המועדון ששולט במדינה מגיע לאילנה דיין - השבוע/ גיא רולניק - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

המועדון ששולט במדינה מגיע לאילנה דיין

כאשר ערוץ 2 מקדיש חצי שעה בפריים־טיים למועדון הבנקים והטייקונים - המסר ברור

383תגובות

לקראת סוף הראיון של אילנה דיין עם מנכ״לית בנק לאומי רקפת רוסק עמינח, סיפרה האחרונה את האנקדוטה הבאה: ״בואי אני אענה לך את זה הכי בוטה, עם השם של אחד הלקוחות של בנק לאומי… בלי השם… לקוח פאסיב, שבא ואמר לי ׳רקפת, בואי נאכל צהריים׳. ישב אתי ואכל אתי צהריים ואמר לי - ׳רקפת, כאשר את תבואי להתמנות, המגזר העסקי יעשה נגדך מרד, לא ייתן למנות אותך׳״.

דיין לא עצרה את רוסק עמינח וביקשה ממנה הסברים על הגילוי המדהים הזה. היא לא שאלה אותה למה היא מתכוונת כשהיא מדברת על המגזר העסקי, איך מארגן המגזר העסקי מרד נגד מינוי מנכ״לית לבנק ציבורי־ממשלתי, מי באמת ממנה את מנכ״לית הבנק ומיהו ה"לקוח פאסיב״ (כלומר לקוח עם פיקדונות גדולים ולא עם הלוואות גדולות) שנשלח על ידי המגזר העסקי להסביר לה את מה שהיא אמורה להבין לבד. דיין לא ביקשה ממנה להסביר כיצד קורה שלקוח ישראלי, כנראה גדול, של בנק לאומי, מסוגל לקחת את מנהלת הבנק לארוחת צהריים ולאיים שיטרפד את המינוי לתפקיד שלו היא מצפה כנראה עשר או 20 שנה.

עשו לייק וקבלו את מיטב כתבות TheMarker ישירות לפייסבוק

אבל זה בסדר: לא באמת היה צריך את להעלות השאלות האלה, והצופים של עובדה לא יצאו חסרים. להפך: לראשונה בתולדות הטלוויזיה המסחרית בישראל, ב–23 באפריל 2014 בשעה 22:00, ד"ר אילנה דיין הסבירה להם איך בדיוק זה מתנהל. ברגע שדיין השתמשה בביטוי ״המועדון״, ולאחר מכן חזרה עליו שוב ושוב, הצופה הסביר כבר היה אמור להבין איך מתנהלת המדינה ומי באמת מנהל אותה.

תומר אפלבאום

רבים ממאות הטוקבקים ששטפו את אתרי האינטרנט לאחר שידור התוכנית הטיחו ביקורת במראיינת ובמרואיינת, וטענו שהיו שאלות שלא נשאלו. חלקם רצו בצדק לשמוע את דיין שואלת את המנכ״לית מדוע עמדה מנגד כאשר הביטחונות של נוחי דנקנר קרסו לפני שלוש שנים, ומדוע היא התעוררה רק כשדנקנר כבר היה חלש וקרוב לפשיטת רגל ואיבד את ההגנה שהיתה לו בקרב רוב כלי התקשורת.

אבל הם פיספסו את התמונה הרחבה ואת הפרספקטיבה: השיח על המועדון, על האליטה הסוחטת של ישראל, יצא מגבולות TheMarker והגיע למיינסטרים הישראלי - לערוץ 2. אומרים שהמדיום הוא המסר, וכאשר ערוץ המיינסטרים של ישראל מקדיש חצי שעה בפריים־טיים למועדון של הבנקים והטייקונים, שכדברי דיין ״מפרנס את עצמו״ - המסר ברור.

מי שמפרנס את המועדון הוא ממש לא עצמו, אלא 8 מיליון חוסכים, צרכנים ומשלמי מסים. המועדון אינו המגזר העסקי - מאות אלפי אנשי עסקים קטנים וגדולים שמתחרים בשווקים - אלא הכנופייה הקטנטנה של כמה עשרות אוליגרכים בבנקים, במונופולים, במפלצות הביטוח, בפירמידות ובענפי המשק, שזוכים להגנה מהשלטון ושהמדינה מארגנת את כללי המשחק למענם.

לכאורה, אין משמעות גדולה לדיון על המועדון בערוץ 2: הרי אנחנו נמצאים שלוש שנים לאחר פרוץ המחאה החברתית שסייעה לנו להפיץ את המידע על הריכוזיות בין מאות אלפי ישראלים. רוב צופי ערוץ 2 התעוררו בשנתיים האחרונות והבינו את המבנה האוליגרכי של המדינה שבה הם חיים.

מוטי מילרוד

אבל המתקפה הישירה, המפתיעה והרהוטה של דיין על המועדון היא שלב חשוב בתהליך השינוי: היכולת של חברי המועדון להמשיך לבזוז את הציבור ולהחליש את הדמוקרטיה נשענת לא רק על כוח, כסף, ג׳ובים לרגולטורים, תרומות, חסויות, דירקטוריונים צולבים והפחדה - אלא גם על לגיטימציה ציבורית.

רוסק עמינח וחברי המועדון כבר השלימו עם העובדה שחלק מהציבור התעורר בשנתיים האחרונות והבין איך השיטה עובדת: שמשכורות העתק שלהם לא קשורות לכישרון או ליצירת ערך לחברה, שיש רשת ג׳ובים והטבות לכלבי שמירה שמעלימים עין מהגזל, ושהבנקים והמוסדיים נוהגים לתת אשראי גדול ונוח למקורבים.

אבל חברי המועדון ידעו שמדי כמה שבועות הם יקבלו ליטוף מהטלוויזיה או מאחד מעיתוני הטייקונים. דיין אותתה להם בשבוע שעבר בפריים־טיים שגם אצלה דברים הולכים להשתנות: אנחנו מודים שמוקדי הכוח במדינת ישראל השתנו מזמן, שהעיסוק בפוליטיקאים הוא מסך עשן שמשרת את מי שחושש להתעמת עם המועדון. אנחנו כבר לא מתעסקים רק בקציני צבא או משטרה, בכנופיות פשע ובסיפורי צבע, אלא גם במוקדי הכוח האמיתיים שמנהלים את המדינה וקובעים את יוקר המחיה, מבנה המשק, הרכב הכנסת ומצב תהליך השלום.

ב״עובדה״, כמו ברבים מהמוסדות העיתונאיים, במכוני המחקר, באקדמיה, בחברה האזרחית ובארגוני המגזר השלישי, התעלמו בעשור האחרון מהשינוי המשמעותי ביותר שחל בדמוקרטיה ובחברה הישראלית: מציאות פוליטית ודמוקרטית חדשה, שבמרכזה המעבר של הכוח לידי מועדון קטן של אנשי הכסף הגדול. הכוחות האלה לא קובעים רק את יוקר המחיה, אלא גם את גבולות הגזרה של הפוליטיקאים ואת התנהלות המגזר הציבורי, העיתונות וכל כלבי השמירה.

תזכורת למאוכזבים מהשידור: עד לא מזמן כתבות על חברי המועדון היו נראות אחרת לגמרי. הציר המרכזי שלה היה סיפור עלייתה המטאורית של המנכ״לית, שזור בקלישאות על היותה אשה בין גברים. לקראת סיום היו שואלים אותה על השכר שלה, על דנקנר או על העמלות הבנקאיות. כל השאלות ״העיתונאיות״ היו עולות והיא היתה עונה את התשובות הרגילות, וכולם היו מרוצים - העיתונאים ששאלו לכאורה את מה שצריך, ורוסק עמינח שקיבלה שוב לגיטימציה ציבורית רחבה מערוץ 2.

תומר אפלבאום

אבל ברגע שדיין חזרה ושאלה את השאלות החשובות - ההלוואות לטייקונים, האירועים החברתיים, החתונות והבריתות שבהן רוסק עמינח התערבבה עם הלקוחות - המסר שעלה היה הפוך ממה שערוץ 2 סיפק וממה שחלק מהעיתונים עדיין מספקים למועדון: מסך עשן, הגנה, הסטת תשומת הלב. ייתכן שהתחקיר המדהים ששודר לפני כמה חודשים על רופאי הצמרת חובבי המזומנים היה איתות ראשון לשינוי.

עשו לייק וקבלו את מיטב כתבות TheMarker ישירות לפייסבוק

כמובן שדיין היתה צריכה להכין כתבה על המועדון ועל הבנקאים החברים בו כבר לפני שלוש שנים, כשדנקנר עוד שלט ב–100 או 200 מיליארד שקל מכספי הציבור, בן דודו הנוכל שלט ברבע טריליון שקל נוספים, וביחד הם השפיעו על רוב הג׳ובים הבכירים במגזר העסקי. היא היתה יכולה לחפור יותר במערכת היחסים התת־קרקעית בין ראשי בנק לאומי, בנק הפועלים, הטייקונים, ראש הממשלה לשעבר שהורשע בפרשת הולילנד והקשר שלה להשתלטות דנקנר על אי.די.בי.

אבל ערוץ מסחרי עם רייטינג של 30% לעולם לא יהיה אוונגרד, לא ינסה לקבוע סדר יום חדש או להילחם במוקדי הכוח האמיתיים. הוא מטפל בבנקאות הטייקונים רק אחרי שמאות אלפי ישראלים כבר התעוררו וזועקים את זה בטוקבקים.

עד 2009 החזיק בנק לאומי 20% ממניות קשת, המשדרת את ״עובדה״. לאומי מכר את המניות לגל נאור, בתו של יצחק תשובה, שבונה בימים אלה את המונופול הפרטי הגדול ביותר בתולדות ישראל בתחום הגז והאנרגיה. מוזי ורטהיים, בעל מונופול קוקה קולה, שולט בקשת. מחירו של בקבוק הדיאט קולה מהצילום המפורסם של מוטי קמחי, שבו יושבים יחד רוסק עמינח ודנקנר, גבוה פי שניים ממחירו בעולם בגלל המונופול. ב״רשת״, הזכיינית השנייה של ערוץ 2, עדיין לא רוצים או מסוגלים לעסוק בזה. אודי אנג׳ל, מקורבו של עידן עופר, שכיכב שוב ושוב ב"עובדה", שולט ברשת.

אבל תשובה, ורטהיים ועופר לא באמת זקוקים לאחזקות ישירות בערוץ 2, משום שברגע שיש מועדון כה קטן עם אינטרסים שלובים, לרוב כלי התקשורת אין עניין, יכולת ורצון לשנות את סדר היום ולתקוף אותם. קומץ מאכערים אלימים של הון־שלטון־עיתון, שחולשים על ג׳ובים, סידורי עבודה לקרובי המשפחה של כלבי השמירה ותקציבי פרסום ויודעים לחלק מקלות וגזרים, עושים את העבודה. אלה שני בנקים שיש להם מדינה.

אוליבייה פיטוסי

שני המספרים היחידים שעלו בכתבה ב"עובדה" היו 150 מיליון שקל - המחיקה שדנקנר ביקש, ו–6.5 מיליון שקל - שכרה של רוסק עמינח ב–2013. זה כנראה המקסימום שאפשר להעביר בטלוויזיה בשלב זה.

אבל יש מספרים חשובים יותר: פועלומי, הדואופול הבנקאי הישראלי, שולט בכ–700 מיליארד שקל, כלומר כשליש מהנכסים הפיננסיים בישראל (למעט אג״ח ממשלתיות). בישראל של 2014, כל איש עסקים חייב לעבור דרך פועלומי.

המשמעות של הריכוזיות הזאת הרסנית במיוחד: כאשר כל העסקים הגדולים במדינה ממומנים על ידי פועלים ולאומי, אין לשני הבנקים האלה שום עניין לממן יזמים שרוצים להקים תחרות למונופולים ולקרטלים הקיימים.

ההכנסות השנתיות של המערכת הבנקאית הישראלית מתקרבות ל–50 מיליארד שקל. עלות השכר של עובדי המערכת גדלה ב–15 השנים האחרונות פי שניים. בבנקים יש קאסטה ענקית של 10–20 אלף עובדי דור א׳ עם קביעות עד גיל הפנסיה ועלות שכר של 50–100 אלף שקל בחודש. היקף כוח האדם המיותר בבנקים נאמד ב–5–10 מיליארד שקל.

בקיץ יתכנסו בכירים מהמגזר הציבורי, מהאקדמיה ומהעיתונות לכנס השנתי של המכון הישראלי לדמוקרטיה. כמדי שנה יעמוד במרכז החדר פיל ענק, שכולם יתעלמו ממנו: האם אפשר לכנות מדינה שבה שני בנקים שולטים ב–700 מיליארד שקל, ב-60% מהאשראי הבנקאי, בשליש מהנכסים הפיננסיים - דמוקרטיה? אילו תמריצים יש למומחים, לרגולטורים, לכלכלנים, לח"כים, לעיתונאים או לאנשי אגף התקציבים להעלות רעיונות לשינוי לסדר היום הכלכלי ולהוביל שינוי, כאשר ממול עומדות שתי מפלצות כאלה? אך סמלי ששר האוצר הוא העיתונאי היחיד בישראל שעבד במקביל בערוץ 2, ב"ידיעות אחרונות" ובבנק הפועלים. מה הפלא שמאות אלפי ישראלים חשבו אחרי המחאה שהוא הפתרון?

הנזק שגורמת הריכוזיות העצומה במערכת הבנקאית הוא מרובע:

1. רנטה מונופוליסטית שעוברת ברובה לקאסטה קטנה, הממומנת על ידי מיליוני משקי בית ועסקים, שבתורם נאלצים לגלגל אותה על לקוחותיהם.

2. חסימת תחרות ועצירת היזמות במגזר העסקי (מכאן כנראה נולד קמפיין העסקים הקטנים של בנק הפועלים, שנועד להסתיר את המבנה האמיתי של המערכת).

3. עצירת כל הרפורמות במשק: לבנקים, כמממנים של כל המונופולים וכמי ששולטים במימון כל המפלגות הגדולות, יש אינטרס לעצור כל רפורמה במשק שפוגעת בשחקנים קיימים.

4. סירוס הדמוקרטיה: צלו של פועלומי, השולט ב–700 מיליארד שקל, נמצא בכל מקום במדינה - בכל עיתון, בכל ערוץ, בכל מפלגה, בכל משרד ממשלתי ובכל ג׳וב עתידי של רגולטור בכיר.

למי שלא מעורה בדרך שבה בנקים פועלים נזכיר את המובן מאליו: בנק הוא תמיד עסק ציבורי, גם אם יש בו גרעין שליטה פרטי, הן מפני שיש לפעילותו השפעה אדירה על כל המשק והן מפני שהוא נהנה מהגנה מוחלטת של משלם המסים בכל מקרה של תקלה. בישראל זה נכון כפליים, משום שהבנקים הם קרטל שגובה מס בנקאי מהשוק המקומי.

לפני שנתיים שאלתי מנכ״ל של חברת השקעות גדולה, שהכיר מבפנים ומבחוץ את הפירמידות הישראליות, כיצד הוא מסביר את תופעת המועדון ואת הנכונות של הבנקאים והמוסדיים המנהלים לנו את הפנסיה לחלק את כספי הלקוחות שלהם במיליארדים לדנקנר ושות׳, גם לאחר שהביזה, עסקות בעלי העניין וההימורים נחשפו.

״בקומה 30 ומשהו בבניין עזריאלי יש קומה נסתרת״, הוא תיאר זאת בציוריות, ״כאשר המנהלים, הבנקאים ונציגי המוסדיים היו עולים במעלית 
לאי.די.בי הם היו עוצרים בקומה הזאת, נכנסים למרפאה שווייצית סודית, ושם היו מוציאים להם בלי הרדמה ובמהירות את חוט השדרה - ואז הם היו ערוכים להמשיך לעלות לקומה 44״.

ההכרזה בפריים־טיים על קיומו של מועדון המורכב מבנקאים, מנהלי חברות ביטוח וטייקונים מסמנת את קו פרשת המים של העיתונות בישראל ואת המשך תהליך החזרת חוט השדרה לאנשים שאמורים להגן על האינטרסים של הציבור. בעשור האחרון מכרו רוב כלי התקשורת לצופים מציאות שבה הכוח נמצא בידי הממשלה והפוליטיקאים, בשעה שרוב בכירי העיתונות ידעו היטב כי הכוח עבר מזמן לאנשי הכסף הגדול ולמאכערים שעוטפים אותם.

התנועה לאיכות השלטון, שעסקה במשך 20 שנה בשחיתות של פוליטיקאים, התעוררה לפני ארבע שנים וגילתה שהיא מתמקדת במריונטות שבירושלים, בעוד שקומץ המפעילים, חמשת עורכי הדין שלהם ועשרת המאכערים שלהם יושבים בתל אביב ומנהלים את ההצגה. התנועה בראשות אליעד שרגא הפגינה אומץ נדיר כשעשתה תפנית והסתערה על המועדון, בשעה שרוב העיתונות המשיכה להתעלם ולהכחיש את השינוי במוקדי הכוח במדינה.

לפני שנתיים וחצי, קצת אחרי פרוץ המחאה החברתית, אירגנו העיתונאים כנס גדול על חופש העיתונות, שבו חלק מהם המשיך למכור את הסיפור כאילו הממשלה היא האיום על חופש העיתונות. כולם ידעו היטב שהממשלה בישראל - ולא חשוב אם זו ממשלת שמאל או ימין - היא גוף מפוצל, מבוזר וחלש, וכל עיתונאי טירון יכול לנעוץ בה את עטו. הכוח בישראל נמצא בידי האוליגרכיה הקטנה והריכוזית של הכסף, הבנקים, המונופולים וכלי התקשורת שלהם. הפוליטיקאים, השרים וראשי הממשלות הם מריונטות חלשות ומתחלפות.

הפוליטיקאים בישראל חסינים מתחקירים רק אם הם מחוברים ביחסי קח־תן תת־קרקעיים לצמרת התקשורת ולטייקונים. הכוח נמצא אצל אנשי הכסף ובעלי העיתונים או הערוצים - והפוליטיקאים יכולים רק לחסות בצלם.

אלדד יניב, מאכער של הון־שלטון־עיתון שעסק במשך שנים בהשחתת פוליטיקאים ועיתונאים בכירים, חשף בשנתיים האחרונות טפח מהעסקות המלוכלכות שבהן היה מעורב. יניב אישרר כמקור פנימי את התמונה ש–TheMarker משרטט לקוראיו כבר עשור. אני מנחש שהוא עדיין שומר דברים רבים בבטן, אבל את התמונה הרחבה של פוליטיקאים חלושים שרוקדים כבובות אצל המרטין שלאפים הוא כבר סיפק.

אחד העיתונאים שהוזמנו לאותו כנס כדי לשאת דברים על חופש העיתונות היה עורך "מעריב", שהובא לעיתון על ידי מלך הריכוזיות לשעבר - יו״ר קבוצת אי.די.בי. רבים מהעיתונאים ידעו היטב איזה סוג של עיתונות הוא עשה ב״מעריב״ וקודם לכן ב״ידיעות אחרונות״, אבל הם שתקו כאשר עלה על הבמה. בישראל של 20 השנים האחרונות קל להיות אמיץ ולתקוף את הממשלה, אבל הפחד מהטייקונים ומאילי ההון ששולטים בתקשורת במישרין ובעקיפין הוא מצמית, ועד למחאה החברתית מעטים העזו לגעת במועדון - והיו גם כאלה שעבדו בהכחשת קיומו.

רק כאשר דנקנר החל לקרוס וסולק מ"מעריב" ואותו עורך נשלח הביתה, החלו להתפרסם עדויות על סוג העיתונות שעשה אותו עורך ב"מעריב" ועל הסיבה האמיתית לכך שדנקנר רכש את העיתון. עוזי בנזימן פירסם לפני שבועיים כתבה מדהימה על אותו עורך, רק באיחור של שלוש או חמש שנים.

השאלה החשובה עכשיו היא אם דיין חצתה בשבוע שעבר רוביקון ותצטרף לקומץ העיתונאים שנחושים להתמקד בפועלומי כציר מרכזי, ככלי מרכזי, במועדון ששולט במדינה — או שזה היה עניין חד־פעמי. דיין קראה בוודאי את התגובות לכתבה, והיא יודעת שמעטים הם הנושאים שהצופים כמהים לצפות ולקרוא עליהם כמו מועדון הכסף הגדול.

כניסת ״עובדה״ של דיין ו״המקור״ של רביב דרוקר לזירה הזאת יכולה להאיץ את השינויים המבניים שהדמוקרטיה הישראלית משוועת להם. הנושא כה חשוב לדמוקרטיה, למשק ולחופש העיתונות, שהוא זועק לשיתוף פעולה של עיתונאים שהם לכאורה מתחרים. ישראל עדיין לא הידרדרה לשלטון מוחלט של הכסף וקבוצות האינטרס. עדיין יש סיכוי להציל אותה, עדיין יש סיכוי לייצר כאן נורמות חברתיות חדשות - והעיתונאים הבכירים שלה יכולים וצריכים להיות סוכני השינוי.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#