שמונת השקרים שסיפרו ומספרים לכם על נוחי דנקנר - השבוע/ גיא רולניק - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

שמונת השקרים שסיפרו ומספרים לכם על נוחי דנקנר

הסיפור החשוב אינו דנקנר, אלא המערכת שקיימה אותו ואת דומיו בשנים האחרונות

307תגובות

ב ראשון בערב החלו להגיע הטלפונים מערוצי הרדיו והטלוויזיה. העיתונאים חשו צורך דחוף לשמוע מה יש לנו להגיד על הריכוזיות ועל קריסת הפירמידה של נוחי דנקנר.

"אתם מתקשרים בזמן לא טוב", אמרתי בבדיחות לאחד הפונים. "אז מתי להתקשר?", הוא שאל ברצינות. "אולי תתקשר לפני שנתיים־שלוש", הצעתי לו. לא כדי להקניט וגם לא כדי להרגיז, אלא בעיקר משום שלחבוט היום בדנקנר ובדומיו זה עיסוק חסר תועלת ותוחלת.

הסיפור החשוב אינו דנקנר, אלא המערכת שקיימה אותו ואת דומיו בשנים האחרונות, שבהן כבר היה ברור מיהו ומהו. בפניו של דנקנר נשקפת האליטה הכלכלית והשלטונית של השנים האחרונות - בשלטון, ברגולציה, בדירקטוריונים, בבנקים ולעתים גם באקדמיה, בבית המשפט ובעיתונות - ותכונתה העיקרית היא ההתרפסות מול כוח. לא מול כסף או מול כישרון, אלא רק מול כוח.

תקופה ארוכה התעלמו רוב כלי התקשורת בישראל מתופעת הריכוזיות, הדנקנריזם וכל מה שנלווה לה. חלק עשו זאת בגלל פחד, חלק מפני שהיו מחוברים לצינורות הכסף, הג׳ובים והכוח שלו, וחלק מסיבה פשוטה הרבה יותר: רוב חלקי התקשורת תמיד יעדיפו שמישהו אחר יקבע את האג׳נדה שלהם, בדרך כלל איזו שטות, רעש או אינטרס נקודתי - ולשום קבוצת אינטרס חזקה במשק לא היה עניין להסביר לציבור את שיטת הריכוזיות והדנקנריזם.

כתבות נוספות באתר TheMarker:

אלון חסן לסמנכ"ל בנמל אשדוד: "אפס, אני אדאג שלא תהיה מנכ"ל"

מי ישלוט על עשרות מיליוני שקלים ומאות אלפי דונמים?

תומר אפלבאום

את הביטוי ״דנקנריזם״ שמעתי לראשונה לפני שנתיים ממנכ״ל באחת החברות הגדולות ביותר בקבוצת נוחי ודני דנקנר בע״מ, קבוצה שבשנת השיא שלה - 2008 - שלטה בכמעט חצי טריליון שקל מכספי ציבור. ב"דנקנריזם" התכוון אותו מנכ״ל לניהול ללא ממשל תאגידי: הבוס בקצה הפירמידה מחליט וכל הדירקטורים והמנהלים מתיישרים, בין אם הם מבינים את ההיגיון או מבינים שאין היגיון ויש רק מניע זר. ומה עשה אותו מנכ״ל בקשר לדנקנריזם? כלום. לקח 50 מיליון שקל או קרוב לזה במשכורת או בבונוסים, ובסוף דני או נוחי הראו לו את הדלת - אולי מפני שלא היה נאמן מספיק. איך משיגים נאמנות מוחלטת? נחשו.

השבוע, לאחר שווידאו הריגה באופן סופי, החלו האנשים שעד לפני דקה ורבע ניסו למנוע כל דיון בריכוזיות (ובשקט גם עשו כל מאמץ להשאיר את דנקנר במקומו) לחבוט בו מכל כיוון ולאמץ לפתע רעיונות לגבי סכנות הריכוזיות והכוחניות, שעד לא מזמן טענו שהן כלל לא קיימות. אין כאן חזרה בתשובה, הכאה על חטא או הפקת לקחים, אלא בעיקר תמרון מהיר וטקטי של הדוברים שרוצים להתאים את עצמם לרוח התקופה. הדוגמה הטובה ביותר היא פרשת רכישת "מעריב". כשדנקנר קנה את "מעריב", כמעט כולם שיווקו בשמחה את הרעיון המטורלל שהוא זורק רבע או חצי מיליארד שקל מכספי הפנסיונרים ״למען הדמוקרטיה״. אלה שמכרו את סיפור הדמוקרטיה מסבירים עכשיו שזה היה מכשיר לצבירת כוח, להפחדה וכדומה. האם היתוסף מידע חדש בשנתיים וחצי שחלפו מאז הרכישה? כמובן שלא.

האגדות והשקרים שפוזרו כאן בשנים האחרונות פורסמו גם השבוע, ונראה שילוו אותנו גם בעתיד. אני מודה שזה טרחני ומייגע לחזור על הדברים האלה, אבל עושה רושם שדווקא השבוע הקוראים קשובים מאי פעם לנושאים האלה. אז ננצל את הדקה שבה פירמידות ודנקנר מעניינים כמעט כמו אייל גולן והכוכב הבא.

1. מסבירים לכם שאשמתו, כישלונו וחטאו של דנקנר היו התספורות - העובדה שהוא לא מחזיר חובות שלקח מהציבור. זה המוטו שעולה ברוב ההתלהמויות בעיתונות, בטוקבקים ובהודעות לעיתונות שמשחררים הפוליטיקאים ושאר גוזרי הקופונים. זה פשוט לא נכון.

למעשה, זה קצת הפוך. דנקנר לא משלם חובות בעיקר משום שחלק מענפי המשק שבהם פועלת הפירמידה שלו נפתחו לתחרות או נכנסו תחת זכוכית המגדלת של הרגולציה והציבור. אם זה לא היה קורה, החברות שלו היו יכולות להמשיך לשדוד את הציבור באין מפריע, וייתכן שאז הוא היה מצליח לגלגל את החובות שלו עוד כמה שנים, כפי שעושים טייקונים אחרים. לפי ההיגיון הזה, טייקון ששודד מהציבור מאות מיליונים ברנטות מונופוליסטיות או בזכות קרבה לשלטון מבלי שהעסקים שלו נפתחים לתחרות, ולכן הוא יכול להחזיר חובות - הוא חסיד אומות עולם.

הנזקים הגדולים ביותר שגרמה הפירמידה של דנקנר לציבור אינם התספורת לבעלי האג״ח, אלא מניעת תחרות, סירוס הרגולציה, אילוף כלבי השמירה והשחתה שלהם. את הביקורת החריפה ביותר היה צריך לשמור לימים שבהם אי.די.בי ושאר הפירמידות שדדו את הצרכנים ומשלמי המסים, ולא להעלות אותה עכשיו, כאשר השוד הזה נגמר ואי אפשר לגלגל את ההלוואות. בעלי האג"ח ו הפנסיונרים הם רק קבוצה אחת שנשדדה על ידי הפירמידה. הקבוצה הגדולה ביותר היא הצרכנים והלקוחות - בסלולר, בקמעונות, בביטוח, במלט וכדומה.

2. מאשימים את דנקנר שהוא מהמר בכספי הפנסיה. הביטוי הזה תפס חזק מאז הסיבוב של דנקנר על מניות קרדיט סוויס, אבל האמת היא שלמעט קרדיט סוויס - סיבוב שדווקא לא גרם הפסדים משמעותיים לאי.די.בי - דנקנר היה רחוק מלהיות מהמר. כל העסקים שהוא החזיק היו מטחנות כסף מונופוליסטיות. אם דנקנר הימר על משהו זה רק על דבר אחד: שהרגולטורים והפוליטיקאים ימשיכו להתבטל ולהתחנף, ולא יכניסו תחרות בענפים שבהם פעל. בחמש השנים האחרונות זה היה הימור סביר מאוד: לא רק משום שרוב הרגולטורים חשבו על הג׳ובים בפירמידות, אלא בעיקר משום שהיה איזה בלוף מקובל במשק כאילו שהעסק כאן תחרותי ומתקדם ואנחנו חיים בסטארט־אפ ניישן. דנקנר וחבריו שיווקו את הסיפור ש״צריך לעודד יזמות״, כמעט כולם בלעו את הבלוף, וכאשר מישהו צעק שזה בלוף, שאין כאן שום יזמות אלא רק אוויר ומונופולים - איש לא התעניין במקרה הטוב, או שהסבירו ש"כאן לא מפרגנים".

3. ״הגופים המוסדיים נכשלו כשקנו את האג"ח של אי.די.בי״, או: ״הם נפלו בקסמיו של דנקנר״. זה חצי שקר. הם אכן נכשלו - העובדות מדברות בעד עצמן. אבל מדוע הם נכשלו? בעיקר משום שלא היה להם אכפת להיכשל, כי מדובר בכספו של הציבור, ורובם חשבו על הישבן שלהם. חצי מהמנהלים של הגופים המוסדיים ישבו בתוך מעגל הכוח של דנקנר ודומיו. חלקם קיבלו מדי פעם הצעות עבודה, חלקם ציפו לכאלה ורובם פחדו ולא רצו להתעסק עם אי.די.בי. כשאחד מכלבי הציד היה מתקשר לוודא שקנית את הסחורה - הם היו מתמלאים אימה ופחד.

מנהל באחת מחברות ההשקעה הפרטיות הסביר את זה לפני שלוש שנים: אני לא צריך את הביזנס של אי.די.בי או של הטייקונים. אבל אני לא יכול להרשות לעצמי שהם יכניסו אותי לרשימה השחורה. זה יגמור אותי.

אף אחד מהם לא באמת נפל בקסמיו של דנקנר. הם עשו לו כבוד כי הוא היה חזק והם רצו לרצות אותו. קל לרצות טיפוסים אלימים ותאבי כוח וכסף כשאתה שולט בכספם של אנשים אחרים.

4. ״בשלב מסוים דנקנר החליט שהוא מעוניין בהשפעה על התקשורת, וקנה את 'מעריב'״. גם הסיפור הזה הפוך מהמציאות. לדנקנר היתה השפעה עצומה על התקשורת גם לפני קניית "מעריב" - לא בגלל תקציבי הפרסום של אי.די.בי, אלא משום שהוא עבד כל הזמן בצבירת כוח והיתה לו ברית אסטרטגית עם ראשיהם של רוב כלי התקשורת בישראל. קניית "מעריב" מסמלת את תחילת היחלשות השפעתו של דנקנר, משום שרק אז הבין הציבור את שיטת דנקנר. הברית התת־קרקעית שהיתה לו עם הבוסים של התקשורת לפני קניית "מעריב" היתה אפקטיבית הרבה יותר מהשימוש הישיר בעיתון, שאיבד מזמן את רוב השפעתו על סדר היום בישראל.

5. דני דנקנר. כן. דני דנקנר. זה אחד השקרים הגדולים ביותר שנמכרים בעיתונות בשנים האחרונות. כשנגיד בנק ישראל לשעבר סטנלי פישר ניסה להדיח את דני דנקנר מתפקיד יו"ר בנק הפועלים וגילה לתדהמתו כיצד רוב העיתונות מתייצבת לימינו של דני, הוא הבין היטב שהמאבק שלו אינו עם דני אלא עם בן הדוד שמפעיל אותו מעזריאלי. דני התרושש שנים לפני שהודח מבנק הפועלים, וזה הרי יתרון עבור מי שרוצה להפעיל מנהל בבנק גדול.

אחד המנהלים הבכירים באי.די.בי פגש יום אחד את דני במעלית בדרך לבוס הגדול. הוא נראה מזיע ולחוץ. כשהמנהל הגיע למשרדו והתחבר לאינטרנט, הוא גילה שאחד מחבריו של דני נעצר שעה או שעתיים קודם לכן. כזה היה דני - אם משהו גדול קורה, הוא מיד מגיע למפקדה.

6. ״המוסדיים נכשלו במתן אשראי לאי.די.בי - ראו את התספורות. הם צריכים ללמוד מהבנקים״. השקר הזה מצליח כי חוזרים עליו כל הזמן. הפועלים, לאומי, דיסקונט ומזרחי־טפחות נתנו הלוואות בכמיליארד שקל לקצה של הקצה של הפירמידה - לחברות טומהוק וגנדן, השכבות הכי גרועות למימון, אלה שנמצאות במרחק של שלוש וארבע שכבות מהחברות התפעוליות שמייצרות מזומנים. השבוע הם גילו שכנגד האשראי הזה יש להם ביטחונות בשווי של 5%-10%, כלומר תספורת של 90% - לא ה-20%-30% שיקבלו המוסדיים באג״ח. בשנה האחרונה הם קיוו שיצליחו לקבור, לגלגל ולהסתיר את החוב הזה - אם אי.די.בי תישאר בידי דנקנר והם יפרסו לו את החוב הזה ל-2,000 שנה כנגד מניות אי.די.בי שבידיו, שאולי יום אחד יטוסו למאדים כאשר אחד הטייסים של ישראייר יפתח תרופה לסרטן. כך עשה בזמנו בנק הפועלים עם ההלוואות שנתן ל"מעריב" כשהעיתון היה בדרך לפשיטת רגל.

7. ״אי.די.בי עברה מטייקון אחד לטייקון שני. לא הרווחנו כלום״. יש כאן גרעין של אמת, שסביבו שקר גדול. גרעין האמת הוא שבן משה הוא סימן שאלה גדול ומטריד: עד לכתיבת שורות אלה הוא לא הסביר מה מקור הכסף שלו. יש יותר מדי חלקים חסרים בסיפור שלו, והחשדנות והספקנות הן במקומן.

אלא שאם בן משה הוא בלוף, זה יתפוצץ מהר מאוד, כי בן משה אינו חבר מועדון. ציון קינן ורקפת רוסק־עמינח לא פוחדים ממנו ולא חייבים לו דבר. הוא לא מחובר לשום בעלים של עיתון ושום רגולטור לא יפחד ממנו היום. העולם השתנה בשנה האחרונה, וזאת התרומה הגדולה והחשובה ביותר של חוק הריכוזיות וחשיפת הדנקנריזם: נגמר עידן הטייקונים האלימים, שכל כלבי השמירה מכשכשים בזנב מולם. בן משה או כל מי שיקנה את הפירמידה בסוף יהיה צריך לעבור את מבחן השוק מדי יום על בסיס ההון העצמי שלו או הכישרון שלו.

אם השווקים לא ייפלו, בן משה או מי שיבוא במקומו אולי יעשה סיבוב על אי.די.בי כמו שדנקנר עשה בשנים הראשונות לאחר שהשתלט עליה. אבל זאת קוניונקטורה פיננסית. אי.די.בי היא פירמידה משמידת ערך עם די.אן.איי גרוע. צריך לפרק אותה לטובת כל בעלי העניין במשק. המבנה הנוכחי שלה מייצר תמריצים בעיקר לאנשים שרוצים לבזוז אותה.

8. "העברת השליטה באי.די.בי השבוע מסמלת עידן חדש במשק". לא, לא, רבותי. הסימן הכי ברור לכך שיש עידן חדש במשק הוא שכלבי השמירה, שעד אתמול ליקקו את נעליו של הגביר, מחציפים אליו פנים.

אם נתמקד בסיפור של דנקנר, קרדיט סוויס, המינופים, המוסדיים שלא תימחרו סיכונים ושאר הבלופים האלה - ולא במערכת האקולוגית שאיפשרה את הביזה והאלימות - הרי שתוך שנה־שנתיים יצמחו לנו דנקנרים חדשים, או שהדנקנרים הקיימים ילכו ויתחזקו. יש לנו הזדמנות היסטורית, כזאת שלא נופלת בחלקן של מדינות וכלכלות שנלכדו על ידי מועדון קטן ואלים של קבוצות עסקיות גדולות, לבער את הריכוזיות והדנקנריזם מתוכנו. הבעיה היא שזאת עבודה קשה ובלתי נגמרת, שדורשת עימות עם השחקנים החזקים ביותר.

האויבים האמיתיים של השוק החופשי יודעים להתחבא מאחורי מסיכות חברתיות, ובדרך כלל הכסף והכוח גם קונים לגיטימיות ציבורית. מי שיוצא למאבקים כאלה מגלה שככל שהם חשובים יותר הם גם מורכבים יותר, ושהציבור הרחב לרוב אדיש או דומם, ומתעורר רק כדי למחוא כפיים או לגלות עניין בסוף המערכה - לאחר שכבר הוכרעה.

לפני חמש שנים וחצי, ערב המשבר הפיננסי, התחלנו לפרסם כאן סדרה של פרויקטים על שליטי ההון שהשתלטו על המדינה. בהיעדר עניין ציבורי רב פנינו באחד הגיליונות המיוחדים שלנו על הריכוזיות והשתלטותה על הדמוקרטיה ועל האליטות הישראליות, ושאלנו מי יהיו הלואיס ברנדייסים הישראלים - תואמי השופט העליון האמריקאי שהקדיש חלק מחייו למלחמה בריכוזיות האמריקאית. מי יהיה איש הכלכלה והשוק החופשי עם ידע ויושרה, שייקח על עצמו לנהל מערכה מקצועית ומתמשכת נגד הברונים השודדים? לא נרשמה אז התנפלות על משרדי המערכת וגם לא על תיבת המייל שלי. אז הנה - אנחנו מנסים שוב: Guy.rolnik@themarker.com.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#