ועדי העובדים הישראליים רחוקים מהמודל השוודי - השבוע/ גיא רולניק - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

ועדי העובדים הישראליים רחוקים מהמודל השוודי

ישראל לא בהכרח מתקדמת לכיוון של שוק עבודה מודרני או לכיוונה של מדינת רווחה

56תגובות

שוודיה, דנמרק, פינלנד, נורווגיה וגרמניה הן המקרים הבודדים בכלכלה הגלובלית של ימינו שבהם מודל של ועדי עובדים חזקים ומכלילים עובד היטב: גם מייצרים כוח ואיכות חיים לרוב העובדים במשק וגם שומרים על לכלה חזקה, צומחת ותחרותית.

שוודיה, דנמרק, פינלנד, נורווגיה וגרמניה הן המקרים הבודדים בכלכלה הגלובלית של ימינו שבהם מודל של ועדי עובדים חזקים ומכלילים עובד היטב: גם מייצרים כוח ואיכות חיים לרוב העובדים במשק וגם שומרים על לכלה חזקה, צומחת ותחרותית.
אם לא יורדים לפרטי הפרטים של שוק העבודה השוודי והרפורמות הכלכליות שנערכו במדינה ב–20 השנים האחרונות ומתרשמים מההתעוררות בסוגיית ועדי העובדים בישראל מאז המחאה החברתית, אפשר לחשוב שישראל מתחילה לאמץ חלק מהרעיונות המצליחים יותר בסוציאל־דמוקרטיה השוודית. המציאות מורכבת יותר, וייתכן שישראל רק מתרחקת מהמודל השוודי או הדני.

מודל ההתאגדות בשוק העבודה הישראלי נראה כך: כרבע מהעובדים בישראל מאוגדים בהסתדרות, ומתוכם כרבע עד מחצית נהנים מתנאי עבודה טובים ומקביעות, וחלקם גם מפנסיות תקציביות ומהגנה מכל שינוי לרעה במצבם. שאר העובדים בישראל נהנים ממעט מאוד הגנות ונמצאים בהתמודדות אישית מול שוק העבודה האכזרי, בעיקר כלפי עובדים מבוגרים, ומתקשים עוד יותר נוכח האיכות המידרדרת של השירותים הממשלתיים.

רוב האיגודים האפקטיביים של עובדים בישראל הם הקבוצות החזקות במגזר הציבורי, בחברות ממשלתיות, ברשויות, במערכת הביטחון על שלוחותיה ובמונופולים הפרטיים ובראשם הבנקים. בקבוצות החזקות יש כרבע מיליון עובדים, הנהנים מחבילת שכר, מפנסיה ומקביעות בשווי הגבוה פי שלושה עד פי עשרה מהשכר החציוני במשק. בחלק מהמקומות האלה יש גם תופעה של חמולות על בסיס קרבה משפחתית, כמו בחברת חשמל, ברשות הנמלים ובחלק מהעיריות.

בלומברג

במערכת הביטחון, למשל, 60% מהפורשים בשנים האחרונות מקבלים חבילת פנסיה תקציבית בשווי של 1–2 מיליון דולר - פי שלושה עד שבעה ממקביליהם בשוק החופשי, דוגמת מהנדסים בענף ההיי־טק.

ועדי העובדים בארגונים האלה הצליחו להשיג לעצמם תנאים משופרים משלוש סיבות הכרוכות זו בזו: ראשית, יש להם כוח פוליטי באמצעות שליטה במרכזי מפלגות או חיבור לשרים ולמפלגות. שנית, הם לא צריכים להתחרות בשווקים הפתוחים - כל עודף עלויות, חוסר יעילות או בעיות ניהול מגולגלים על קופת המדינה, כלומר על עובדים אחרים, חלשים. שלישית, בעשור האחרון הם איפשרו לממשלה להכניס לענפים שלהם מספר גדול של עובדי קבלן עם שכר ותנאי עבודה גרועים במיוחד, וכך הצליחו גם להכניס גמישות ניהולית מסוימת, אך יצרו שתי קאסטות של עובדים: מצד אחד חזקים, מחוברים, מתוגמלים וקבועים, ומצד שני עובדי קבלן עם זכויות נחותות. בארגונים רבים אפשר למצוא עובדי קבלן שעושים עבודה זהה, לעתים איכותית ומקצועית לא פחות, לזו של העובדים הקבועים, אך מקבלים שכר נמוך ב–30%–70% ואפשר לפטרם בכל רגע.
לכאורה, ההתעוררות של ועדי עובדים חדשים בשנתיים האחרונות מתחילה לתקן את העיוות. בפועל יגלו העובדים ברוב המקרים שיכולתו של הוועד החדש לשפר את מצבם נמוכה מאוד משמעותית.

הוועדים החדשים נותנים לעובד כוח מול המעסיקים בשוק הפרטי ויכולים לייצר סולידריות בתוך החברה, אבל הם אינם יכולים להגן על העובד מפני כוחות השוק, מפני שירותים ממשלתיים חלשים או מפני חורים גדולים ברשתות ההגנה של מדינת הרווחה הישראלית.

בענפים שסובלים מרווחיות נמוכה או מזעזועים חיצוניים - ובעיקר בחברות קטנות ובינוניות - ההגנה שמקבלים העובדים, גם אם הקימו ועד חדש, מוגבלת מאוד. חלק מהעובדים בוועדים החדשים גילו זאת בשנתיים האחרונות, כאשר החברות נאלצו לפטר חלק גדול מכוח האדם שלהם. דוגמה טובה היא "מעריב", שלפני שנתיים הוקם בו ועד עובדים. העיתונות חגגה את התעוררות ההתאגדות, אך המצב הכלכלי הוא שהכתיב לבסוף את המציאות ו–80% מעובדי העיתון פוטרו. בחוץ הם מוצאים את מדינת הרווחה הישראלית: דמי אבטלה לתקופה קצרה, שוק עבודה קשה ויוקר מחיה בכל תחומי החיים.

אין זה מקרה שרוב הוועדים החדשים קמו בארגונים שהם מונופולים, נתונים לרגולציה ממשלתית חזקה או ממומנים ישירות על ידי תקציב המדינה. החיבורים האלה הם היחידים שנותנים כיום בישראל כוח לעובדים. אולם הכוח שמקבלים עובדים אלה אינו מול בעלי ההון, אלא מול קופת המדינה. כמעט כל הוועדים שקמו בשנים האחרונות הם ארגונים שממומנים מכסף ציבורי. אין כאן שום מאבק בין עובדים לבעלי הון, אלא מאבק בין עובדים לבין הקופה הציבורית - הקופה שצריכה לשרת את כלל העובדים וכלל משלמי המסים.

דהיינו, ההישגים של הוועדים האלה, מוצדקים יותר או פחות, ממומנים על ידי משלמי המסים. חלק גדול ממשלמי המסים עובדים בשוק העסקי, בעלי עסקים קטנים, עצמאיים, פרילנסרים, עובדי קבלן - שהמשכורות שלהם משולמות רק כאשר הארגון שלהם מצליח להתחרות בשוק החופשי.

המודל הישראלי המתגבש כעת הוא של ארגוני עובדים חזקים במונופולים הממשלתיים והפרטיים. ארגונים אלה חוסמים לעתים קרובות רפורמות מבניות שמנסות להכניס תחרות או יעילות לטובת משלמי המסים והצרכנים. הדוגמה הבולטת היא חברת החשמל ורכבת ישראל, ויש דוגמאות רבות אחרות. לצד ארגונים אלה קמים ארגונים חלשים יותר, בעיקר בארגונים שהמדינה מתקצבת, שמשפרים בדרך כלל את מצב העובדים אבל לא מסוגלים לספק להם את ההגנה שמקבלים הארגונים החזקים. לידם נמצאים שאר העובדים במשק, שמבנה שוק העבודה הזה משאיר אותם חסרי הגנה. הם לעולם לא יוכלו לקבל הגנה כמו בחברת החשמל, כי הארגונים והחברות שמעסיקים אותם צריכים להתמודד בשוק החופשי - והם צריכים לשלם במסיהם ובשירותים שהם מקבלים את המחיר של כל חוסר יעילות ולעתים שחיתות או עצירת רפורמות בשל הקבוצה הראשונה.

אייל טואג

ההתארגנויות הישראליות לא מובילות למודל השוודי: הן לא מייצרות איגודי עובדים מכלילים ובעיקר לא מייצרות כוח פוליטי וכלכלי אחרי, המייצג את כלל העובדים במשק. בעוד שבמודל השוודי התעשיות שצריכות להתחרות מובילות את הקו של העובדים, הרי שבישראל אלה עובדי המונופולים הממשלתיים שמובילים את ההסתדרות והם משתמשים בכוחם בעיקר כדי לדאוג לעצמם.

לאחר כמה שנים של התלהבות בקרב העובדים מההתארגנויות החדשות הם עשויים לגלות כי ישראל לא התקדמה ממש לכיוון של שוק עבודה מודרני או לכיוונה של מדינת רווחה. מצד אחד לא טיפלנו בתחרותיות של המשק ולא קידמנו רפורמות ולכן שמרנו על יוקר מחיה גבוה, ומצד שני לא נתנו הגנה משמעותית לעובדים שאינם חברים בקבוצות הקטנות והחזקות.

מי שרוצה לקדם את שוק העבודה בישראל או מהרהר במודל סוציאל־דמוקרטי צריך להבין שהמודלים הסוציאל־דמוקרטיים השוודיים או הדניים מכפיפים את שוק העבודה לעקרונות של תחרות ויעילות. הוא צריך להבין ששוודיה ודנמרק הן מדינות קפיטליסטיות בכך שהן מחפשות כל הזמן דרכים לייעל את המערכות הציבוריות ואת המגזר העסקי.

הסוציאל־דמוקרטיות או מדינת הרווחה מושגות באמצעות שוק חופשי שיודע לייצר מספיק מקורות שבעזרתם אפשר לממן רשתות הגנה חברתיות. שוודיה פנתה לכיוון של הפרטה ומיקור חוץ של חלק מרשתות ההגנה החברתיות, לא משום שהיא רוצה לנטוש את רעיון מדינת הרווחה אלא משום שהיא מחפשת את הדרכים היעילות ביותר לממן את מדינת הרווחה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#