האי־שוויון חזר 100 שנה אחורה - האם העיתונות צריכה לחזור לשם? - השבוע/ גיא רולניק - TheMarker
תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

האי־שוויון חזר 100 שנה אחורה - האם העיתונות צריכה לחזור לשם?

כדאי ללמוד: כך נלחמו בשחיתות כלכלית בארה"ב של המאה שעברה

53תגובות

לאחר 30 שנה בתחום התקשורת, רובן כעיתונאי כלכלי בכמה מהעיתונים החשובים ביותר בארה"ב, ביניהם "וול סטריט ג׳ורנל" ו"וושינגטון פוסט", יש אדם אחד שדין שטרקמן תופש כמודל לחיקוי. קוראים לה אידה טארבל, והיא עיתונאית, סופרת ואינטלקטואלית. טארבל התחילה את הקריירה שלה כמורה לבוטניקה, גיאומטריה וטריגונומטריה בפנסילווניה. כאשר נמאס לה היא עברה לעיתונות, כתבה ספרים ובין השאר בילתה כמה שנים בפאריס, שם כתבה על מאדאם רולנד, אחת הדמויות הידועות במהפכה הצרפתית.

עשו לייק וקבלו את מיטב כתבות TheMarker ישירות לפייסבוק

בגיל 43 פתחה טארבל בקמפיין עיתונאי אדיר, שיגדיר את הקריירה העיתונאית שלה וישנה את העיתונות בארה"ב כולה - ויש שיטענו שאת הפוליטיקה והכלכלה האמריקאית. שטרקמן מקדיש לטארבל את הפרק הראשון של ספרו ״כלב השמירה שלא נבח״, העוסק בעיתונות הכלכלית האמריקאית. בספר, שיצא לאור בסוף השנה שעברה בהוצאת קולומביה, מציג שטרקמן את טארבל כמופת לעיתונות הכלכלית שהוא היה רוצה לראות, ושמה חוזר ועולה לכל אורך הספר.

ספריית הקונגרס/ויקיפדיה

יש עוד פרט אחד ששכחתי לציין לגבי מודל ההערצה, כמעט היחיד, ששטרקמן מציג בספרו על העיתונות האמריקאית. טארבל נפטרה לפני 70 שנה בדיוק, ואת עבודתה העיתונאית המצוינת, שהוא מעלה על נס באדיקות, היא עשתה לפני 100 שנה בדיוק.

הקורא הישראלי לא שמע על טארבל, וכך גם רוב קוראי "וול סטריט ג'ורנל" ו"פייננשל טיימס" והצופים בפוקס וב–CNBC. אבל בשנה האחרונה היא נהנית מעדנה מחודשת מכיוונו של ספר נוסף שפירסמה ההיסטוריונית האמריקאית דוריס קירנס־גודווין - The Bully Pulpit. כמו שטרקמן, גם קירנס־גודווין רואה חשיבות היסטורית יוצאת דופן לתקופה שבה טארבל, עם קבוצה קטנה של עיתונאים, נלחמה בטייקונים ובקבוצות האינטרס שהשתלטו על הדמוקרטיה האמריקאית.

קירנס־גודווין מתארת את סוף המאה ה–19 ואת תחילת המאה ה–20, התקופה שבה החלה המלחמה בברונים השודדים, כמפגש של שני נשיאים - טדי רוזוולט והאוורד טאפט - עם העורך הראשי של טארבל - ס.ס. מק'קלור. היא מכנה את העידן הזה "תור הזהב של העיתונות האמריקאית".

שטרקמן וקירנס־גודווין חוזרים 100 שנה אחורה, לארה"ב שאותה מתאר גם הכלכלן הצרפתי תומאס פיקטי - אבל מזווית אחרת: הטייקונים הבוזזים שהשתלטו על הפוליטיקה, על המונופולים, על המוסדות הפיננסיים ועל השלטון - ומנגד הקבוצה הקטנה של עיתונאים שכונו Muckrakers - עיתונאים תחקירנים שראו את תפקידם לא רק לחשוף אלא גם להבהיר, להסביר ולבאר את המציאות למיליוני אמריקאים - ולשנות את המציאות.

הברונים השודדים האמריקאים, ששלטו בחברות הרכבות, בבנקים ובנתח עצום מהכלכלה, החלו לצבור עוצמה אדירה בסביבות שנות ה–80 של המאה ה–19. הם יצרו מונופולים, שלטו במוסדות הפיננסיים, שילמו מסים נמוכים, דרסו עובדים, העלו מחירים, מכרו ניירות ערך במחירים מנופחים ובעיקר קנו ומכרו פוליטיקאים.

רק לאחר 50 שנה, אחרי המשבר הפיננסי, הם קיבלו את הכינוי "ברונים שודדים". בחלק גדול מתקופת שלטונם הם זכו לכבוד וליוקרה. גם כיום, 100 שנה אחרי, הציבור מחבר את שמותיהם עם פילנתרופיה והון גדול בזכות מכבסת המלים: תרומותיהם האדירות ושמותיהם מתנוססים מעל רוב המוזיאונים, האוניברסיטאות ומוסדות התרבות בארה"ב - רוקפלר, ג׳יי.פי מורגן, קרנגי, אסטור, ונדרבילט.

בניגוד לעיתונאים התחקירנים של 100 השנים האחרונות, חלק מה–Muckrakers לא ראו בעבודה העיתונאית תכלית בפני עצמה. חשיפה שירתה את העיתונאי בלבד, את יוקרתו ואת מעמדו - ולא את החברה האמריקאית. הם ראו בעיתונות כלי לשינוי כלכלי וחברתי, ונלחמו במונופולים, בשחיתות ההון־שלטון, בכוח המוגזם של העסקים הגדולים - כדי לשנות את המציאות באמצעות שינוי התודעה. הז׳אנר העיתונאי הזה השתלב בתנועה הפרוגרסיבית של תחילת המאה הקודמת.

ספריית הקונגרס
ספריית הקונגרס

הרעיון שהטייקונים האמריקאים, המונופולים שהם יצרו, העוצמה שהם הפיקו מהחיבור בין עסקים ריאליים לבין בנקים והשפעתם על הפוליטיקה הם הבעיה החשובה ביותר של ארה"ב החל להתגבש ב–1903. טארבל סימנה את גדול הטייקונים האמריקאים באותה תקופה - ג׳ון רוקפלר - ויצאה לתחקיר ארוך וכואב שהוליד שרשרת כתבות וספר.

מקריאת 50 עמודים הראשונים בספרו של שטרקמן נראה לרגע שהוא מאוהב בטארבל. אבל בהמשך מתבהר ששטרקמן לא מאוהב בה, אלא ברעיון של עיתונות אמיצה, שאפתנית ובעלת שליחות, שיוצאת נגד הכוחות הכלכליים החזקים ביותר ומשנה את המציאות. זו עיתונות שלא מחפשת להיות אובייקטיבית - כי אוביקטיביות היא לעתים קרובות דרך לשמר את חוסר האיזון המובנה בחברה, בכלכלה ובפוליטיקה לטובת החזקים והמקושרים - אלא עיתונות שרוצה לשנות, ולכן יש לה רק תכלית אחת: להילחם במרכזי הכוח, הריכוזיות, השחיתות והניצול.

לאחר 30 שנה בעיתונות הכלכלית ותחקיר על 100 שנות העיתונות הכלכלית האמריקאית, ההערצה שחש שטרקמן כלפי טארבל היא בעיקר תמונת ראי לבוז שהוא רוחש כלפי כלבי השמירה בעיתונות הכלכלית בכלל ובעיתון שבו עבד שנים ארוכות בפרט - "וול סטריט ג׳ורנל".

התחקירים של טארבל הידהדו בגלל הרעב העצום שהיה בציבור הרחב למידע שהיא הביאה ובעיקר בגלל יכולתה לקחת נושאים כלכליים מסובכים, לפשט אותם, לתת להם הקשר רחב ולהסביר לציבור הרחב מדוע הם רלוונטיים כל כך לחייו. סיבה נוספת לכך שתחקיריה התקבלו באהדה היא הנשיא טדי רוזוולט, שעלה לשלטון ב–1901, שכמו טארבל כינה את אנשי העסקים הגדולים בארה"ב "העשירים הקרימינלים".

בעוד שרוב הפוליטיקאים בארה"ב ובישראל רואים בעיתונות התחקירים אויבת, רוזוולט ראה בה כלי דמוקרטי מהמעלה הראשונה. שטרקמן מתרפק בנוסטלגיה על התקופה שבה נשיא ארה"ב היה מסוגל להגיד את הדברים הבאים על העיתונות: "במערכת הפוליטית יש הרבה רעות חולות כלכליות וחברתיות, ויש צורך דחוף להילחם בהן. צריך לחשוף ללא רחמים ולתקוף כל איש רע, בין אם הוא פוליטיקאי או איש עסקים, כל מעשה רע, בין אם הוא בפוליטיקה, בעסקים או בחיים החברתיים. אני מברך כל סופר או דובר, כל אדם שעל גבי במה, או ספר, מגזין או עיתון, עורך מתקפה כזו בחומרה וללא רחמים, בתנאי שהוא מצדו זוכר שהמתקפה יעילה רק אם היא באמת מוצדקת".

עשו לייק וקבלו את מיטב כתבות TheMarker ישירות לפייסבוק

התחקירים של טארבל ושל העיתונאים הרפורמטורים שעבדו אתה במגזין "מק'קלור" השתלבו בעליית התנועה הפרוגרסיבית ועיצבו חלק משמעותי מרעיונותיה: מעמד הביניים האמריקאי של פקידים, עורכי דין, מורים ובעלי מקצועות חופשיים שמאסו בקפיטליסטים הנצלניים החדשים ובבוסים של איגודי העובדים הגדולים.

לצאת נגד בנק? עדיף שלא

אי אפשר שלא להרגיש שבניגוד לספרים רבים של עיתונאים כלכליים, שטרקמן כתב את הספר מדם לבו. בסגנון אמריקאי מאופק הוא מציג את הבוז שהוא חש כלפי רבים מעמיתיו למקצוע, שהרצון שלהם להיות במעגלי הכוח, המידע והגישה עיוור אותם.

שאלתי את שטרקמן מה גרם לו לכתוב את הספר הזה. ״לאחר המשבר הפיננסי היו בעיתונות שתי תגובות כלליות. התגובה הנפוצה היתה: אוקיי, קרו דברים גרועים. קורה. התגובה השנייה היא שמה שהיה כאן הוא לחלוטין בלתי מקובל. המשבר הזה כל כך קטסטרופלי, כל כך תוצר של אנשים, של פער כה אדיר בידע. משהו פה לא עובד. נראה שכל העיתונות הכלכלית עובדת כמעט בצורה מכוונת כדי לפספס לחלוטין את הסיפור הגדול המרכזי. זה לא שהבעיות בדרך שבה הבנקים הגדולים פעלו התחבאו. הכל היה בחוץ. היינו צריכים לעשות מאמץ גדול כדי להתעלם מהן. המשבר הזה אישר רבות מהתפישות שגיבשתי במשך שנות הקריירה העיתונאית שלי - על השחיתות המערכתית, המוסדית והחוקית שטבועה בתוך מערך התמריצים בכלכלה שלנו״.

ומדוע בחרת להקדיש חלק כה גדול מספרך לטארבל?

"טארבל ניצבה מול אותן בעיות שאנחנו עומדים מולן כיום: מערכת שיצאה משליטה. אלה בעיות מורכבות מאוד, שלציבור קשה להבין. היא לא היתה רק המאסטרית של איסוף מידע והעברת המסר, אלא המציאה סוג חדש של עיתונות. היא קבעה את הסטנדרט, היא הראתה את הדרך. היו לה הישגים מונומנטליים. היא היתה כוח גדול בחברה האמריקאית".

אבל זה היה לפני 100 שנה. אין דוגמאות אקטואליות יותר? בכל זאת, מדובר בארה"ב, שבה מתפרסמים מדי יום אלפי עיתונים.

"לא ממש. התקופה שבה פעלו עיתונאי ה–Muckrakers היתה קצרה מאוד. היתה עוד הבלחה בשנות ה–60 וה–70 - אבל המאפיין העיקרי של העיתונות מאז היא עיתונות Access - גישה. אלה עיתונאים שרצים אחרי סקופים וממוקדים בקרבה למוקדי הכוח בשלטון ובמגזר העסקי".

למה אתה מייחס את הכישלון של מערכות העיתונים?

"זאת מערכת אקולוגית שלמה. זאת התרבות הסגורה של העיתונות הכלכלית והחיבור שלה עם הבנקים. זאת העובדה שמדובר בהרבה מושגים טכניים ולא ברורים. זאת התקופה של ג'ורג' בוש הבן בבית הלבן וזה המשבר בשוק הפרסום בעיתונים. במערכות העיתונים שורר פחד מפיטורים. חדר החדשות האמריקאי מפוחד ולאיש אין תמריץ לצאת נגד הבנקים".

ונניח שהעיתונות היתה מתנהגת אחרת. אתה חושב שזה היה מונע את המשבר הפיננסי?

עשו לייק וקבלו את מיטב כתבות TheMarker ישירות לפייסבוק

"כן. ההיסטוריה מוכיחה שכל אימת שהעיתונות האירה בצורה עקבית על מערכות מושחתות וכושלות - היה תיקון בסופו של דבר".

אולי הבעיה היא שכיום הכוח הכלכלי והפוליטי כבר לא נמצא בידי הממשלה, אלא בידי חברות הענק והבנקים, ואלה שולטים בחלקים גדולים משוק התקשורת - או שהם פשוט ענקיים מכדי שאפשר יהיה לבקר אותם?

cliff1066™

"אתה צודק. אני נותן בספר דוגמה לכך שלפני עשר שנים שווי כיום השווי של מורגן סטנלי גדול פי 20. השווי של הבנקים וולס פארגו או גולדמן סאקס גדול כמעט פי 100 מהשווי של 'ניו יורק טיימס'".

אתה בטוח שזה רק הגודל של המוסדות הפיננסיים וחברות הענק שמפחיד את העיתונים?

"הגודל והתחכום. המנכ״לים של הבנקים מוקפים ברשת של יחצ״נים ולוביסטים, שיודעים לנהל את העיתונאים. המנכ"לים כבר לא באים במגע עם העיתונאים. הכל נעשה דרך עורכי הדין שלהם - סקאדן־ארפס, וואכטל־ליפטון - הם כל הזמן מנהלים את העיתונאים".

אנחנו נמצאים בעידן האינטרנט. יש הרבה עיתונאים צעירים מבריקים בתחום הכלכלי.

"והם יודעים היטב מה מקדם את הקריירה שלהם, מה עובד ומה לא עובד. לצאת נגד הבנקים - זה לא ייקח אותך רחוק. אם הם היו חושבים שלצאת נגד גולדמן סאקס היה מקדם אותם, הם היו הולכים על זה - אבל הם יודעים שזה לא המצב. גם אם מישהו כבר מחליט שהוא רוצה להוביל תחקירים כאלה - מה הסיכוי שזה יתפרסם? אי אפשר לעבוד על דברים כאלה לבד. אתה צריך מערכת שלמה שתאמין בך, אחרת זה ייעצר אצל העורכים".

וזה מעניין את הציבור הרחב?

"אתה צריך להציג את הסיפורים בדרך מעניינת, לתת לציבור צ׳אנס, כמו שטארבל עשתה. היא לא סיפרה להם על הגבלים עסקיים. היא פישטה להם את המערכות הכלכליות המסובכות".

נדמה לי שג׳ון סטיוארט מה"דיילי שואו" הוא היחיד שלא פוחד מהבנקים הגדולים, והוא מכסח לא רק אותם אלא גם את פוקס ואת CNBC, שמשרתות אותם.

"סטיוארט מעולה, כי הוא מייצג את האדם הפשוט שמבין שהעסק רקוב, ואין בו פחד. הוא שואל את השאלות הכי בסיסיות, את אלה שהעיתונים הכלכליים שקרובים לבנקים לא רוצים ולא יודעים לשאול".

שטרקמן משתמש בסיפורם של טארבל ושל "מק'קלור" כדי להדגיש את מצבה של העיתונות הכלכלית של 20 השנים האחרונות, כולל העיתונים שבהם עבד. את רוב ספרו הוא מקדיש לתיאור ה–CNBCization של העיתונות הפיננסית האמריקאית: דגש על סקופים, על קרבה לבנקאים, על הסתכלות על העולם הכלכלי דרך הפרספקטיבה הצרה של יצירת ערך לבעלי המניות ובעיקר על עולמם של המנכ״לים - ולא על כלל בעלי העניין בחברה.

ספריית הקונגרס

הוא מתאר בפרוטרוט את סיפורם של כמה עיתונאים בודדים שדיווחו על העושק והרמאות בתעשיית המשכנתאות האמריקאית ערב משבר הסאבפריים, אבל זכו לחשיפה מועטת יחסית עד למשבר הגדול של 2008. מייק האדסון, מהעיתונאים הבודדים שחשפו את שיטותיהם של הבנקים, נאלץ לעזוב את תפקידו ב"וול סטריט ג׳ורנל" ערב המשבר.

משרה ציבורית? תשכח מזה

בעוד ששטרקמן רואה בטארבל וב"מק'קלור" את המנועים העיקריים של השינוי הכלכלי והחברתי בתקופת הברונים השודדים, קירנס־גודווין מתארת בפרטי פרטים את המהפכה הכלכלית והחברתית בארה"ב כדינמיקה בין שני הנשיאים לבין קבוצת העיתונאים שיצרה את הסנטימנט הציבורי שאיפשר להם להוביל שינויים.

מלחמתו של רוזוולט בשחיתות ההון־שלטון החלה בזמן כהונתו כמפקד משטרת ניו יורק, וצברה תאוצה כאשר היה מושל מדינת ניו יורק - שם מצא את ההסדרים והזיכיונות שקיבלו יזמים באמצעות מתן שוחד לרשויות.

רוזוולט הכריז מלחמה על בעלי הזכיונות ועל המקורבים לשלטון, אך נתקל בבוס הגדול של המפלגה הרפובליקנית, הסנטור תומאס פלאט, ששלט בעיר. ״שמעתי מהרבה מקורות שאתה קצת לא סגור על היחסים בין הון, עבודה, טייקונים וקומבינציות ועל הזכות של כל אדם לנהל את עסקיו בדרך שבה הוא בוחר... ושיחד עם חלק מהחברים שלך אתם עוסקים ברעיונות אלטרואיסטיים״. בלקסיקון של פלאט, ״אלטרואיזם״ היה קומוניזם - ובכל תקופת מנהיגותו של רוזוולט הרפובליקאי והקפיטליסט, ניסו חבריו במפלגה והטייקונים של ניו יורק להרתיע אותו מצעדים באמצעות מיתוגו כקומוניסט.

המתקפות לא הרתיעו את רוזוולט. ״אנחנו לא רוצים לדכא יזמות, אנחנו לא רוצים לפגוע בחברות, אנחנו רוצים לדאוג שהם ישרתו את המדינה ואת האנשים… אנחנו צריכים לוודא שפעולות הממשלה לא מענישות את המגזר העסקי, אלא מטפלות במקומות שבהם יש ניצול אמיתי״.

כאשר רוזוולט ביקש להטיל מס על הרווחים של כל בעלי הזכיונות המיוחדים שקיבלו מהמדינה, הסבירו לו נציגי החברות הגדולות ש״בשום דרך, ובשום נסיבות, לא תוכל להיבחר למשרה ציבורית בעתיד״.

Emily Crowe

רוזוולט היה פרגמטי: הוא היה צריך להתמודד עם המתקפה מצד חבריו הרפובליקאים, שהיו מחוברים ליזמים שעשו עסקים עם המדינה ושלטו במונופולים ובזיכיונות, ולכן ניהל בשנות כהונתו בניו יורק קמפיין כדי לכפות על החברות להציג גילוי מלא של הנתונים הפיננסיים שלהן. ״אנחנו צריכים לדעת קודם את העובדות״, אמר רוזוולט, והניח שאם העובדות יהיו חשופות, הציבור יבין את הניצול, העושק והגניבה של הטייקונים המחוברים לשלטון ושולטים במונופולים.

קירנס־גודווין מתארת את אכזבתו של רוזוולט מהאדישות הציבורית כלפי היוזמות הראשונות שלו כמושל ניו יורק ולאחר מכן כסגן נשיא: ״לאכזבתו של רוזוולט, הציבור לא נעמד מאחורי הצעת החוק שלו לטפל בטייקונים. הסכנה של הטייקונים, שהיתה ברורה לחקלאים ולבעלי משכורות, עדיין לא חדרה לתודעתו של מעמד הביניים האמריקאי. רק לאחר שלוש שנים יגיעו אידה טארבל וחבריה העיתונאים הרפורמטורים לקהל רחב דרך היכולת שלהם לבנות נרטיב, לשים פרצופים ושמות על חברות הענק, ולהאיר באור בהיר את הקומבינות העלובות שמחצו את היזמים העצמאיים, מגזר אחר מגזר - בדרך דרמטית שהבוחרים לא יכולים להתעלם ממנה״.

ב–14 בספטמבר 1901 נרצח הנשיא ויליאם מקינלי, והרפובליקאים, הטייקונים והמאכערים של המפלגה שהבטיחו לרוזוולט שלעולם לא ישמש שוב במשרה ציבורית מצאו את עצמם עם נשיא חדש עם עבר בעייתי: רפורמטור נגד טייקונים ושחיתות הון־שלטון.

קירנס־גודווין מתארת: במחצית השנייה של המאה ה–19 היו נשיאי ארה"ב שבויים על ידי המפלגות שלהם. לא רק שכל המינויים היו צריכים לעבור את המכונה הפוליטית, אלא שהמפלגה גם הכתיבה את המדיניות. זאת ועוד: העיתונות המפלגתית היתה הדרך העיקרית לתמרן את הבוחרים. בהכירו את חוסר היכולת הפוליטית של הנשיא לקדם כל אג׳נדה אישית ולהכפיף עצמו למפלגה, "ניו יורק סאן" השמרני צפה שרוזוולט לא יוכל להישען על שיקול דעתו האישי "המעורפל", אלא על המפלגה. הטייקון מוול סטריט הנרי קלואס קבע ש״המדיניות הכלכלית השמרנית של מקינלי צרובה כה עמוק בתודעה של האנשים, שזה לא משנה בכלל מי היורש שלו, אף אחד לא יעז לעשות ניסויים או לסטות מהמדיניות״.

אלא שלכולם ציפתה הפתעה, והמלחמה בטייקונים שחנקו את הכלכלה ואת הפוליטיקה המשיכה לעצב את כהונתו של רוזוולט: ״הדרישה שכאשר אנשים מקבלים מהממשלה את הפריווילגיה לעשות עסקים תחת ההגנה של החברה בע״מ תהיה להם מחוייבות לציבור אינה סותרת את זכויות הקניין ואת חופש ההתקשרות בהסכמים״.

רויטרס

הטייקונים, עורכי הדין שלהם והמאכערים שלהם במפלגה הרפובליקנית הניחו שהרטוריקה של רוזוולט היא דרך לנסות לגייס אהדה ציבורית ותו לא. אבל ב–19 בפברואר 1902 הודיע רוזוולט שהוא מתכוון להגיש כתב אישום נגד נורת׳רן סקיוריטי קומפני - חברת אחזקות ענקית שזה עתה מוזגה עם חברת הרכבות והאוניות של ג׳יימס היל, ג׳יי.פי מורגן וקורנליוס ונדרבילט יחד עם חברה נוספת של משפחות רוקפלר והרימן.

הפיננסיירים של וול סטריט, כותבת קירנס־גודווין, הוכו בהלם. הם לא הבינו כיצד אחד משלהם, בוגר הרווארד, עושה להם דבר כזה. ״אם עשינו משהו לא נכון - שלח את האנשים שלך אל האנשים שלי ונראה איך אפשר לתקן את זה״, אמר ג׳יי.פי מורגן לרוזוולט בפגישה שאורגנה במהירות. ״אנחנו לא רוצים לתקן את זה״, השיב רוזוולט. ״אנחנו רוצים לשים לזה סוף״, המשיך היועץ המשפטי שלו.

מאוחר יותר הסביר רוזוולט: ״במשך 25 שנה הבוסים הגדולים של התעשייה הגדילו את כוחם בצעדים ענקיים - בשעה שהשיטות לפקח עליהם ולמנוע שינצלו את האנשים נשארו ארכאיות ולמעשה אימפוטנטיות. כתב האישום בהגבלים עסקיים נגד נורת׳רן סקיוריטי קומפני נועד לשלוח מסר של עידן חדש״.

אבל נקודת המפנה במדיניות הכלכלית בארה"ב ובסנטימנט הציבורי, טוענת קירנס־גודווין, הגיעה רק בינואר 1903, כאשר אחרי תקופה ארוכה של אינקובציה, מחקר ואיסוף מידע החליט מקלור לצאת למלחמה עם צוות העיתונאים שאסף. בגיליון ינואר 2003 הוא כתב במאמר המערכת: ״קפיטליסטים, עובדים, פוליטיקאים, אזרחים - כולם עוברים על החוק או עומדים מנגד כאשר נעשות עבירות. מי נשאר לעצור אותם? עורכי הדין? כמה מעורכי הדין הטובים ביותר במדינה הזאת נשכרים לא כדי ללכת לבתי משפט כדי להגן על תיקים, אלא כדי לייעץ לחברות גדולות לעקוף חוקים בלי להיתפס ולהיענש? השופטים? יותר מדי שופטים מכבדים את החוקים שבגלל ׳טעות׳ מאפשרים לזכות אנשים שההיגיון הבריא קובע שהם צריכים להיות מורשעים. הכנסיות? אנחנו מכירים אחת: מוסד עתיק ועשיר שנשלט על ידי המנגנון המפלגתי. האקדמיה? הם לא מבינים. לא נשאר אף אחד, רק כולנו״.

"כל עורך אחר היה מהסס להדפיס מאמרים כאלה, שתקפו את הטייקונים, את הוועדים ואת הממשלה - הכל בגיליון אחד", מצטטת קירנס־גודווין את הביוגרף של מק'קלור, ״אבל מק'קלור היה נחוש. הוא היה רגיש בצורה קיצונית לאינטרסים של הציבור האמריקאי, ולא היה מוכן לסגת מהאמת, כואבת ומדכאת ככל שהיתה. הוא האמין שהעובדות על הבושות, על העוולות, כאשר יתפשטו, כדרכן של עובדות כאלה, יציתו באש את הגאווה האמריקאית ויביאו בסופו את הציבור לדרוש תיקון".

רויטרס

״לא יהיה זה מוגזם לקבוע שהרעיונות הפרוגרסיביים של התקופה היו רעיונות עיתונאיים, ושתרומתה היתה העיתונאי־רפורמטור הרואה אחריות חברתית בעבודתו״, מצטטת קירנס־גודווין את ההיסטוריון ריצ׳רד הופשטאטר. ״לפני שאפשר לנקוט פעולות צריך מידע... ואלה העיתונאים התחקירנים־רפורמטורים שהביאו אותו״.

שאלתי את שטרקמן מה הסיכוי שלאמריקאים של ימינו תהיה עיתונות כמו זו שהובילו מק'קלור וטארבל, ואם היתה כזו - כיצד היו מגיבים הקולגות שלהם, שהיו מחוברים לבנקים. "'וול סטריט ג׳ורנל' של רופרט מרדוק היה משמיץ אותה. CNBC היו מתעלמים ממנה עד לנקודה שבה הם כבר לא היו יכולים להתעלם ממנה. הם היו מסבירים שהיא לא מבינה איך עושים עסקים. ו'ניו יורק טיימס' היה מתעלם, אבל ברגע שהיא היתה נהפכת להצלחה הוא היה רודף אחריה".

אבל איזה עניין יש לרוב העיתונים ולרוב העיתונאים המפוחדים, שנשלטים על ידי חברות ענק ומחוברים כלכלית או רעיונית לקבוצות האינטרס, לעשות את הדברים שאתה מציע להם?

"זה נכון. אבל בדיוק כמו בתקופתה של טארבל, בציבור יש רעב אדיר למידע הזה. בסופו של דבר, הציבור נמצא בצד שלנו".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם