ריקבון האליטות, חולשת כלבי השמירה

מאבקים בשחיתות ההון, השלטון והעיתון הם קריירה אומללה בישראל ■ רוב כלבי השמירה מעדיפים לשתף פעולה או להתעלם ■ חוט השני שעובר כמעט בכל פרשיות השחיתות שנחשפו בעשור האחרון הוא החיבור לראשי העיתונות ■ כך נאלצים עיתונאים אמיצים להתמודד עם שני אתגרים: ציבור אדיש וקבוצות אינטרס שמנסות להחלישם

גיא רולניק
גיא רולניק
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
גיא רולניק
גיא רולניק

אביגדור קלנר ליווה את העורך הצעיר למעלית, ורגע לפני שהדלת נסגרה לחץ את ידו בעוצמה אדירה, תרגיל קטן שאהב לעשות, הישיר אליו מבט ואמר: "תהיה ילד טוב, אחרת אני אוריד לך את הביצים". כזה היה סגנונו של קלנר: אלים, ישיר, מחוספס ומכוער. אחד ממפקדיו בצבא אמר פעם שלאביגדור קוראים כשמישהו צריך להכניס את היד עמוק לביוב. הוא יעשה זאת בשמחה ובהצלחה.

השבוע הורשע קלנר בפעם הראשונה בפלילים, לאחר שמהפרשיות הקודמות שבהן היה מעורב, ובהן פרשת השוחד ברשות המסים, יצא נקי. ההרשעה הפלילית של קלנר הגיעה לאחר שלפני שבע שנים נעצר בפרשת השוחד ברשות ואחרי הפרשיות הכלכליות. כאיש עסקים היה קלנר ממשמידי הערך ויונקי השכר הגדולים במשק. המהלך הגדול הראשון שלו בבורסה היה מכוער במיוחד: הוא דחף חברת נדל"ן כושלת שהקים, בשם קלד״ש, לתוך חברת פועלים השקעות הציבורית. הוא הנפיק לו ולחבריו מניות, חלק מהן נלקחו במזומן הביתה, והציבור נשאר עם הנכסים הרעילים. מנכ״ל בנק הפועלים, שהיה אז שותף בחברה, לא רצה להתעסק עם חבורת קלנר ואישר את העסקה ב-1997. שם החל תהליך קריסתה של החברה.

במאי 2003, לאחר שנוחי דנקנר השתלט על אי.די.בי, כתבתי שצריך לקוות שהוא לא יעשה עם גנדן, החברה הפרטית והכושלת שלו, את מה שקלנר עשה עם קלד״ש: ידחוף אותה לתוך אי.די.בי. כותרת הטור היתה: "האם גנדן תהיה הקלד״ש של נוחי דנקנר?", והוא הסתיים במלים הבאות: ״אז לפני שנוחי דנקנר מתחיל להכשיר את הקרקע לעסקת בעל העניין שלו בקונצרן אי.די.בי, מזמן אליו את טובי מעריכי השווי ופותח במסע יחסי ציבור המפאר את השווי המופלג של עסקיו הפרטיים - אולי כדאי לו להרהר בתפישה העסקית שבה הוא רוצה לנהל את הקונצרן הכי ציבורי בישראל״.

דנקנר התייחס בביטול לאזהרה, ולאחר שש שנים הלך בדרכו של קלנר: דחף את גנדן עמוסת החובות וההפסדים לתוך אי.די.בי הציבורית והממונפת בכספי פנסיה ובנקים, מה שהאיץ לאחר כמה שנים את קריסת אי.די.בי ואת אמון המשקיעים בניהול של דנקנר.

קלנר מעולם לא היה במעמדו של דנקנר, רחוק מכך, אבל יחסית לתקופה שבה דרך כוכבו הוא היה שחקן מרכזי. המחצית השנייה של שנות ה-90 ותחילת שנות ה-2000 היו השנים של קלנר, מנכ״ל קלד״ש ולאחר מכן יו"ר פועלים השקעות, שנהפכה לפולאר השקעות. קלנר ושני הספונסרים שלו - אהרן דוברת ויצחק שרם - נמנו עם האנשים החזקים במשק.

זאת היתה התקופה שבה הריכוזיות במשק עדיין היתה בירידה: ממשק שנשלט על ידי הממשלה, ההסתדרות והבנקים, הוא נהפך למשק מבוזר יותר עם יותר שחקנים מקומיים חדשים, משקיעים זרים וענף היי־טק. רק לקראת 2005 החלה להיווצר הריכוזיות המפלצתית החדשה: השילוב הרעיל של טייקונים ממונפים, בנקאים, מונופולים ועיתונות המקיימת עמם יחסים תת־קרקעיים.

לפני שבע שנים חיתן קלנר את בתו. כל ראשי עולם העסקים, ענף הבנקאות, שוק ההון והפוליטיקה היו שם. בנימין בן אליעזר הגיע, וגם סילבן שלום, מאיר שטרית, לימור לבנת ושאול מופז, כי בישראל ימין ושמאל אוהבים כסף וכוח באותה מידה. הגיעו גם שני יושבי ראש לשעבר של רשות ניירות ערך: אריה מינטקביץ' ומשה טרי.

נוני מוזס, העורך האחראי של "ידיעות אחרונות", שלא מרבה להיחשף בציבור, הגיע גם הוא לעשות כבוד. הקרבה למוזס וכהונתו של קלנר כיו"ר זכיינית ערוץ 2 רשת העניקו לו מעמד מיוחד בשוק התקשורת.

בכתבת תחקיר שפירסמו גידי וייץ וגיא לשם לפני שבע שנים, הם סיפרו על הבחישות של קלנר בחברת החדשות של ערוץ 2 ועל תמיכתו ברפי גינת כעורך הראשי. הם סיפרו בין השאר איך קלנר תפס את הכתבת הפוליטית של ערוץ 2 באירוע ציבורי, ואמר לה: "את יודעת שאני הבוס שלך". ייתכן שהיא לא הבינה, אבל בכירים ממנה בכל הערוצים והעיתונים הבינו היטב מי הבוסים.

הסגנון של קלנר מחד גיסא וביצועיו העסקיים העלובים בבורסה, והעלייה לרגל אליו מצד פוליטיקאים, רגולטורים לשעבר ואנשי עסקים מאידך גיסא, היו אז הביטוי לריקבון באליטה הישראלית. מעטים העריכו אותו, הוא היה ידוע בכוחניותו ובקשריו, אבל רובם דאגו לעשות לו כבוד: פוליטיקאים, שרים, עיתונאים בכירים. מוסדות ציבוריים ואקדמיים צירפו אותו למועצות המנהלים שלהם. כסף וכוח עובדים היטב, אז וגם היום.

קלנר הורשע השבוע במתן שוחד בפרשת הולילנד. יחד אתו הורשעו שני חבריו - אהוד אולמרט ודני דנקנר - שניים שהמשיכו לטפס לצמרת עולם העסקים והשלטון גם לאחר שקלנר סולק לפני שבע שנים ממרכז שוק ההון, לאחר שנעצר בפרשת רשות המסים וחברת פולאר קרסה ונמכרה.

אולמרט חמק מכל פרשיות השחיתות וטוהר המידות שלו, עד שהגיע ללשכת ראש הממשלה, שם חלש על מאות מיליארדים והציב על הקופה הציבורית את אברהם הירשזון. בעגה של עמרי שרון - עבריין פלילי מהחבורה - הירשזון התאים לאולמרט כמו כפפה ליד, כי הוא היה ״בראש שלנו״.

דנקנר הצליח להגיע לתפקיד יו"ר בנק הפועלים, ויחד עם בן דודו באי.די.בי חלשו השניים עד לפני ארבע שנים על כמעט חצי טריליון שקל מכספי ציבור.

אולמרט ודנקנר זכו השבוע להרשעה פלילית שנייה. כמו קלנר, שניהם היו מקורבים לצמרת העיתונות בישראל וזכו להגנה ולשיתוף פעולה מרוב המאכערים הבכירים של עולם התקשורת - האנשים שמגייסים, מפטרים ועורכים את הידיעות שמייצרות את התודעה הציבורית. אם בישראל התפשטה תרבות של שוחד, היעדר טוהר מידות והתרפסות בפני כוח, העיתונות היא חלק אינטגרלי ממנה. בקיץ 2011, בשיא המחאה החברתית, רקדה שוב כל החבורה הזאת בחתונת בתו של דנקנר. במארס 2014 הצטרפו שרי יש עתיד וציפי לבני למועדון הדנקנרים ביום ההולדת של יעקב פרי.

המשטרה וחלק מהתקשורת חזרו בשנים האחרונות על הסיסמה שהולילנד היא מפרשיות השחיתות החמורות בתולדות המדינה. זאת שטות, כמובן: הולילנד היא כסף קטן ביחס לזה שעבר בידיים של הדנקנרים, האולמרטים והקלנרים. הם נתפסו בגלל מעורבותם בפרשת הולילנד, אבל אורחם ורבעם היה מושחת, לא במובן הפלילי, מאז ומתמיד. פרצופם המכוער, שנחשף בכתבי האישום, בחומרי הראיות ובעדויות, הוא רק דגל אדום שצריך לעורר את כל מי שלא מכיר את התנהלותם מקרוב לחשוב על הדרך שבה ניהלו מאות מיליארדי שקלים ועל סוג שיקול הדעת שלהם, המינויים שהובילו והדרך שבה תפסו את תפקידם הציבורי.

בעוד שאולמרט הורשע, הרי שלצדו של ראש הממשלה המכהן יושב כל שבוע בישיבת הממשלה חבר ב״מועדון מרטין שלאף״: שר החוץ שנמלט בעור שיניו מכל פרשיותיו, אך עד היום לא הסביר את מיליוני הדולרים שנצברו בחשבונות הבנק של בתו מיכל ושל נהגו איגור. רוב העיתונות מכרכרת סביבו, ואיש לא חוזר לשאול אותו מה מקור הכספים.

השבוע נפרצו כמה סכרים, וכמה עיתונאים החלו לדבר בגלוי על ימי שלטון הדנקנרים והאולמרטים ועל ההגנה שקיבלו מהעיתונות. לרגע נראה כאילו יש לנו סיבות טובות לחגוג תקופה חדשה ופחות מושחתת בדברי הימים של השלטון ועולם העסקים הישראלי.

לצערי, המציאות שונה בתכלית. מועדון ההון־שלטון־עיתון שהצמיח את האולמרטים, הדנקנרים והקלנרים שלח זרועות חזקות ואלימות ולצדן נימים דקים ונסתרים לכל חלקי השלטון, הכלכלה ושוק ההון. רוב חלקי האקדמיה, מערכת המשפט והעיתונות עדיין מתעלמים ממנו במקרה הטוב או משתפים עמו פעולה במקרה הגרוע. האליטה הישראלית מסואבת, ואיש מחבריה אינו מעוניין להביט במראה.

עולם העמותות תמיד משווע לכסף, ולעולם לא ידחה את הצ׳ק. חברי המועדון יושבים על הקופה הציבורית ותמיד ישמחו לקנות עוד עמותה, עוד אוניברסיטה ועוד מכון שילבינו את שמם וייתנו להם עוד כוח. הקשרים הסימביוטיים התת־קרקעיים בין חברי המועדון לבין המערכת הבנקאית הישראלית חזקים כמו תמיד.

הקומץ הקטן של כלבי השמירה שניהלו בעשור האחרון את המאבק לחשיפת מועדון השחיתות שהשתלט על הבנקאות, השלטון ושוק ההון בקושי שרד את התקופה הזאת. הם, בני זוגם וילדיהם עברו תקופות שחורות וקשות בעשור הזה. קו דק הפריד שוב ושוב בין חשיפת האמת לאור לבין חיסול כלבי השמירה. מערכת החוק עמדה במשך כל התקופה כפסע מנטישת החקירה, איסוף החומר ומיצוי הדין עם צמרת השלטון וההון. מעטים רוצים להתעסק עם המועדון.

גרוע מזה. חלק גדול מהשחיתות של מועדון הבנקאים, מנהלי חברות הביטוח, הטייקונים וחבריהם בשלטון ובעיתונות כלל אינה פלילית. זאת שחיתות מוסדית או שחיתות שכמעט בלתי אפשרי להוכיח את נטל הראיה הפלילי שלה. עשרות מיליארדי שקלים נותבו בעשור האחרון על ידי חברי המועדון בבנקים, בשוק ההון ובשלטון לחבריהם, והיכולת להוכיח כוונה פלילית היא אפסית.

כל עוד הנורמה בישראל היא סילוק מהחיים הציבוריים רק במקרה של מאסר ארוך או פשיטת רגל, רוב המושחתים יעלו ויצליחו גם כאשר כיעורם ייחשף. תמיד יהיו אלה שישמחו להלבין אותם ולתת להם במה כדי להחזיר להם את הלגיטימציה ולחזק את המועדון.

העורך שעם סיפורו פתחתי את הטור עזב מזמן את העיתונות. בשבע השנים האחרונות הוא צפה מהחברה המשגשגת שהקים ברבים מאנשי השלטון וההון שאיימו עליו מורשעים בפלילים. הוא לא מצטער לרגע שנטש. מאבקים בשחיתות ההון, השלטון והעיתון הם קריירה אומללה בישראל. רוב כלבי השמירה מעדיפים לשתף פעולה או להתעלם. חוט השני שעובר כמעט בכל פרשיות השחיתות שנחשפו בעשור האחרון הוא החיבור התת־קרקעי לראשי העיתונות או לבעלי המניות שלה.

טועה מי שחושב שנפתח עידן חדש. כלבי השמירה מאוימים היום, 2014, יותר מתמיד. רבים מחבריו הקרובים ביותר של מועדון אולמרט, דנקנר וקלנר יושבים היום במערכת הבנקאית, בשוק ההון, העיתון והשלטון בתפקידי המפתח החשובים ביותר. היכולת שלהם להרעיף כסף, ג׳ובים וריטיינרים על העיתונות, על עורכי דין, על שופטים לשעבר, על יחצ״נים, על פוליטיקאים, על לוביסטים, על אקדמאים, על מאכערים ועל עיתונאים לשעבר שנהפכים לשכירי חרב אלימים גדולה כתמיד. היכולת שלהם לאיים, להפחיד ולהשתיק גדולה מתמיד.

כלבי השמירה מתייצבים כל יום מחדש מול מערכות גדולות, חזקות ועשירות אלפי מונים מהם. הציבור הרחב, שאת מלחמתו הם נלחמים, מגלה בדרך כלל אדישות לעבודתם, וקבוצות האינטרס בהון ובשלטון עושות הכל כדי להחליש אותם, לגמד אותם ולדחוק אותם לשוליים.

לפני ארבע שנים, בעיצומו של הקמפיין שניהלנו לשבירת הריכוזיות, הבאנו פה כמה מציטוטיו של אחד מגדולי המשפטנים בהיסטוריה, לואיס ברנדייס, שנלחם בטייקונים השודדים של דורו. 100 שנה חלפו, וכיום ריכוז העושר והכוח בידי מעטים חוזר לרמות שבהן היה בתחילת המאה הקודמת. בסוף הכתבה הארוכה על השופט היהודי האמיץ שאלנו מי יהיה הברנדייס הישראלי. עד היום לא נמצא אחד כזה, שיקום מהאליטה של ההון, השלטון, האקדמיה או המשפט, ויצעק בקול גדול את שרואות עיניו - הריקבון, העליבות והכיעור שפשו בכל.

נביא אפוא את דבריו של ברנדייס, עם שינוי קל: במקום "אמריקה", אכתוב "ישראל".

״גרוע יותר מהדיכוי של התחרות (על ידי האוליגרכים) הוא הדיכוי של החופש הכלכלי, למעשה של חופש האדם. ההפחדה שהם מייצרים. התלות שיש לאנשי העסקים בקבוצה הזאת. כל יזם ואיש עסקים צריך מימון בנקאי. מתן המימון הבנקאי דורש שיקול דעת על ידי הבנקאים. אבל טהורים וכנים ככל שיהיו הבנקאים, הניסיון מראה ששיקול הדעת שלהם מוטה על ידי הכוח הגדול של תאגידי הנאמנות של הכסף. מי שיתנגד בגלוי לאותם אינטרסים (של הטייקונים) יגלה שהוא לא נחשב לגורם אחראי ובטוח שיכול לקבל מימון בנקאי.

"כל איש עסקים, כל איש מקצוע צריך למכור משהו או לקנות משהו מהחברות שנשלטות או מושפעות על ידי אותם 'לורדים'. לפעמים זה מוצר, לפעמים שירות - ולפעמים הם כלל לא זקוקים לקנות או למכור משהו, אלא פשוט רוצים להתקדם פוליטית וחברתית. לפעמים הם פשוט רוצים שקט ושלווה. אבל הניסיון מראה שזה לא בריא ללכת נגד הקטר, וש'עסקים הם עסקים'.

"מדי פעם אנחנו מוצאים גיבור אדום דם, אמיץ, שאוהב את החופש שלו יותר משהוא אוהב כסף או ביטחון - והוא נלחם על העצמאות שלו ומנצח. פה ושם תמצא גם את הקדוש המעונה שמסרב (להצטרף אל האוליגרכים או להיכנע להם, ג"ר) בשקט, סובל ונדחק. אבל ישראל, האומה שרוצה את הטוב ביותר, שאמורה להיות גם אור לגויים, ישראל לא יכולה להסתפק בתנאים שמתאימים רק לשלושה סוגים של אנשים: לגיבורים, לקדושים המעונים ולעבדים".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker