כמה שווה התואר שלכם בשוק העבודה הישראלי - השבוע/ גיא רולניק - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

כמה שווה התואר שלכם בשוק העבודה הישראלי

חינוך הוא הפתרון להכל חוץ מלדבר אחד: למציאות שאתם רואים סביבכם כבר עשור

150תגובות

א מא אמרה לכם ללמוד, להצטיין, להשקיע, לעשות תואר ראשון, שני ואולי שלישי. אבא אמר לכם לעבוד קשה, ללמוד ואז ללמוד עוד. הפוליטיקאים אומרים לכם ש״צריך להשקיע בחינוך״. השר אמר ש״רק חינוך יסגור את הפערים״. הטייקון אמר בערב ההתרמה בעירייה - במעמד השר - ש״הקרן של הקונצרן תשקיע בחינוך בפריפריה״. המנכ״ל אמר שהבנק המונופוליסטי שבראשו הוא עומד ״יתרום מיליונים לחינוך פיננסי בקרב השכבות החלשות״. כן, מכל כיוון הסבירו לכם שחינוך הוא הפתרון לכל המחלות והעיוותים שמסביבנו.

אתה מקשיב, את מקשיבה, אתם לא ממש מתנגדים לתזה הזאת, כי היא נשמעת כאקסיומה מובנית מאליה. חינוך הוא הפתרון להכל. הרי כל הגרפים וכל הרגרסיות מוכיחים שיש קשר ישר בין השכלה להכנסה. אף פוליטיקאי, בנקאי ופילנתרופ לא לקחו סיכון כשענו לכל שאלה, לכל מצב, לכל עיוות ולכל כשל במלת הקסם ״חינוך״.

כובעי אקדמיה
dreamstime

אבל האינטואיציה שלכם אומרת לכם כבר מזמן שמשהו כאן דפוק. שהחינוך הוא הפתרון להכל, חוץ מלדבר אחד: למציאות שאתם רואים סביבכם כבר עשר שנים. האינטואיציה שלכם אומרת שהסיפור הרבה יותר מורכב. היא לא טועה.

בחמש השנים האחרונות הקדשנו בטור זה הרבה מלים לפער העצום בין הנרטיב של מקבלי ההחלטות במשק על ״סטארט־אפ ניישן״ ונפלאות הכלכלה הישראלית הצולחת משברים לבין המציאות המורכבת - של משק עם רמת תחרות נמוכה, תחרותיות יורדת ביחס לעולם ושחיקה בהון האנושי והחברתי.

בשנה־שנתיים האחרונות אנחנו מתחילים לראות את המספרים. מוסדות רשמיים כמו בנק ישראל, משרד האוצר ובאחרונה גם האקדמיה מאמצים זווית חדשה על המשק. בשבועות האחרונים הצגנו כאן את הניתוחים של מכון טאוב על הפריון במשק לגבי היחס בין התוצר לשעות העבודה, המצביעים על שחיקה מתמשכת במעמדה של ישראל.

הכלכלן גלעד ברנד ממכון מילקן החליט לפני שנה לקחת את נתוני הפריון הנמוכים של ישראל ולשאול כיצד הם מתיישבים עם רמת ההשכלה הגבוהה של המשק, כלומר כיצד ייתכן שבמשק שבו שיעור האקדמאים הוא מהגבוהים בעולם, רמת הפריון היא מהנמוכות בעולם. ברנד ניסה למצוא מודל כלכלי שיסביר את מה שחשתם אינטואיטיבית - שהקשר בין ההשכלה לפריון או לשכר שלכם נחלש. הוא מצא אותו.

פריון העבודה, אחד המדדים החשובים לפוטנציאל הצמיחה והתחרותיות של משק, נמוך בישראל בכרבע מהמדינות המפותחות, והפער בינינו לבין העולם גדל כבר כ–20 שנה. מחלת הפריון הנמוך החלה לזכות להתייחסות רבה בשנים האחרונות מצד כלכלני ה-OECD, בנק ישראל, מכון טאוב ואחרים. נגיד בנק ישראל הפורש סטנלי פישר, שהתעלם רוב כהונתו מנושא הפריון, הזהיר עם סיום תפקידו שהפריון הנמוך מעיב על יכולת הצמיחה של המשק בטווח הארוך.

מקובל להניח כי לעלייה בשיעור ההשכלה יש השפעה חיובית על הפריון באמצעות הגדלת היכולות של העובדים לאמץ טכנולוגיות ושיטות עבודה מתקדמות ומעבר לאפיקי תעסוקה יצרניים יותר. ״למרות זאת״, אומר ברנד, ״פריון העבודה בישראל דורך במקום כמעט 40 שנה, בעוד ששיעור בעלי ההשכלה הגבוהה הוכפל מאז שנות ה–90״. כיצד מיישבים את הסתירה הזאת?

הפתרון טמון במבנה המשק ושוק העבודה הישראלי. ברנד חילק את ענפי המשק לאלה שחשופים לתחרות בינלאומית ולאלה שפועלים בשוק המקומי. מתברר שבענפי המשק החשופים לתחרות, וההיי־טק בראשם, עלייה בשנות ההשכלה מתורגמת לעלייה בפריון. לעומת זאת, בשוק המקומי להשכלה אין השפעה על הפריון.

מנקודת המבט המקרו־כלכלית, רוב הגידול במשרות ב–20 השנים האחרונות התרחש בענפי משק מקומיים, שאינם חשופים לתחרות - ובהם להשכלה לא היתה השפעה על הפריון. בענפים התחרותיים להשכלה יש תרומה לפריון, אבל הנתח שלהם בשוק העבודה יורד בעקביות.

"סטארט־אפ ניישן" היא סיפור טוב שאפשר למכור למשלחות מסינגפור, מארה"ב ומאירופה ולתורמים יהודים עשירים. אבל המספרים היבשים מראים שהנתח של שיעור המועסקים הישראלים בענפים החשופים לתחרות גלובלית ירד ב–15 השנים האחרונות מ–23% לפחות מ–18%.

האינטואיציה שלכם לא הטעתה אתכם. אם אתם לא עובדים באחת מחברות ההיי־טק או היצוא הבולטות, על כל הסיכויים והסיכונים בשוק העבודה הזה, יש סיכוי טוב שלמרות התארים האקדמיים שצברתם אתם מתקשים לגמור את החודש. יש עודף היצע עצום של טיפוסים משכילים כמוכם, והשכר שלכם בהתאם. נמוך. אין זה מקרה שאתם מרגישים שהקידום במאות חברות וארגונים בישראל נעשה על בסיס קשרים, נאמנות והשתייכות לחמולות ולקליקות, ולא בהתאם לכישרון.

מיהם בעלי השכר הגבוה בענפי המשק המקומיים? בעיקר מנהלים, ספקים ויועצים, המחוברים לראשי הפירמידות של המונופולים, הקרטלים והחברות שיש להן חיבורים לשלטון או הגנה גלויה או סמויה על ידי רגולציה וכוח שוק חריג, וכמובן אלה שהתחברו לבורות השומן במגזר הציבורי הרחב. השכר הגבוה של רבים מהאנשים במגזר העסקי המונופוליסטי או בחברות בורסאיות אינו משקף פריון גבוה, אלא את יכולתם לנכס לעצמם רנטה מהרווחים של החברה בגלל כשלי שוק וכשלי משטר תאגידי.

המחקר של ברנד מראה באופן ברור שהפריון עולה במהירות בענפי המשק החשופים לתחרות חיצונית, תוך ירידה עקבית במשקלם בתעסוקה. בענפים המוטים לשוק המקומי מתקיימת מגמה הפוכה: גידול מהיר בתעסוקה, בעוד שפריון העבודה נותר כמעט ללא שינוי. מגמה זו עולה בקנה אחד עם פערי ההכנסות המתרחבים בשוק העבודה, ושופכת אור על קיפאון השכר הריאלי בחלקים נרחבים בכוח העבודה.

אם אתם נמנים עם החלק בשוק העבודה שהגדיל דרמטית את שיעורי ההשכלה שלו בשנים האחרונות, אבל יוקר המחיה והקיפאון בשכר הריאלי מוחצים אתכם, זאת לא רק הבעיה שלכם אלא תופעת מקרו. המחקר, מסביר ברנד, מצביע על כמה אפיקי תעסוקה עתירי עבודה, שחלה בהם עלייה ניכרת בהון האנושי, אך צמיחה אפסית (ואף שלילית) בפריון העבודה. אפיקי תעסוקה אלה מרוכזים ברובם במגזר השירותים, ממוקמים סביב מרכז התפלגות הפריון, ומוטים באופן יחסי לשוק המקומי. כחמישית מהמועסקים במגזר העסקי ושיעור ניכר מדרג הביניים של שוק העבודה מוצאים את פרנסתם באפיקי תעסוקה אלה. מאחר שמשקלם עולה במהירות, ניכר שקצב הגידול של התוצר בענפים אלה אינו מדביק את קצב הגידול בתעסוקה.

ברנד נמנע מלקבוע סיבות נחרצות לפריון הנמוך בשוק המקומי, וכותב בזהירות: ״אפשר ששורשיה של מגמה זו נובעים מליקויים בסביבת הפעילות העסקית המקומית, החל בהיעדר רמת תחרות נאותה וכלה במערכות הביורוקרטיה הטעונות שיפור. ייתכן שהליקויים הללו מעכבים את התפתחות אפיקי תעסוקה אלה, גורעים מהתמריץ לאמץ שיטות עבודה מתקדמות יותר, ומפחיתים מהנצולת של מרכיב ההון האנושי״.

ברנד עוזר לנו לפרק את מיתוס הסטארט־אפ ניישן: ״הדואליות של שוק העבודה יוצרת תמונה מטעה כשבוחנים את השוק העבודה כמקשה אחת. למעשה, יש מגזר אחד שמאוד מצליח והעובדים בו זוכים לתמורה ראויה על ההשכלה שלהם - המגזר שמתחרה בעולם, אבל החלק שלו בתעסוקה הולך ומצטמצם. המשרות שהמשק מייצר בשנים האחרונות הן בענפים לא יצרניים.

״כל הצמיחה במשק נובעת רק מענפים שמתחרים בשוק הגלובלי (היי־טק ותעשייה). פריון העבודה ביתר ענפי המגזר העסקי נותר בדיוק באותה רמה של אמצע שנות ה–90 - כלומר בענפים אלה לא היתה כלל צמיחה, ואלה ענפים שמעסיקים 70%–80% מהעובדים במגזר העסקי. המעניין הוא שכולם הגדילו את ההשכלה שלהם, אבל ההשכלה לא הובילה לשינוי איכותי במרבית הענפים של השוק המקומי״.

מדוע השוק המקומי הישראלי מתאפיין בפריון נמוך שדורך במקום? ״הבעיה היא שאין מספיק תחרות בשוק המקומי, וכשיש עודף היצע של עובדים בשכר נמוך כולל עובדים משכילים שלא זוכים לממש את ההשכלה, אין לפירמות תמריץ להתייעל, ואת זה רואים במדויק בנתוני השכר: השכר הריאלי הממוצע לא השתנה במונחים ריאליים מאז תחילת שנות ה–2000". כלומר, הריכוזיות של המשק הישראלי שגוזרת רמת תחרות נמוכה לא דופקת רק את הצרכנים, אלא גם את העובדים - עובדי דור ב׳ וג׳, לא אלה שהתחברו למוקדי הכוח לפני 10, 20 ו–30 שנה.

מי שגוזר על המשק את הפריון הנמוך והשכר הנמוך הם הנהנים מהמצב הקיים: המונופוליסטים, התעשיות המוגנות ומיליציות המיסוי העצמאיות שמחוברות לעטין הציבורי ומשתמשות בסיסמת ״הגנה על עובדים״ כדי להגן על קומץ קבוצות על חשבון מיליוני עובדים והמשק כולו. כל קבוצות האינטרסים האלה פועלות לחסימת תחרות ותהליכי התייעלות וחדשנות.

״אם תהיה תחרות - היא תיאלץ את הפירמות לאמץ שיטות עבודה מתקדמות יותר, וזה יגביר את הביקוש לעובדים מיומנים ויעלה את השכר. בתקופת ההתאמה יפחת הביקוש לעובדים לא מיומנים, מה שיקטין את התעסוקה (דומה במידה מסוימת לתהליך של חשיפת המשק ליבוא בסוף ה–80). אבל צריך לזכור: כתוצאה מהתחרות הנמוכה העובד מפסיד פעמיים - גם מקבל שכר נמוך וגם ניצב בפני רמת מחירים גבוהה, תוצאה של רנטה מונפוליסטית שהפירמות הלא תחרותיות גובות ממנו״, מסביר גלעד.

"לדעתי, הפתרון צריך לבוא גם על ידי הגדלת התעסוקה בענפים המתחרים בעולם (הפוך ממה שקורה בפועל). זה יקטין את עודף ההיצע של עובדים משכילים בענפים שמוטים לשוק המקומי - וילחץ על הפירמות המקומיות להתייעל בכך שייאלצו לשלם שכר גבוה יותר״.

ועכשיו בתרגום לעברית: רכישת השכלה גבוהה הכרחית ברמת העובד הבודד, כי הוא צריך להתמודד בשוק עם היצע אדיר של אקדמאים. אבל ברמה המשקית, הגידול במספר האקדמאים והמשכילים לא מבטיח צמיחה או הקטנת האי־שוויון. מה שחשוב יותר מההשכלה הוא מבנה משק שנותן תשואה להשכלה, משק שהופך השכלה לפריון גבוה, משק תחרותי, יעיל ומריטוקרטי, משק שבו יש התאמה בין סוג הכישורים של העובדים לבין צרכים של ענפים תחרותיים. החדרת עובדים משכילים לתוך ארגונים לא פרודוקטיביים, מונופוליסטיים או מיותרים במגזר הפרטי והציבורי לא תעזור לרוב העובדים שאינם מחוברים פוליטית להתקדם לשכר גבוה ולא תעזור למשק להתפתח. זאת גם אחת הסיבות לכך שהמצטיינים והמשכילים מחפשים ויחפשו את עתידם בחו״ל, במשקים וכלכלות שבהם יש תמורה גדולה יותר להצטיינות ולהשכלה גבוהה.

החדשות הרעות הן ששום פוליטיקאי - לא מקרב הפוליטיקאים הישנים וגם לא מקרב החדשים - לא מדבר בשפה הזאת ולא מוכן להסביר לציבור ולעצמו את האמת הפשוטה הזאת. הפוליטיקאים הישנים מדברים על אירן, והפוליטיקאים החדשים ממשיכים למכור את סיפורי השוויון בנטל, החרדים, הערבים והביטחון - וממאנים להבין שהכנסת עוד ועוד עובדים משכילים לענפי משק לא פרודוקטיביים ולמשק לא חופשי - בין אם זה מגזר ציבורי או מונופולים מקומיים - לא תפתור את בעיית האי־שיויון וגם לא תאיץ משמעותית את קצב הצמיחה.

לפוליטיקאים יהיה קשה מאוד לנטוש את הסיסמה הישנה על השקעה בחינוך כפתרון לכל בעיות האי־שוויון, הפריון הנמוך והפערים בחברה הישראלית. מה שהם עושים היום - משליכים את כל בעיות העולם על החינוך - היא הדרך הקלה ביותר להימנע מהתמודדות עם המורכבות העצומה של שוק העבודה בפרט ומבנה המשק בכלל.

כדי להעלות את השכר ולהוריד את יוקר המחיה צריך להעלות את הפריון, להפוך את המשק לתחרותי יותר ביחס לעולם ולתחרותי בשוק המקומי. צריך לייעל את המגזר הציבורי, לפרק את כל המונופולים וההגנות במגזר העסקי, להילחם באומץ במאות חטיבות ורשויות שאינן יצרניות וקיימות רק כדי לספק משרות למקורבים ולאלימים (ולא למוכשרים או לחרוצים).

לא מדובר רק בבעיה ישראלית. מחקר גדול שערך באחרונה ה–OECD מראה שתרומתה של התרחבות ההשכלה לצמיחה ולרמת החיים קרובה למיצוי בכל המדינות המפותחות. כדי לחולל צמיחה, לשפר את איכות החיים ולהוריד את האי־שוויון יידרשו רפורמות מבניות עמוקות בכל הכלכלות.

פוליטיקאים, מקבלי החלטות וכל מי שנהנה מהסדר הקיים או מחובר לממסד העסקי או הציבורי מעדיף בדרך כלל להמשיך לדקלם את סיסמאות החינוך כפתרון לכל בעיה - למרות כל האינדיקציות שמראות שהוא כבר לא יכול להיות מנוע של צמיחה מכלילה והקטנת פערים. זאת משום שרפורמות מבניות והגדלת הפריון, היעילות והתחרות כרוכות בעימותים עם קבוצות האינטרס הנהנות מהסדר הקיים.

החדשות הטובות הן שקומץ כלכלנים ויחידות מחקר מתחילים לאתגר את עצמם ולגעת בנושאים הכואבים שאיש לא רצה לעסוק בהן בשנים האחרונות: המבנה והאפקטיביות של המגזר הציבורי והמגזר הפרטי, המרחק העצום בין מיתוס הסטארט־אפ ניישן למציאות בחברות הענק הישראליות ובעשרות משרדי ממשלה וגופים ציבוריים ענקיים - שהם רוב המשק הישראלי.

הרעיונות השוליים של אתמול ייהפכו לרעיונות המרכזיים של המחר. ייתכן שהמציאות הפוליטית והמדיניות הכלכלית תשתנה עמם.

עשו לנו לייק לקבלת מיטב הכתבות והעדכונים ישירות לפייסבוק שלכם



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#