל כלבי השמירה, קרובי משפחתם ומקורביהם.

ללא המהפך האדיר בסנטימנט הציבורי, שהחל לפני חמש שנים, עלה מדרגה במחאה החברתית והגיע לשיאו הסמלי לפני שבועיים כאשר "עובדה" ולאחר מכן "ארץ נהדרת" התייחסו לראשונה לקיומו של מועדון בנקאי בוזז - לא היינו מגיעים לגזר הדין של רוזן. הרבה ״תקלות״ היו מתרחשות בדרך להליך המשפטי, ולרוזן לא היתה שום רוח גבית או סיבה לכתוב את המלים הקשות שבהן בחר בגזר הדין.

ביומיים האחרונים התראיינו עשרות משפטנים על פסק הדין של רוזן, על הערעור, על השפה, על שנות המאסר. חלק מהמשפטנים עצמאיים וישרים, חלק מקורבים לאליטה הבוזזת של הון־שלטון־עיתון. אבל רובם מחמיצים את הסיפור המרכזי.

גזר הדין של רוזן אינו משקף את חומרת העבירות או את חומר הראיות. הוא משקף את התהליך שמתרחש בשנים האחרונות בחברה הישראלית. הציבור, שסומם במשך שנים על ידי הפוליטיקאים, כלי התקשורת והגנרלים, התעורר וצרח: נמאס לי. הציבור הבין שהמרחק הגדל בין הפוטנציאל האדיר של המדינה הזאת לבין המציאות העלובה, האלימה והמושחתת הוא כולו מעשה ידי אדם. מעשיה של כנופייה מכוערת שהשתלטה על המדינה.

עמרי שרון גלעד שרון
אלון רון

רוזן לא עסק רק בדיני ראיות, בחוק העונשין ובשאר פלפולים. במודע או שלא במודע, הוא זעק את זעקתה של מדינה שאיבדה את דרכה, את זעקתם של מיליוני ישראלים שהודרו בשנים האחרונות משליטה על נכסיהם, רכושם ועתידם. הוא זעק את זעקתם של מאות אלפי ישראלים שצופים בבהלה, בייאוש ובפחד בכנופיות המכוערות של פוליטיקאים, טייקונים, בנקאים, משפטנים, עורכי דין ובעלי מקצועות חופשיים שנעים בלהקות, בוזזים, מקמבנים, דורסים והורסים כל מה שעומד בדרכם לצבירת עוד כוח וכסף.

תהליך הפנמת ערכים ותפישות חדשות על המערכת השלטונית קיבל בגזר דינו של רוזן את הביטוי המשפטי. זהו תהליך טבעי והכרחי בכל חברה. החבורה שיצאה נגד גזר הדין היא זאת שתפסיד משינוי במערכת הערכים. התובנה המשפטית החדשה אינה משקפת כניעה של השופט, אלא את תהליך ההפנמה שעוברת החברה הישראלית.

הרמת נטל הראיה הפלילית היא משימה מסובכת וברוב המקרים בלתי אפשרית. פוליטיקאים, אנשי עסקים, מאכערים וטייקונים בוזזים כל שבוע מיליארדים מהציבור מבלי להשאיר עקבות, מבלי ששום שוטר או פרקליט יוכל להוכיח את הכוונה הפלילית ובעיקר מבלי שהציבור יוכל למדוד את הנזק הכספי, החברתי והערכי שנגרם למדינה.

היעדר ראיות וקשיים משפטיים היו יכולים לקבור את כל תיק הולילנד ולהוציא לחופשי את כל הנאשמים. אף שזה לא היה משנה במאום את שחיתותם, סיאובם, אלימותם וכיעורם - הם היו יוצאים בתופים ובמחולות וחוזרים לאנוס את אזרחי ישראל. חלקם היו נהפכים לגיבורים ולסמלים. העיתונאים חובבי הכוח והשררה היו ממהרים להציגם כמועמדים להדלקת המשואות ביום העצמאות.

העובדה שגם כיום המבחן הציבורי הוא ההרשעה הפלילית ולא הנורמות מפחידה ומטרידה. אם נמשיך להישען רק על הרשעות פליליות כמכשיר לתיקון חברתי, אין סיכוי להציל את המדינה מהמשך הנפילה במדרון השחיתות והסיאוב, לא רק בגלל הקושי האדיר בהרמת נטל הראיה הפלילית - בעיקר כשמדובר בבנקאים ובטייקונים השולטים במאות מיליארדים ויכולים לקנות את כל כלבי השמירה והחוק - אלא בעיקר משום שרוב השחיתות בישראל, כמו ברוב העולם, היא שחיתות מוסדית וחוקית. בלי נורמות, בלי אתיקה, בלי טוהר מידות, בלי בושה, בלי סילוק האנשים המכוערים האלה ממרכז החברה הישראלית - הרבה לפני שנפתחת נגדם חקירה - לא נצליח להציל את עתידה של מדינת היהודים.

רויטרס
עשו לייק וקבלו את מיטב כתבות TheMarker ישירות לפייסבוק

סביב שולחן הממשלה יושבת שורה ארוכה של שרים שהם חלק מהמועדון המושחת. הם השכילו להתרחק ממנו, לא הגיעו להרשעות פליליות ולא השאירו טביעות אצבע. אבל חלקם נחקרו, חלקם נותנים גיבוי לשחיתות וחלקם מפנים את מבטם לצד השני. אף אחד מהם לא הצטרף שלשום לזעקתו של רוזן. הם עדיין מנותקים מהעם, הם עדיין משוכנעים שמה שהיה הוא שיהיה.

התמונה בצמרת המגזר העסקי ובחלקים מסוימים של מערכת המשפט והתקשורת אינה שונה: הם עדיין חושבים ששחיתות אינה סוגיה חשובה, שהיא חלק מהחיים, או שהיא שמן בגלגלי המשק והפוליטיקה. הם עדיין חושבים שהחיים בנויים מנאמנות לחברים, למועדון או לבוס גם כאשר הוא מושחת. הם עדיין חושבים שחבר הוא זה שמעביר לך נכסים של הציבור שנמצאים בשליטתו ושפרוטקציה או פרוטקשן הן הדרך היחידה לנהל חברה, משרד ממשלתי, בית חולים, עיתון או מדינה שלמה.

אל תחכו לה, לאליטה המסואבת הזאת. היא הבעיה ולא הפתרון. הפתרון יבוא רק מהציבור הרחב, מאנשים שעדיין לא נואשו, מאנשים שלא איבדו תקווה מהמדינה הזאת, מאנשים שעדיין לא היגרו מכאן, מאנשים שרוצים לגדל כאן את הילדים שלהם, מאנשים שעדיין לא הגיעו למסקנה המדכאת שאי אפשר להביס אותם וחייבים להצטרף אליהם. רוזן זעק השבוע. אל תשאירו אותו לבד, זעקו אתו בכל מקום, בכל אתר, כל הזמן. לפני שנאבד תקווה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#