פריון נמוך, תחרות נמוכה ורשתות הגנה 
לא אפקטיביות - השבוע/ גיא רולניק - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

פריון נמוך, תחרות נמוכה ורשתות הגנה 
לא אפקטיביות

לפתע מתברר שהאי־שוויון מתפרש על פני כל המגזרים ובקיצור: העסק פשוט לא מנוהל

45תגובות

ע צוב היה לראות השבוע את ראשי משרד האוצר - המנכ"לית יעל אנדורן, ראש אגף התקציבים אמיר לוי והממונה על הכנסות המדינה מיכאל שראל - יושבים לצדו של שר האוצר יאיר לפיד במסיבת העיתונאים "הדרמטית" שהוא החליט לארגן לרגל ההודעה על הפחתת החוב. לפיד מילמל משהו על כך שלאחר שמונה חודשים כדאי לבחון את הצעדים שננקטו, ואנשיו נראו נבוכים ומובסים.

אנשי האוצר ידעו היטב שמסיבת העיתונאים מיותרת ושההכרזה הדרמטית היא חסרת משמעות, משום שהעלאה או הורדה של 3 מיליארד שקל במס הכנסה לא תשנה דבר למשק הישראלי. הם יודעים ששר האוצר עוסק בטפל, בדיוק כמו רבים מקודמיו, אלא שאנחנו חיים בעידן אחר, הערנות הציבורית גדולה הרבה יותר, והציבור מבין היטב שכל סיפורי הגזירות או הגזרים לא משנים בסופו של דבר את רמת חייו, את איכות חייו ובעיקר את האופק שלו ושל ילדיו.

בשנים האחרונות חל שינוי דרמטי בתודעה הפוליטית והכלכלית של הציבור. דווקא לפיד, שתמיד ידע לקלוע למרכז של המרכז, לכתוב ולהגיד את מה שהמרכז רוצה לשמוע, נראה לפתע לא רלוונטי. הציבור מתקדם, ואילו לפיד נשאר עם הטקסטים של 2011.

אוליבייה פיטוסי

טקסטים מעודכנים הרבה יותר הגיעו השבוע דווקא מכיוון אקדמי: מהדו"ח השנתי של מכון טאוב על מצב האומה. עד לפני כמה שנים התמקד מכון טאוב בניתוח האיומים הדמוגרפיים על ישראל, בעיקר בהקשר של רמת החינוך בקרב החרדים והערבים. בשנה האחרונה הוא עשה סיבוב מרשים, והתחיל לבחון מקומות הרבה יותר כואבים ומשמעותיים: אלה שכדי לחולל בהם שינויים צריך להתעמת עם הגורמים החזקים ביותר במשק, הנהנים מהסטטוס קוו הנוכחי.

הטקסטים על חרדים, ערבים, מתנחלים והמחיר שישראל משלמת על איומי הביטחון שלה נעמו לאוזני הפוליטיקאים מהשמאל ומהימין ולכל מי ששייך לאחת מקבוצות האינטרס החזקות במשק. הכל אצלנו על הכיפאק, יש לנו בעיה עם אנשים שלא רוצים לעבוד ועם האיומים או השטחים - אבל חוץ מזה אנחנו סטארט־אפ ניישן.

מנכ"ל מכון טאוב פרופ' דן בן דוד וצוות הכלכלנים שלו חופרים יותר ויותר בנתונים בשנתיים האחרונות, והם מציגים סוף־סוף סיפור אחר לחלוטין על המשק הישראלי: לפתע מתברר שהאי־שוויון לא נעוץ רק בחרדים ובערבים, אלא מתפרש על פני כל המגזרים, ושהמגזר העסקי בישראל, כל מה שאינו היי־טק, הוא מהמפגרים בעולם. לפתע מתברר שאף שנטל המס בישראל דומה לרמה הממוצעת במערב, רשתות ההגנה החברתיות הן מהחלשות במדינות המפותחות. מתברר שהעסק פשוט לא מנוהל.

כפי שכותב בן דוד: "אף על פי שבעיות העוני והאי־שוויון חמורות במיוחד כשכוללים את החרדים והערבים, יהיה זה פשטני מדי - ושגוי - להסיק שהיקף הבעיות הללו בשאר האוכלוסיה נמוך. גם ללא הכללת החרדים והערבים במדגם, שיעורי העוני והאי־שוויון בהכנסות הפנויות בישראל גבוהים מאוד בהשוואה לעולם המפותח. למעשה, הם כה גבוהים, שיש לשקול וליישם שינוי מקיף בעדיפויות הלאומיות של ישראל. הבעיות העיקריות שבבסיס שיעורי העוני והאי־שוויון החמורים הן אותן בעיות של ההון האנושי והפיזי העומדות בבסיס פריון העבודה הנמוך מאוד בישראל. על אף ההכרה הבינלאומית בישראל כ'מדינת סטארט־אפ', רמות הפריון של הישראלים עולות בקצב אטי יותר מאשר במדינות ה–G7 המובילות מאז שנות ה–70".

קוראי Markerweek מכירים היטב את התזה הזאת שלנו: שורש הבעיה במשק הישראלי הוא הפריון והאפקטיביות הנמוכים של המגזר הציבורי והעסקי, הכרוכים זה בזה. אנשי מכון טאוב מביאים את המספרים: בשורה ארוכה של גרפים וטבלאות הם מראים את מקורות האי־שוויון הישראלי, את האפקטיביות הנמוכה של רשתות ההגנה החברתיות ואת הביצועים החלשים של רוב המגזר העסקי בהשוואה למקובל בעולם.

ניתוח האי־שוויון בישראל מרתק: ברוב שיטות המדידה ניצבת ישראל בצמרת טבלת האי־שוויון העולמי, ליד ארה"ב. מעניין לראות מה קורה כאשר בודקים את האי־שוויוון ללא העשירים והעניים הקיצוניים בכל מדינה. כידוע, בארה"ב התנפח ב–30 השנים האחרונות המאיון העליון לממדים מדהימים - בעיקר הודות לרודפי הרנטות וליונקי הערך מוול סטריט. אבל כאשר בודקים, למשל, את היחס בין האחוזון ה–90 לבין האחוז החציוני - ישראל כובשת את המקום הראשון בעולם בשיעורי האי־שוויון ומותירה את ארה"ב מאחוריה.

לארה"ב ולישראל יש עוד דבר במשותף: רשתות הגנה חברתיות עלובות. אחת הסיבות העיקריות לאי־שוויון הקיצוני בהכנסה הפנויה של הישראלים והאמריקאים היא שהאפקטיביות של רשתות ההגנה החברתיות (מערכות הרווחה והמיסוי) נמוכה במיוחד בישראל: בישראל רשתות הההגנה מפחיתות את האי־שוויון ב–25%, בארה"ב ב–22% בעוד במדינות כמו הולנד, גרמניה, פינלנד, דנמרק וכמובן שוודיה - רשתות ההגנה מפחיתות בכ–40%–48% את הפערים הכלכליים.

מדהים עוד יותר הוא הניתוח של טאוב את האפקטיביות של מערכת המיסוי והרווחה בישראל בהפחתת העוני. כאן ישראל כובשת את המקום הראשון, כלומר האחרון, ומותירה את ארה"ב הקפיטליסטית והאכזרית הרחק מאחור: רשתות ההגנה החברתיות מורידות את שיעור העוני בישראל ב–28% בלבד, מול 35% בארה"ב, 60% בספרד, 83% בשוודיה ו–86% בפינלנד. במלים אחרות, אין מדינה אכזרית יותר ואפקטיבית פחות מישראל בטיפול בעוני. בעוד שבארה"ב היו רשתות ההגנה הדלות עד לא מכבר עניין כמעט אידיאולוגי, הרי שבישראל כמעט כל הממשלות וכל הפוליטיקאים מדברים מזה עשרות שנים על הצורך לעזור לחלשים ולהקטין פערים.

הנה הסבר אפשרי לתופעה. ישראל אינה כה שונה מארה"ב בתחום החברתי: גם בישראל אין לובי של ממש למובטלים, לעניים, לחולים ולקשישים. היחידים שיש להם לובי של ממש הן קבוצות האינטרס - החל בוול סטריט ובבנקים וכלה במיליציות המיסוי העצמאיות של המונופולים והוועדים החזקים.

לממשלה, להסתדרות ולנציגים של העסקים הגדולים בישראל היה הסדר נוח מזה שנים ארוכות: העסקים הגדולים דואגים לרווחה של עצמם בהגנה על מעמדם המונופוליסטי, ההסתדרות דואגת למי שמחובר לעטין הציבורי, והממשלה לא צריכה להתעמת עם אף קבוצת אינטרס חזקה והיא יכולה לסגור את התקציב ולהתגלגל משנה לשנה.

ההסתדרות יצרה במשך שנים ארוכות מצג שווא בקרב הציבור כאילו היא מייצגת את העובדים - בעוד שהיא ייצגה רק קבוצות קטנות עם מעמד מונופוליסטי או יכולת לגלגל אפקטיביות נמוכה על משלם המסים. מדי פעם, כאשר מישהו מצביע על התוצאות העלובות, על השחיתות ועל הנפוטיזם, משתיקים אותו מיד עם סיסמת "הגנה על עובדים" - בעוד שמיליוני עובדים, משפחות עניות, מובטלים, חולים, מוגבלים וקשישים לא מקבלים שום הגנה מהסיבה הפשוטה שהם קבוצה גדולה מדי ונטולת מנוף פוליטי.

אנשים שעובדים שנים ארוכות במגזר הציבורי, כמו גם מנהלים של עמותות שפועלות במגזר השלישי ועובדים עם משרדי הממשלה, לא יופתעו במיוחד כאשר נספר להם על חוסר האפקטיביות של רשתות ההגנה החברתיות בישראל. המגזר הציבורי בישראל מאובן, נשלט על ידי קבוצות אינטרס ולא מצליח לעבור רפורמות מזה שנים ארוכות.

מפתיעים יותר הנתונים על המגזר העסקי הישראלי - שם קל הרבה יותר למדוד תפוקה ופריון. נתוני מכון טאוב, המבוססים על עיבודים של נתונים בינלאומיים, מדכאים. הפריון בישראל, המוגדר כתמ"ג לשעת עבודה, נמצא בנחיתות ביחס לעולם ברוב ענפי המשק. הישראלים עובדים הרבה יותר שעות מאזרחיהן של רבות מהמדינות המפותחות - והתוצאות בינוניות. בגרף אפשר לראות את תור הזהב במדינות ה–G7, שם התרחשה בארבע השנים האחרונות ירידה מתמשכת במספר שעות העבודה, ומולו את הקיפאון בישראל: מספר השעות שעובדים הישראלים לא השתנה יותר מ–30 שנה.

אנשי מכון טאוב מציעים השערות שונות לסיבות לפריון הנמוך במשק הישראלי. הדו"ח מרחיב לגבי הביורוקרטיה הממשלתית הכבדה ורמה ההשכלה והתחכום הנמוכים בענפי המשק. הדו"ח מזכיר גם את רמת התחרות הנמוכה ברוב ענפי המשק - אבל לא מפרט מספיק בעניין.

המנוע העיקרי המוכר בכלכלה להעלאת פריון הוא לחצים תחרותיים - מספר גדול של שחקנים בענף או יבוא של שירותים ומוצרים מחו"ל. בענפי משק מקומיים, בעיקר שירותים, קשה לייצר תחרות עם חו"ל, ותפקיד הממשלה הוא לייצר לחצים תחרותיים בתוך השוק המקומי. ממשלת ישראל נכשלה בעניין הזה במשך שנים ארוכות. פריון העבודה של ענפי הפיננסים, השירותים העסקיים, המסחר והתחבורה בישראל נמוך באופן דרמטי מברוב המדינות המפותחות. גם בענפי התעשייה, החשופה ליבוא, הפריון הישראלי נמוך.

בן דוד מסתכן ויוצא בדו"ח נגד הבון־טון החברתי כיום, ומסביר שהפריון הנמוך הוא אחת הסיבות העיקריות לשכר הנמוך במשק. לצד הפריון הנמוך צריך לציין גם את התמורה הגדולה להון והתמורה היורדת לעבודה - תופעה שמסבירה חלק גדול משחיקת השכר ב–30 השנים האחרונות בארה"ב.

בן דוד מסכם: "מדינה המעוניינת לשפר את איכות חיי תושביה חייבת להתמקד בסוגיות המרכזיות שהוצגו כאן. אין זה מקרה שהתורמים הבסיסיים לשיפור הפריון הם גם האלמנטים העיקריים שנחוצים לטיפול שורש בעוני ובאי־שוויון בהכנסות. מערכת חינוך ותשתיות פיזיות טובות יותר חיוניות כדי להעניק לאלה החיים כיום בשוליים החברתיים של ישראל את הכלים והתנאים להוציא את עצמם ואת ילדיהם מתוך מעגל העוני.

"כשהם רוכשים את המיומנויות הדרושות, הם תורמים ישירות ליכולתה הכוללת של המדינה לקלוט, לפתח וליישם רעיונות חדשים - המפתח לחדשנות ולב לבם של שיפורים בפריון. בישראל קיימים כיום כל הידע והמשאבים הדרושים כדי להעביר את המדינה לתוואים חברתיים־כלכליים חדשים, אשר יקרבו אותה למדינות המפותחות המובילות. אך עליה למצוא את היכולות הפוליטיות והמנהיגותיות כדי להתחיל את שינויי המדיניות שייצרו את השינויים החברתיים והכלכליים המבניים, ארוכי הטווח, שלהם זקוקה ישראל כדי להתקיים בעתיד".

ההנהלה החדשה של משרד האוצר, המנכ"לית יעל אנדורן שבאה משוק ההון וראש אגף התקציבים אמיר לוי שבא מהמגזר העסקי, מכירים היטב את בעיות העומק של הפריון במגזר הציבורי והפרטי ואת הצורך הדחוף בביצוע רפורמות מבניות שיגבירו את האפקטיביות של רשתות ההגנה החברתיות, השירותים לציבור והתחרות במגזר העסקי. הגיע הזמן שהשר שלהם יזנח את מסיבות העיתונאים ואת משחקי הגזירות והמקלות, יפשיל שרוולים ויגייס תמיכה ציבורית לשינויים מבניים אמיתיים במשק.

עשו לנו לייק לקבלת מיטב הכתבות והעדכונים ישירות לפייסבוק שלכם



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#