הערבות ההדדית מתה; תפוס כפי יכולתך זה העיקר - השבוע/ גיא רולניק - TheMarker
תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

הערבות ההדדית מתה; תפוס כפי יכולתך זה העיקר

הטייקוניזציה והנהנתנות של ראשי הממשלה לצד העלייה ביוקר המחיה הביאה אותנו לקניבליזם

211תגובות

ב מאי 2012 פתחה את גיליון Markerweek כתבה על עלויות השכר של בכירי אי.די.בי - חבורת מנהלים כושלת, שכל עוד היה בתיק ההשקעות שלהם נתח גדול של מונופולים, קרטלים וגישה נוחה לכסף ציבורי באמצעות חבריהם בבנקים ובחברות הביטוח, היו יכולים למשוך משכורות עתק מהחברה בסכום שהצטבר ליותר מ-600 מיליון שקל בעשור.

הכתבה לא היכתה גלים, בלשון המעטה. משכורות עתק למנהלים נתפשו כגזירת גורל, אי.די.בי נתפשה כחברת ענק שלא יכולה ליפול, והציבור עדיין התקשה להבין את ההבדל בין חברות ומנהלים שיוצרים ערך לבין אלה שלוקחים ערך קיים ואת הקשר בין משכורות המנהלים ליוקר המחיה ולפנסיה שלו.

החודש, כשקריסת אי.די.בי נהפכה לסופית, כשבית המשפט הורה על הרחקת בעל השליטה ממנה וכשהבנקים נאלצו להודות שבעל השליטה שחי כמו מלך עם מטוס פרטי, בתי מידות, לשכות ומשרתים־מנהלים לרוב הוא בעצם פושט רגל - נפל האסימון בקרב הקוראים: אי.די.בי כאילו פעלה בשוק החופשי, אבל מעמדה המונופוליסטי, הכוח הפוליטי שלה וקרבתה למוסדות הפיננסיים הגדולים איפשרו לה ליהפך למיליציית מיסוי עצמאית בתוך ישראל, שמשרתת את מנהליה ומקורביה - עורכי דין, פרסומאים, פוליטיקאים, רואי חשבון, ספקים, מעריכי שווי ועבדים אחרים.

השבוע פירסם הממונה על השכר באוצר כמדי שנה את דו״ח חריגות השכר במגזר הציבורי, וכמו תמיד העניין הציבורי בדו״ח נמוך ותשומת הלב, אם ישנה, ממוקדת בכמה כוכבים־שיאנים בולטים. כמו בימי אי.די.בי הזוהרים, הפוליטיקאים ושאר כלבי השמירה מגלים עניין אפסי בדו״ח, ואיש אינו שואל איזה נתח מתוך תשלומי השכר האלה מייצר רווחה ושירותים לציבור הרחב ואיזה נבזז לטובת קבוצות כוח ומקורבים.

עלות השכר הכוללת הישירה במגזר הציבורי מגיעה לכ-160 מיליארד שקל. נוסיף לזה מונופולים פרטיים כמו הבנקים ועלויות שכר עקיפות, ונגיע לכ-200 מיליארד שקל. בחברת החשמל, בבנקים, ברשות שדות התעופה, במונופולים וברשויות המקומיות נבזזים כרבע עד שליש מהוצאות השכר על ידי עובדים מיותרים ועובדים בעלי שכר כפול ומשולש מזה שמקבלים מקביליהם בשוק החופשי, שאינם מחוברים לקבוצות הכוח. הערכה שמרנית היא שבמגזר הציבורי המורחב ובמונופולים בפרטיים יש עודף עלויות שכר של 40 מיליארד שקל.

AP

אבל הציבור אדיש. הוא אינו מחבר בין יוקר המחיה ורשתות ההגנה המתפוררות בישראל לבין עשרות המיליארדים שנבזזים; בין חוסר היכולת לנהל, למשוך כוח אדם טוב ולסלק עובדים גרועים לבין השירותים העלובים לאזרחים. המחאה החברתית עזרה לנו לקרוע את המסיכות מפניהם של הברונים השודדים בפירמידות ובמוסדות הפיננסיים, אך לא הצלחנו להרחיב את זה לבורות השומן במגזר הציבורי המורחב, המשקולת השנייה שמייצרת עוני, אי־שוויון, פריון נמוך, בריחת מוחות, יוקר מחיה, ייאוש בקרב הדור הצעיר וחסימת הזדמנויות.

כלבי השמירה שחששו לפני שלוש וחמש שנים להתעמת עם הטייקונים ובני בריתם, שרצו לשאת חן בעיני מוקדי הכוח, רוצים עכשיו לשאת חן גם בעיני קבוצות הכוח במגזר הציבורי. לאיש אין עניין ותמריץ להצביע על עשרות המיליארדים שנבזזים.

שאלתי השבוע את אחד הגורמים הבכירים בירושלים כיצד הוא מסביר את אדישות הציבור לביזת המיליארדים גם בעידן שלאחר המחאה החברתית. הוא היה מריר ומיואש: ״זה לא רק הציבור. נתחיל דווקא במנהלים הבכירים במגזר הציבורי, אלה שרואים כל יום את הבזבוז והשחיתות במקומות שבהם כולם יודעים שיש עודפי כוח אדם במאות מיליונים. הם כלל לא מעוניינים לומר משהו על צמצום כוח האדם, כי אין להם שום תמריץ. העובדים לא ייתנו להם יום אחד של חסד, ובסוף הם ימצאו את עצמם ללא גיבוי מצד השר, ללא עבודה ועם חשש מנקמה בעתיד".

האזרחים האדישים לא מפנימים את הקשר בין הניפוח, השחיתות וחוסר היכולת לנהל את המגזר הציבורי לבין חשבון החשמל, הארנונה והמסים שהם משלמים - והם משלמים הרבה על מעט. ההתנהגות של המגזר הציבורי היא בבואה של החברה: הערבות ההדדית מתה. "תפוס כפי יכולתך" זה העיקר. הטייקוניזציה והנהנתנות של ראשי הממשלה האחרונים - הרדיפה אחרי כסף גדול ומהיר - לצד העלייה ביוקר המחיה והתרחבות הרפואה הפרטית הביאו את כולנו לקניבליזם, בסגנון "אקח כמה שרק אוכל לקחת״. הדנקנריזם לא נמצא רק באי.די.בי.

מיליציית המיסוי
 הגדולה מכולן

מזה שנים ארוכות אני מנסה לשכנע אתכם בטור זה שקבלת ההחלטות והקצאת המקורות בישראל אינן באמת דמוקרטיות, אם יש דבר כזה בכלל, אלא שיווי משקל של אוסף קבוצות אינטרסים מיוחדים שצוברות כוח פוליטי ובוצעות נתחים גדלים מהתקציב, מההכנסה הפנויה ומהתוצר. חלק מהקבוצות האלה זוכות כאן לכינוי ״מיליציות מיסוי עצמאיות״. כמעט בלתי אפשרי לפרק את מליציות המיסוי העצמאיות מנשקן ולהשיב את הגזילה אל הציבור. הצלחה ענקית ובולטת נרשמה בפירוק חברות המיסוי הסלולריות - סלקום, פרטנר ואורנג'. חשבון הסלולר של 2013 יהיה נמוך בכ-5 מיליארד שקל מהחשבון של 2011. זהו חיסכון שרובו זרם לשכבות החלשות, לעצמאים ולבעלי עסקים זעירים, קטנים ובינוניים.

מיליציית המיסוי של הבנקים והביטוח גדולה פי שלושה מזו של הסלולר, ושתיהן מתגמדות מול אוסף המיליציות שהוזכר למעלה. אבל אם כל המיליציות, קבוצת האינטרס החזקה מכולן, היא כמובן מערכת הביטחון הישראלית.

בעשור האחרון נטען כאן שוב ושוב שאין קשר בין איומי הביטחון על ישראל לבין ההוצאה הביטחונית, ושמערכת הביטחון, כמו כל מערכת גדולה, עסוקה בעיקר בהגדלת תקציבה וכוחה. את הטיעון הזה אפשר להרחיב כמובן, ולשאול שאלה נוקבת הרבה יותר: האם האינטרסים של מערכת הביטחון גורמים לא רק לבזבוז של עשרות מיליארדים, אלא גם לחסימת כל סיכוי להסדרים מדיניים באזור?

אלכס ליבק

את השאלות האלה הפניתי השבוע לפרופ' אורן ברק מהאוניברסיטה העברית, שבאחרונה פירסם יחד עם פרופ' גבריאל שפר את הספר Israel's Security Networks בהוצאת קיימברידג' יוניברסיטי פרס. שפר וברק טוענים בספרם שאפשר להסביר רבות מהתופעות הפוליטיות, הכלכליות והחברתיות בישראל, אם מתמקדים בקיומה המתמשך ובהשפעתה המופלגת של מה שהם מכנים "הרשת הביטחונית". הם טוענים כי מאז הקמתה של ישראל, ובמיוחד לאחר מלחמת ששת הימים, אפשר לזהות רשת ביטחונית לא פורמלית אך רבת עוצמה, המורכבת מאנשי ביטחון בשירות פעיל ובדימוס ומשותפיהם בתחומים האזרחיים השונים. רשת ביטחונית זו משפיעה על התרבות, הפוליטיקה, החברה, הכלכלה והשיח הציבורי בישראל וכן על יחסי החוץ של המדינה. הם חוזרים ומתארים בספר את חולשתה של החברה האזרחית הישראלית ואת האינטרס החזק של הרשתות הביטחוניות להשאיר אותה כך ולדחוק לשוליים שיקוליים כלכליים, תרבותיים ואזרחיים.

שאלתי את ברק אם אפשר לראות מאחורי הוויכוחים העזים בעניין השטחים ותהליך השלום משהו פשוט יותר - קבוצת אינטרס חזקה שנאבקת לשימור מעמדה, מועדון ביטחוני שמצליח להכפיף את מדיניות החוץ, הפוליטיקה ותקציב הביטחון לאינטרסים שלו. ״כן, זו בדיוק הטענה שאנחנו מעלים בספר", אומר ברק. "לא מדובר במועדון במובן של מקום מפגש בין אנשים, אלא באמונות ובערכים משותפים לחברי הרשת, ובראשם העליונות של הביטחון כפי שהם תופשים ומציגים אותו ושל צה"ל כמייצג העיקרי שלו.

"חברי הרשת הביטחונית בהחלט מסוגלים לעשות יד אחת כדי לקדם מדיניות המשרתת את האינטרסים שלהם. תקציב הביטחון הוא דוגמה בולטת לעוצמתה ולהשפעתה של הרשת, ואפשר להיווכח כיצד מדי שנה הם מסכלים כל ניסיון להקטין את התקציב הזה, ובמקרים רבים פועלים כדי להגדיל אותו לאחר אישורו הפורמלי בידי הכנסת. כך אפשר להסביר את הפער הגדול בין התקציב המאושר לתקציב בפועל".

הנשיא דווייט אייזנהאואר הזהיר לפני 52 שנה את הציבור האמריקאי ממצב זה, שבו המועדון הביטחוני המורכב מגנרלים ומסוחרי נשק ישתלט על מדיניות החוץ והביטחון של ארה"ב, וטבע את המונח Mlitary Industrial Complex - והמועדון הזה אכן גרר את ארה"ב ב-50 השנים האחרונות ממלחמה למלחמה.

האם החונטה הביטחונית הישראלית, שניפחה את תקציב הצבא, השב"כ והמוסד ל–70 מיליארד שקל, אינה בעצם Mlitary Industrial Complex ישראלי?

״כשאייזנהאואר דיבר ב-1961 על הקומפלקס בארה"ב הוא דיבר על התהוותו בעקבות המלחמה הקרה וההתחמשות המסיבית של ארה"ב, על כך שהוא עלול לצבור 'עוצמה שאינה במקומה', וכן על ההשפעה הפוטנציאלית שלו על תחומים רבים במדינה. כלומר, זו היתה קריאת אזהרה לציבור האמריקאי מפני מה שעלול להתחולל. הדבר שעליו אנחנו מדברים במקרה של ישראל אינו עניין תיאורטי, אלא המציאות עצמה: הרשת הביטחונית כבר קיימת והיא חודרת לתחומים ציבוריים רבים ושונים, כולל הפוליטיקה, החברה, הכלכלה והתרבות.

"דוגמה אקטואלית לכך היא תחום הגז. זמן לא רב לאחר גילוי מאגרי הגז בים התיכון חל תהליך של ביטחוניזציה (Securitization) של הגז, כלומר הוא נהפך מסוגיה אזרחית לסוגיה בעלת אופי ביטחוני, וחברי הרשת הביטחונית מילאו תפקיד חשוב בתיוג של הנושא הזה כביטחוני, ראה למשל הדיון בכנסת בעניין הגז. מאחר שהגז נהפך לנושא ביטחוני התעורר צורך דחוף להפיק אותו מהר, כדי שלא ייפול בידי ידיים עוינות, ובאחרונה נוצר גם צורך להגן על אתרי הקידוח בעזרת כלי שיט חדשים ויקרים. זה בדיוק האופן שבו הרשת הביטחונית פועלת: מסגור של נושא כביטחוני, הפקעה שלו מתחום ההחלטה של האזרחים - הציבור, הכנסת, הממשלה - והעברת השליטה בו לידי חברי הרשת.

"בשנים האחרונות יש טענות שלפיהן בארה"ב קיים שוב מעין קומפלקס צבאי־תעשייתי, ובמיוחד לאחר המלחמה בטרור, שאין לה סוף, ושארה"ב מקימה למעשה אימפריה. בישראל אין אימפריה צבאית כמו זו שיש בארה"ב, אבל יש לה יצוא ביטחוני מסיבי וכמובן שטחים ותחומים שונים שצריך להגן עליהם, בתוך המדינה אך גם מעבר לגבולותיה.

"בספר אנחנו דנים במקרים דומים למקרה הישראלי: מדינות קטנות יחסית שניצבו מול איום קיומי אמיתי או מדומיין מאז עצמאותן ובחרו להתחמש ולהקים לעצמן ממסד צבאי גדול שאינו נפרד מן המגזר האזרחי. דוגמאות טובות למדינות כאלה הן קוריאה הדרומית, טייוואן, דרום אפריקה וסינגפור. גם בחלק מהמדינות האלה הופיעו רשתות ביטחוניות. חלק מהמדינות האלה מקיימות או קיימו בעבר יחסים טובים ביניהן ומחקות זו את זו״.

מפלגות השמאל והימין בישראל ומיליוני מצביעיהן ממסגרים את הדיון על הפתרון לשטחים והסכסוך הפלסטיני רק כדיון אידיאולוגי, דתי, תרבותי והיסטורי. חוסר היכולת להגיע לפתרון מיוחס לאידיאולוגיה של המנהיגים, לדת, להיסטוריה וכדומה. האפשרות הפשוטה יותר, המוכרת לכל אזרח, התמריצים של המנהיגים ומקבלי ההחלטות לא זוכה לדיון ציבורי רציני לא בארץ וגם לא בעולם.

האם ייתכן שתהליך השלום תקוע משום שהסטטוס קוו, כלומר מלחמה ומתיחות בלתי פוסקות ולצדן תהליך שלום בלתי נגמר, משרתים את האליטות הביטחוניות, הדיפלומטיות והפוליטיות בישראל, ברשות הפלסטינית, בעולם הערבי ובכל שאר המדינות המעורבות בסכסוך ובתהליך פתרונו?

״אני חושב שמצב המלחמה המתמשך באזורנו משרת את הרשת הביטחונית, משום שבמצב זה יש צורך בכישורים הייחודיים של חבריה כמומחי ביטחון. איני טוען בהכרח שכל חברי הרשת הם מחרחרי מלחמה. חלקם התפכחו ומכירים בחשיבות של שלום אזורי ושל סוף מצב המלחמה בין ישראל לשכנותיה. אבל רובם עדיין מתבוננים במצב דרך הכוונת, וגם כשהם מעורבים בתהליך המדיני הם מתייחסים אליו בעיקר כסוגיה ביטחונית ולא כנושא אזרחי. כמובן שהתייחסות כזאת הופכת את התהליך כולו לבעל אופי ביטחוני ומעקרת אותו מתוכנו האזרחי, וכמובן שהיא מעצימה מאוד את אנשי הביטחון. כך היה בתקופת תהליך אוסלו, שהחל כיוזמה של אזרחים ועבר תהליך של ביטחוניזציה.

"כמובן שהאליטה הביטחונית בישראל אינה היחידה שנהנית ממצב עניינים זה. גם אליטות ביטחוניות במדינות נוספות באזור, ובמיוחד כאלה שמעורבות בסכסוך הישראלי־ערבי, נהנות מכך מאוד, שכן הדבר מאפשר להן לשמר את מעמדן הדומיננטי, להשתיק ביקורת פנימית, ולעתים אף להשתמש בכוח נגד שחקנים חברתיים המעוניינים להשתתף עמן בשלטון".

סוכנות הידיעות רויטרס פירסמה בשבוע שעבר עוד תחקיר על עשרות מיליארדי דולרים של העם האירני, שמנהיגי המדינה הצליחו לבזוז בשנים האחרונות באמצעת הפרטות שבהן הקונים העיקריים היו חברות בשליטת עלי חמינאי ומקורביו. האם ייתכן שמאחורי תופי המלחמה האירניים יש אליטה פוליטית־ביטחונית שמשתמשת במסך עשן של תוכנית גרעין כדי לשדוד מאות מיליארדי דולרים מהעם לטובת קבוצה בשלטון ומקורביה?

"אנחנו לא יודעים מספיק על האליטה הפוליטית והביטחונית באירן, שהיא מדינה די סגורה. ייתכן שהפרויקט הגרעיני, ובמיוחד ההיבט הצבאי שלו, הוא מסך עשן שמשמש אמתלה בידי אליטה ביטחונית פוליטית בעלת אינטרסים כלכליים. אך בעיניי פרויקט זה קיבל דחיפה גדולה בעקבות הפלישה האמריקנית לעירק ב–2003, כאשר התברר למנהיגי אירן שהאמריקנים נחושים למנוע ממשטרים 'רשעים' להצטייד בנשק להשמדה המונית, שהאמריקאים מוכנים לכבוש את המדינות האלה כדי לממש את מטרתם ושמי מבין המדינות 'הרשעות' שתקדים ותתחמש בנשק גרעיני תוכל למנוע מעצמה את הגורל הזה, כמו קוריאה הצפונית, שפיתחה נשק גרעיני וזכתה לחסינות מפני תקיפה. לדעתי בסוריה הגיעו למסקנה דומה, ולכן בנו את הכור הגרעיני שהופצץ אחר כך.

"אני לא ממש יודע מי מרוויח ומי נהנה מתכנית הגרעין באירן: האם אלה השמרנים, משמרות המהפכה שיש להם השפעה מאוד גדולה במדינה (הם מעין צבא המפקח על הצבא), או סוג של קומפלקס חברות ששייכות לבכירי השלטון. קשה מאוד לדעת משום שזו אינה מדינה פתוחה. אבל אפשר להניח שיש מי שגוזר קופון ממירוץ החימוש נגד ישראל, מפיתוח כלי נשק חדשים וכמובן גם מהפרויקט הגרעיני. כך זה גם אצלנו בישראל".

מחנה השמאל רואה במנהיגות שלנו את האשמה העיקרית בחוסר ההתקדמות המדינית. האם ייתכן שבנוסף לרשתות הביטחוניות והדיפלומטיות הישראליות, שנהנות כלכלית וחברתית מהסטטוס קוו, יש חלקים בהנהגה הפלסטינית שמעוניינים בתהליך בלתי נגמר של מדינה בדרך, כי במקרה של עצמאות והקמת מדינה הם יצטרכו להתמודד עם בעיות חברתיות קשות?

״אני חושב שבשתי האליטות, הישראלית והפלסטינית, יש המעוניינים במצב המתמשך הזה של מדינה בדרך ונהנים ממנו. מדינה מבוססת ומוגמרת פירושה לא רק בעיות חברתיות קשות אלא גם מגבלות וריסונים על ההנהגה הפוליטית, כמו גבולות ברורים ומוגדרים לא רק של המדינה ושל שכנותיה (במקרה זה ישראל, ירדן ומצרים), אלא גם בין תחומים חשובים בתוך המדינה, כמו הפוליטיקה, הכלכלה, החברה, הצבא והדת. הרבה יותר נוח להיות מדינה בדרך שנאבקת על קיומה מול עולם עוין, וישראל היא דוגמה טובה לכך. ברור למדי שמדינה פלסטינית, אם תקום - ויש לי ספק רב בכך - תהיה מדינה כושלת שתלויה באחרים, כמו ישראל והאיחוד האירופי, וזה לא תרחיש מפתה במיוחד עבור מנהיגיה. ראה למשל המקרה של דרום סודן, המדינה הצעירה ביותר באזורנו".

האם אפשר לטעון שהאביב הערבי שהתחיל בקהיר והמחאה החברתית שהתחילה בישראל בקיץ 2011 משקפים תנועה טקטונית בתוך החברות הערבית והישראלית, שתגרום לכך שהיכולת של המנהיגות והמועדונים הביטחוניים לקנות לעצמם שקט ולשמור על השליטה והסטטוס קוו תישחק, כי הציבור רואה מעבר למסכי העשן הביטחוניים ורוצה פתרונות לבעיות חברתיות?

״בתחילה זה באמת נראה כך. דוגמה בולטת היא במצרים, שם פועלת סוג של רשת ביטחונית עם השפעה מאוד גדולה על הפוליטיקה, הכלכלה והחברה. במצרים היו הפגנות ענק נגד משטר מובארק, והוא נאלץ בסופו של דבר לפנות את מקומו למשטר אזרחי של האחים המוסלמים כאשר הצבא עומד מן הצד. אבל המשך הדברים דווקא מראה את העוצמה של הצבא ושל הרשת הביטחונית, שפעלה כדי לשמר את כוחה מול האתגר האזרחי, והצליחה למעשה לסובב את הגלגל לאחור. כלומר, הרשת הביטחונית בהחלט יכולה להתמודד בהצלחה עם אתגר אזרחי, במיוחד כשהיא עושה שימוש בנימוק הביטחוני ומציגה את יריביה הפוליטיים כסכנה ביטחונית למדינה.

"בסוריה קורה דבר דומה: גם שם יש מעין רשת הכוללת לא רק את המשטר והמגזר הביטחוני הכפוף לו (הצבא ושירותי הביטחון האחרים), אלא גם אנשי עסקים וכל מיני קבוצות שתלויות בשלטון לרווחיהן, כולל מונופולים וזיכיונות, ולקיומן, למשל קבוצות מיעוטים. לכל השחקנים האלה יש אינטרס ברור לתמוך במשטר אסד נגד האופוזיציה.

"דווקא במדינה כמו תוניסיה, שבה הצבא לא היה חזק ולא היו איומים צבאיים ממשיים, המחאה האזרחית הצליחה יחסית. כך שהתשובה שלי היא שאמנם הציבור במדינות האזור רוצה מאוד פתרונות לבעיות החברתיות - ולבעיה של היעדר השתתפות בפוליטיקה - אך השליטים בחלק מהמדינות האלה, ובמיוחד היכן שקיים איום ביטחוני פנימי או חיצוני, עושים שימוש מאוד יעיל בנושא הביטחוני וכך מאלצים למעשה את הציבור ואת קבוצות האופוזיציה להשלים עם מעמדם ההגמוני, כולל הנכסים שצברו לעצמם. למעשה, השליטים מציגים לציבור שלהם את הברירה 'אנחנו או אנרכיה' ומציגים זאת גם כלפי חוץ: 'תמכו בנו או תקבלו את אל־קעאדה'".

אם לסכם: קבוצות אינטרס הן קבוצות אינטרס, ותמריצים כלכליים, מעמדיים וחברתיים משפיעים על קבלת ההחלטות, הקצאת המקורות ותמונת המציאות שהאליטות השליטות רוצות לצייר. יש קווי דמיון ברורים בין השוד בפירמידות העסקיות, מיליציות המיסוי במגזר הציבורי והתהליך הבלתי נגמר של ״שלום״ ו״מלחמה״. השאלה היחידה היא אם הציבור יתעורר יום אחד ויבין מיהם האנשים שמציירים לו את תמונת המציאות, ומדוע הוויכוחים האמיתיים בכלכלה, בפוליטיקה ובביטחון הרבה פחות אידיאולוגיים ממה שנדמה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם