האם מערכת הביטחון היא קבוצת אינטרסים כלכלית? - השבוע/ גיא רולניק - TheMarker

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

האם מערכת הביטחון היא קבוצת אינטרסים כלכלית?

האפשרות שבישראל קיים מועדון ביטחוני משופע תמריצים אינה מופרכת

100תגובות

ביום ראשון הקרוב יערוך המכון למחקרי ביטחון לאומי ערב עיון מאוד לא קונוונציונלי. לערב העיון יגיעו שני פרופסורים למדע המדינה - גבריאל שפר ואורן ברק - לדבר על ספרם החדש, שעליו כתבתי כאן לפני חודש, על "רשתות הביטחון" הישראליות. למרות הבמה שהחליט המכון למחקרי ביטחון לאומי לתת לשני החוקרים, אי אפשר לטעות בעניין. השניים סבורים כי חלק גדול מאוד מהפעילות והדיון בנושאי ביטחון שנערך במכוני המחקר, כמו גם בזירה הפוליטית והביטחונית בישראל, משרתים בסופו של דבר את חברי ה"רשת" ולא את מדינת ישראל או ביטחונה.

ראש הממשלה, שר הביטחון ועשרות גנרלים ויועצים של חברות הנשק, משרד הביטחון ומכונות הכסף והכוח האדירות של הצבא בישראל ובארה"ב, לא יגיעו כנראה לכנס בהשתתפות שפר וברק. הם, יחד עם שרים, עיתונאים בכירים מערוצי הטלוויזיה, חברי כנסת מימין ומשמאל ושורה ארוכה של פעילי תעשיית השלום, יגיעו לכנס הגדול, החשוב והמרכזי שיערוך המכון בעוד עשרה ימים באגף החדש במוזיאון תל אביב. בין השאר ישתתפו בכנס נשיא המדינה, שמעון פרס, ראש הממשלה, בנימין נתניהו, שר הביטחון, משה יעלון, שר הכלכלה, נפתלי בנט, והרמטכ"ל בני גנץ.

קובי גדעון / לע"מ

האפשרות שבישראל ובמדינות ערב, כמו גם ברשות הפלסטינית, קיים מועדון ביטחוני ענק שיש לו תמריצים לשמור על תפישת איומים ביטחוניים גוברים בקרב הציבור, היא לא רעיון חדש במיוחד בישראל ובעולם, אבל הרעיון הזה נהפך לחשוב יותר על רקע המחאות החברתיות והחשש שישראל תאבד בעתיד חלק מאוכלוסייתה היצרנית ביותר למדינות אחרות.

הקריסה הכלכלית של רוב מדינות ערב בשנים האחרונות והמיצוב של איראן בתור "האויב" עלולים להיות הרסניים לתקציב המדינה, שכן המצב האידיאלי להגדלת תקציבי ביטחון והשפעה של "מומחי ביטחון" הוא מלחמה קרה, כפי שהיתה בין ארצות הברית לברית המועצות, וכיום בין איראן לישראל. במצב כזה, הצדדים עסוקים כל הזמן בפיתוח דורות מתקדמים והולכים של מערכות נשק, אבל לא יוצאים למלחמות, שתמיד מסתיימות במפח נפש, הדחת גנרלים ושרי ביטחון ושאר סיכונים לחברי הרשת הביטחונית.

המלחמה הקרה עם איראן בלעה הרבה יותר משאבים מהסכסוך עם הפלסטינים, שם הוצאו רוב המשאבים בערוצים "אזרחיים" (בניית התנחלויות) ולא דרך מערכת הביטחון. ההיסטוריה מלמדת כי קיצוץ בתקציב הביטחון מגיע רק כתוצאה ממשברים כלכליים. ייתכן שגם הסכם עם הפלסטינים לא ישפיע כמעט על תקציב הביטחון: אחרי השלום עם מצרים, תקציב הביטחון המשיך לגדול, וישראל מצאה חזית אחרת - בלבנון. רק התמוטטות המשק הביאה לקיצוץ בתקציב ב–1985, ורק אז, שלוש שנים אחרי הנסיגה מסיני, נסגרו יחידות שנועדו למלחמה במצרים.

בסוף שנות ה–80 ברית המועצות קרסה, בין השאר, בגלל תקציבי הביטחון שהתקשתה לממן כדי לעמוד בתחרות עם המפלצת שבנה הנשיא רונלד רייגן בארה"ב (ירידת מחירי הנפט בשנות ה–80 מוטטה את ההכנסות של הקרמלין). האם המשך שליטת הרשתות הביטחוניות בישראל יכול לאיים על החברה בישראל בדרך דומה?

בניסיון לאזן מעט את תשומת הלב הציבורית המועטה שיקבל ערב העיון ביום ראשון אל מול החגיגה הצפויה בעוד עשרה ימים על איראן והרכילויות האחרונות על מה אמר יעלון על ג'ון קרי, או קרי על נתניהו - ביקשתי השבוע מפרופ' שפר, החוקר את היחסים בין מערכת הביטחון לפוליטיקה ולחברה זה עשור, לענות על כמה שאלות לא קונוונציונליות. השאלות מניחות כי לתעשיית הביטחון, כמו גם לתעשיית השלום, יש מאפיינים של קבוצת אינטרסים - בדומה למונופולים, בנקים, ועדי עובדים במגזר הציבורי, איגודים, וכל קבוצה מאורגנת אחרת עם כסף, כוח וגישה נוחה לשלטון ולעיתונות.

האם הגנרלים, יועצי הביטחון, מומחי הטרור וחלק מאנשי האקדמיה בצד הישראלי והאמריקאי שמנהלים את השיח הציבורי בנושאי "ביטחון", אינם בעצם "מועדון" ענק שמתפרנס מהסכסוך ומ"תהליך" השלום, ויש לו מערך תמריצים מובנה להבליט סיכונים ביטחוניים, לייצר סיכונים כאלה ולהגדיל את תשומת הלב הציבורית לנושאים האלה כדי להמשיך לגייס משאבים למערכת הביטחון, הטרור, הביון, הנשק ולתעשיית השלום והדיפלומטיה.

רויטרס

פרופ' שפר: "אכן, כל הגנרלים, יועצי הביטחון, מומחי הטרור ואקדמאים העוסקים בסוגיות ביטחון, מהווים כעין מועדון בלתי מאורגן, אבל כדאי לקרוא למועדון הזה, שהוא ההתארגנות הבלתי פורמלית של האישים האלה, 'רשת ביטחונית', כמו שאורן ברק ואני קראנו להם בספר (וגישה זו מתחזקת בעולם האקדמי גם בחו"ל, ג"ר). אין ספק שכל האישים האלה 'מתפרנסים' כהלכה מקיומם ומהמשכיותם של סכסוכים - ואין מדובר אך ורק מבחינת ההכנסות הפרטיות שלהם, שגם הן קיימות ומשחקות תפקיד בעת שהם משרתים בצבא, בעת צאתם לפנסיה ואחר כך בזמן שהם מחפשים ומוצאים להם תעסוקה, שברובה תהיה קשורה לנושאי ביטחון.

ואכן, אישים אלה יבליטו את הסיכונים הביטחוניים הקשורים לסכסוך (כמו שנתניהו, יעלון ואחרים, שיש להם רקע ביטחוני רב, עושים כיום בקשר לגרעין האיראני, לחמאס, לאל־קאעדה ולגורמים אחרים, ג"ר) וזאת, גם כדי להמשיך ליהנות, מבחינת מעמדם, תפקידם והשפעתם. אתה צודק שהבלטת הסיכונים הביטחוניים אינה משרתת אך ורק את מצבם האישי, אלא גם את אפשרות המשך גיוס המשאבים הרבים למערכת הביטחון, למערכות כלכליות הקשורות היטב למערכת הביטחון (כמו ייצור, יצוא ורכישת נשק), המשרתות לא רק את מערכת הביטחון כולה, אלא גם את מעמדם בזמן השירות ואחרי פרישתם מהצבא והמשך מעורבותם בענייני ביטחון.

"המועדון או 'הרשת הביטחונית' אינם ייצורים הומוגניים. יש בהם קבוצות משנה, תת־קבוצות ויחידים, שלא תמיד מסכימים עם דעת הרוב המעוניין בדברים שציינתי קודם. יש כאלה החולקים על דעת הרוב, ויש כאלה המעלים שאלות לגבי הקביעות והעוצמה של הרוב. חלקם גם משנים את דעותיהם לאחר תקופה מסוימת או אירועים מסוימים, כמו שכמה מהטוענים שיש אפשרות לשלום, שינו את דעתם מכיוון שחששו שלא ייהנו מהמשאבים ומהמעמד שלהם כשהם התבטאו בדבר הצורך בביטול הסכסוך. כמו כן יש תהליכים בכיוון ההפוך - התחברות לתת־רשתות המתנגדות להמשך הקונפליקט.

האם המצב של מתיחות ביטחונית וטרור ובצדם תהליך שלום ודיפלומטי מתמשך, לא משרת את השלטון בישראל, בארה"ב ובמדינות ערב, שמעוניין להסיט את תשומת הלב של הציבור מהנושאים החברתיים המעיקים של רמת חיים ואיכות חיים נמוכה, תשתיות, חינוך, בריאות ויוקר המחיה. אולי הדרך הטובה ביותר היא לייצר שיחה ביטחונית על נושאים שרוב הציבור לא באמת מבין ולא יכול לשפוט את המידע והניתוחים שלהם?

"סכסוך מתמשך, כמו הסכסוך עם הפלסטינים, וניסיונות מן השפה ולחוץ לפתור אותו, משרתים את הממשלה ואת האישים 'הביטחוניים' כמעט מכל זווית ראייה. אנשי הרשת הביטחונית, השומרים על סודיות בקשר למהלכים ולמצבים ביטחוניים הקשורים לסכסוך, מבינים היטב את המצב ואת הסיכונים הכרוכים בו, ורוצים לחזק את חוסר הידיעה וההבנה של רוב האזרחים בקשר למצב הסכסוך והצורך והאפשרות לפתור אותו. על ידי המשך הסכסוך הם ישפיעו על הקצאת המקורות הכלכליים והעדפת הקצאתם למערכת הביטחון הרחבה מאוד (הדבר משתקף היטב בהקצאת הכספים ללא קיצוץ, אלא על ידי הגדלת הסכומים למערכת הביטחון, גם הישראלית וגם של מדינות אחרות שיש בהן "רשתות ביטחוניות", ג"ר).

אין ספק שהמשך הסכסוך שבו נתונה המדינה מסית את תשומת הלב של הציבור מהקצאת הכספים הציבוריים לביטחון - דבר שפוגע בהכנסות הציבור הרחב ובתחומי הבריאות, החינוך, הדיור ועוד. אין ספק שיש צורך בסיסי להסביר לאוכלוסייה כולה את המצב הביטחוני לאשורו באמצעות כלי התקשורת. ואולם, הדבר איננו מתבצע בגין הצנזורה, בגין דברים בלתי ברורים של חברי הרשת, ובגין העובדה שמכוני מחקר אקדמיים העוסקים בענייני ביטחון מאוישים, לעתים בהיקף רב, על ידי אנשי צבא בפועל או בדימוס, שחלקם יהיה מעוניין בקידום ענייני חברי הרשת.

מיכל פתאל

"לפני שנה היתה התלהבות גדולה בקרב פעילי שמאל ואחרים מהסרט "שומרי הסף" של דרור מורה על ראשי השב"כ לדורותיהם, שלפתע גילו את האור והציגו עמדות שונות מאוד מאלה של מערכת הביטחון. השאלה המסקרנת היא האם אין כאן בעצם סימפטום נוסף של השיטה. מי שמורחק מעמדות כוח או סיים את תפקידו, מאמץ גישות 'יוניות' כדי להיראות כאלטרנטיבה".

האם הוויכוחים והעימותים הגדולים בין הפלגים הנציים והפלגים היוניים ברשת הביטחונית - מצדדי הצורך להגדיל ההרתעה ומצדדי הצורך להגביר מאמצים מדיניים וללכת לפשרות - אינו בעצם ויכוח מלאכותי, שמשקף לעתים קרובות רק מאבק שליטה וכוח בין קבוצות ורשתות על השליטה במערכת הביטחון ועל השליטה בעמדות פוליטיות ואהדת הציבור?

כשרשת אחת נמצאת בשלטון ובראש המערכת הביטחונית, הרשת השנייה מציגה אותה כמחרחרת מלחמה ומעלה הצעות יוניות ופייסניות - אבל כשהרשת השנייה תגיע לשלטון או לעמדות השפעה, היא תאמץ גם גישות דומות של שימור הסכסוך והגדלת תקציבים. כלומר, בסוף היום, לרוב המכריע של הרשתות הביטחוניות יש תמריץ כלכלי, פוליטי ואישי לקיים סכסוך ו'תהליך' שלום? במצב של שלום או רגיעה ביטחונית, חברי הרשתות הביטחוניות, הן משמאל והן מימין, יאבדו את מעמדם הכלכלי והחברתי והשפעתם על השלטון.

"לדעתי, הפלגים הנציים והיוניים אינם בהכרח יציבים ובלתי משתנים. כמו כל הרשתות האחרות, גם הרשת הביטחונית איננה הומוגנית. היא הטרוגנית, ועמדת חברי הפלגים עשויה להשתנות (כמו, לדוגמה, במקרה של ראש הממשלה לשעבר אריאל שרון, שנפטר השבוע, ג"ר). ההשקפות של כמה מחברי הפלגים תהיינה בסיסיות ומעוגנות היטב בהבנתם, בניתוחם ובהצגתם. אישים שמתנגדים להמשך הסכסוך, ימשיכו לתמוך בגישתם ויש סיכוי רב שהם יידחקו מחוץ לרשת. כלומר, לא כולם הם בעלי אינטרס אישי או קבוצתי לשמר את הסכסוך. הוויכוח שאישים אלה מנהלים על המדיניות איננו מלאכותי. הוא קשור לתפישות היסוד הבסיסיות שלהם.

יש מצבים שבהם יוצגו אנשי הרשת השולטים במערכת הביטחונית והפוליטית כמחרחרי מלחמה, כדי שמתנגדיהם יוכלו לדחוק אותם מעמדות הבכורה שלהם במערכת כולה. אבל מקרים כאלה הם מעטים, בעיקר משום שלכל אנשי הרשת הביטחונית יש רקע דומה, ולפיכך גם עמדות בסיסיות דומות ואינטרסים דומים. חלק מחילוקי הדעות הם לא על ענייני מדיניות ותוכן, אלא על תחרויות בין־אישיות".

האם הבעיה הביטחונית הגדולה ביותר היא לא הרשתות הביטחוניות עצמן - שגורמות לכל הפוליטיקאים, מקבלי ההחלטות והציבור לראות את כל הבעיות המדיניות דרך כוונת הרובה, בניתוח צבאי - ולא דרך הצרכים והתפישות של הציבור עצמו ברוב המדינות שבסכסוך - ציבור שאין לו עניין במלחמות ורוצה לראות שיפור באיכות חייו, כפי שהדגימו המחאות החברתיות בעולם הערבי?

ירון קמינסקי

"קיומן של הרשתות הוא באמת בעיה למדינות שבהן הן מופיעות ופועלות. אין ספק שחלק מהרשתות האלה ישאפו להמשיך ולקיים את הסכסוכים הביטחוניים הפנימיים והחיצוניים. לכן, הן ימשיכו בניסיונות לשמר את האיומים הביטחוניים ואת ראיית הבעיות של המדינה והחברה כבעיות כאלה. לעניין הביטחוני יש השפעה על קיום וביטול של מחאות חברתיות ופוליטיות - כמו המחאה החברתית בישראל ב–2011, שנעלמה והלכה באופן חלקי בגין האיום האיראני והדגש הרב שניתן לו על ידי הרשת הביטחונית".

האם המחאות החברתיות בעולם הערבי עשויות יום אחד לשים קץ ליכולת של ההנהגה בדיקטטורות הערביות להסית באמצעות הסכסוך הישראלי פלשתיני את תשומת הלב מהשוד שמבצעות האליטות בשלטון ובעסקים ברוב מדינות ערב של רכוש הציבור הרחב.

"קשה לנבא מה יהיה הכיוון והמשמעות של המחאות החברתיות במדינות הערביות, והאם הן יוכלו להתגבר על השליטים, שהם אנשי מערכת הביטחון או אישים הקשורים למערכת זו, שבדרך זו מסיתים באמצעות הסכסוך הישראלי־ערבי. רק במידה שייפתר הסכסוך הישראלי־ערבי, יוכלו להתקיים תנועות מחאה שלא יהיו מוסתות על ידי השליטים ורשתות הביטחון המעוניינות בהמשך הסכסוך כדי לשמור על מעמדם ועל האינטרסים המשותפים והאישיים. יש ראיות לכך (ממצרים ומסוריה, לדוגמה) שהמחאות החברתיות שם לא היו מנותקות לחלוטין מהסכסוך הישראלי־ערבי. העמדות של אנשי הביטחון בקשר לסכסוך זה משפיעות על תנועות המחאה האלה, אבל רק בהיקף מצומצם".

האם ה־Military industrial comlex האמריקאי - הרשת של פוליטיקאים, גנרלים ואנשי עסקים שמתפרנסים מצבא, כולל גופי הביון הענקיים, עם תקציבים של מאות מיליארדי דולרים - אינו שוחר מלחמות וסכסוכים ותהליכי שלום בלתי נגמרים, בדומה לחלק מההנהגה הישראלית והערבית, בגלל הכסף הגדול המעורב?

"לדעתי, לא רק הפוליטיקאים האמריקאים כיום, ובייחוד הנשיא ברק אובמה, אלא גם הקומפלקס הצבאי האמריקאי וכוחות הביטחון שם, נטשו במידה מסוימת את הנטייה שלהם לעודד ולהשתתף בפעילות צבאית אינטנסיבית כדי לקדם את האינטרסים של הרשת, של מערכת הביטחון כולה, ואת האינטרסים האישיים. כפי שהעניין האיראני והסורי מעידים, האמריקאים, כולל אנשי הרשת הביטחונית שם, אינם נוטים לפעולות צבאיות מקיפות. יש להם גם ספקות בקשר לשיתוף פעולה צבאי עם ישראל בקשר לאיראן ולסוריה".

האם הרעיונות שלעיל ונגזרותיהם עולים לעתים קרובות בדיונים ובכנסים בנושאים מדיניים וביטחוניים - או שבעצם אלה מחשבות שמאיימות על התעשייה המשגשגת הזאת - וגם באקדמיה, כמו בעיתונות, אין היתכנות כלכלית ואישית למי שיעלה כיוונים כאלה.

"יש עניין אקדמי מסוים בדברים האלה. יש אקדמאים שעוסקים בכך ונוטים לאמץ גישות יותר ביקורתיות ברוח הדברים כאן. למשל, חל שינוי באקדמיה בקשר להפרדה בין המערכת האזרחית ושליטתה וכל מה שנעשה בתחומי הביטחון. יש נטייה גוברת לקבל את התפישה שאנחנו ואחרים מציגים בדבר הקשרים העמוקים והחפיפה בין המגזר האזרחי והפוליטי, מצד אחד, למערכת הביטחונית, מצד שני, ואת הטענות הבסיסיות בדבר הכוונה של רשת הביטחון לשמר על מעמדה בדרך של אי פתרון הסכסוך. הדברים האלה חלים על אקדמאים וחוקרים שאינם חברים ברשתות הביטחוניות. במכוני מחקר הנשלטים על ידי אנשי מערכת הביטחון כיום ולשעבר, המצב כמובן שונה. במכונים אלה רווחת הגישה היותר מקובלת, המנסה לא להדגיש את הדברים הביקורתיים האלה. אנשים כאלה יבקרו או כלל לא יתייחסו לספרים ולמאמרים המציגים את הבעיה ברוח מאמרך וספרנו".

מפתיעה תשובתך לגבי האינטרסים של המומחים האמריקאים. הרי מדובר שם בסכומי כסף עצומים, בתעשייה שמתפרנסים ממנה מיליונים והופכת הרבה אנשי צבא וביון לשעבר לעשירים.

"התקציבים הגדולים מאוד המוקדשים בארה"ב לביון ולציוד ביטחוני, בין היתר (והדברים אמורים גם לגבי ישראל ומדינות אחרות בעלות צבאות גדולים ורשתות ביטחוניות), נקבעים גם כתוצאה משיקולים אינטרסנטיים אישיים והרצון לקבל הכנסות גבוהות (שהם מקבלים) של הגנרלים ושל מי שהפכו למנהלים וליועצים של חברות הענק הקבלניות והיצרניות של הצבא והממשל. בימים אלה, ה'ניו יורק טיימס' דן בסוגיה הזו של ההשפעות על תקציבי הביטחון של ארה"ב ומציין את הדבר הזה. ואולם, השיקולים הם גם שיקולי ביטחון של ארה"ב ושל ישראל. קשה מאוד לקבוע באופן חד־משמעי מה שיעור התקציב הנקבע כדי לספק את הרצונות של הקצינים הבכירים ושל החברים האחרים ברשתות או את הצרכים הביטחוניים האמיתיים של המדינות האלה. אפשר לקבוע רק הערכות של ההקצאות לשתי המטרות הבסיסיות האלה".

האם יש גנרלים ואנשי צבא בכירים שמוכנים להשמיע דעות מהסוג הזה?

"אני עדיין לא שמעתי על אנשי צבא ורשתות ביטחוניות המודים בפה מלא, בפומבי או באופן פרטי, על הסיבות והמטרות האמיתיות של הקצאות הכספים למערכת הביטחון. כל אלה אינם מתנגדים - להפך, הם מעודדים העלאות שכר ותגמולים אחרים לקצונה ולחברי הרשת. אנשי השמאל לא אוהבים את סוג הדיון הזה, אבל כנראה שהמועדונים הביטחוניים או מועדון השלום בצד הערבי והפלסטיני נהנים מהמשך תהליך השלום הבלתי נגמר, מהסכסוך הישראלי־פלסטיני, שחוסך מההנהגה את הצורך להתמודד עם שאלות אזרחיות או דמוקרטיות".

"במדינות הערביות שהן דיקטטורות הנסמכות על הצבא, המצב הוא ברור מבחינת מעמד הצבא והרשתות ומבחינת הקצאת המשאבים. אבל שוב, אין לנו אינפורמציה ברורה על יחסי ההקצאות התקציביות".

בשנים האחרונות הצגנו ב–TheMarker שוב ושוב כיצד העיתונות הכלכלית משרתת את הסדר הכלכלי הקיים, במקום לייצר רעיונות שמפרים את שיווי המשקל שממנו נהנות קבוצות האינטרסים. מה תפקיד העיתונות בזירה הביטחונית?

"אתה מכיר את העיתונאים היטב, ואתה יודע שהכתבים הצבאיים קשורים היטב לרשת הביטחונית, וחלקם מלבים את המדיניות ואת הקצאת המשאבים בפרסומים שלהם ואינם מבקרים את הצבא. הם כמובן תלויים באינפורמציה שמספקת להם הרשת הביטחונית (ובישראל יש גם את גלי צה"ל, שהוא מכשיר של הרשת הביטחונית, ג"ר). ואולם, שוב, יש עיתונים ועיתונאים שהם ביקורתיים בדבר המצב העכשווי".

נניח שאנחנו מקבלים את הטענה שהרשתות הביטחוניות החזקות בישראל הן מכשול לסיום הסכסוך. במקרה כזה, אפשר וצריך אולי להניח שבצד הערבי, הפלסטיני, וברוב המדינות הערביות יש אליטות והנהגות שאין להן שום עניין אמיתי בסיום הסכסוך, בדיוק מאותן סיבות. כשם שהימין והגנרלים בישראל רואים את העולם דרך כוונת הרובה, כך השמאל לא מנסה להבין שגם בצד הערבי יש אינטרסים שלטוניים־כלכליים חזקים מאוד להמשיך לקיים סכסוך. האם צודקים אלה שטוענים שעד שלא יחולו תמורות משמעותיות בחברה והפוליטיקה הערבית, אין סיכוי להסדר?

"אמת. לכל סכסוך יש לפחות שני צדדים המשפיעים על המשכיותו ועל האפשרויות לפתרונו. גם בצד הפלסטיני והערבי יש גורמים שאינם מעוניינים בפתרון הסכסוך על ידי הקמת שתי מדינות, הכרה בישראל כמדינת לאום יהודית, פתרון בעיית ירושלים ועוד - ושלהם גם כן יש אינטרסים פרטיים וקבוצתיים בהמשך הסכסוך. השינויים בדרך לפתרון הסכסוך - חייבים לקרות בשני הצדדים".

עשו לנו לייק לקבלת מיטב הכתבות והעדכונים ישירות לפייסבוק שלכם



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#