רווחים כלואים,
 בנקאים משוחררים - השבוע/ גיא רולניק - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

רווחים כלואים,
 בנקאים משוחררים

האוצר עוסק פחות ברפורמות שישנו את כללי המשחק ויותר בסגירת הגירעון התורן

18תגובות

1. "אפקטיביות נמוכה של המגזר הציבורי". בעשור האחרון ובעיקר בשנים האחרונות חוזר הביטוי הזה כאן שוב ושוב, והוא הוצג כאחת המשקולות הכבדות ביותר על משלם המסים, האזרח, הצרכן, המובטל, העובד, המשקיע והפנסיונר הישראלי, שאינו שייך לאחת מקבוצות האינטרס הגדולות.

בטור שעבר הבאנו כאן את הסיפור המדהים שמתאר כיצד אדישותם של שרים, מאבקים פוליטיים קטנים ואינטרס פרטני של קבוצת עובדים קטנה הזוכה לגיבוי מצד ההסתדרות גרמו לכך שבישראל אין גוף חזק וממוקד שמגן על הצרכנים - למרות החלטת ממשלה שהתקבלה בעניין לפני שש שנים.

הבעיה באפקטיביות הנמוכה של המגזר הציבורי היא שלרוב קשה להצמיד לה מספר: הציבור תמיד יהיה ממוקד במספרים הקטנים והמובנים שדוקרים את העין, ולעולם לא יידע כמה עולים לו מבנים ביורוקרטיים ענקיים, יחידות ענק לא יעילות או ארגונים שעסוקים בלשרת את עצמם או בביצוע מינויים כושלים, פוליטיים ומושחתים הגורמים לניהול כושל של המשאבים הציבוריים.

השבוע, באופן נדיר, יש לנו סוף סוף מספר. עגול. גדול. 20 מיליארד שקל. זהו הוויתור הכספי על הרווחים הכלואים, שיזם שר האוצר הקודם יובל שטייניץ וחתם עליו שר האוצר הנוכחי יאיר לפיד, לאחר שהבטיח בקמפיין שלו פוליטיקה חדשה. 20 מיליארד שקל שממשלת ישראל היתה אמורה לקבל מחברות הענק, אך ויתרה עליהם כדי להשיג כסף קל ומהיר לסגירת האוברדראפט השוטף שלה.

AP

פרשת הוויתור של הממשלה על הרווחים הכלואים התערבבה בשיח הציבורי עם ההקלות במיסוי שמקבלות חברות הענק הבינלאומיות. זאת הסיבה לכך שחלק מהציבור סבור שהוויתור על 20 מיליארד השקלים האלה קשור לרצונה של הממשלה למשוך לישראל משקיעים או להתמודד בהצלחה עם התחרות הבינלאומית.

כאן נמצאת הטעות הגדולה. בניגוד לחוק עידוד השקעות הון, שסביבו מתקיים ויכוח לגיטימי בשאלה מתי כדאי לתת שיעורי מס מופחתים לחברות כדי לשמור על האטרקטיביות של השקעה בישראל נוכח התחרות הגלובלית והרצון ליצור פעילות ומקומות עבודה, פרשת הרווחים הכלואים עוסקת ברווחים שנוצרו בעבר, והחברות האלה כבר מחויבות באופן חוקי לשלם בגינם מסים משמעותיים.

במשרד האוצר טענו כי לא היתה ברירה אלא להגיע להסדר עם חברות הענק, מפני שאחרת הן היו גוררות את המדינה בבתי המשפט במשך שנים כדי להתחמק מתשלום. רואה חשבון ויועץ מס שעבד באחד מהמשרדים הגדולים בישראל והיה מעורב במיסוי אחת מחברות הענק צחק ובכה השבוע כאשר הצגתי בפניו את הטענה הזאת.

לדבריו, בחלומותיהן הוורודים ביותר של חברות הענק הן לא חשבו באף שלב שיצליחו לקבל עסקה כזו ממס הכנסה: ״החברות הגדולות הקדישו סכומי עתק לתכנוני מס ולפשרות שונות ומשונות במשך שנות דור כדי להתחמק מהבעיה, ופתאום נפל עליהן משמים חוק בעלות כספית עלובה. אז בשביל מה צריך להיות בכלל רואה חשבון? כואב לי הלב ובא לי להתקומם. אין כבוד לכלום״.

אמיל סלמן

יועץ המס ממשיך ואומר לי: ״החברות הבנות של החברות האמריקאיות הגלובליות השקיעו בתכנוני מס סכומים אגדיים, שליד תשלום המס שבוצע השבוע נראים עכשיו לא סבירים כלל וכלל. כלומר, אם היו יודעים זאת מראש, לא היו מתאמצים כל כך הרבה בתכנונים יקרים״. והוא ממשיך: ״זאת הסיבה שעזבתי את המקצוע: אין שום כבוד למלה הכתובה, והאווירה הזו שוררת בכל תחומי החקיקה, הן בניסיונות של הפקידים לגבות מס כשהם לא צודקים והן בהחלטה לוותר לקבוצות אינטרס חזקות אף שהחוק אומר אחרת. אם זה כך, אז בשביל מה ללמוד באוניברסיטה?״.

הייתי שמח להציג כאן ציטוטים לא אנונימיים של מומחי מס בתחום, אבל זה כמעט בלתי אפשרי: ענף ראיית החשבון ריכוזי להחריד, ולכל אחד ממשרדי רואה החשבון הגדולים יש לקוח עם רווחים כלואים במיליארדים. לאף מומחה מס אין תמריץ או רצון לצאת נגד המערכת הזאת. הציבור נשאר לבד. כמו בעניינים כלכליים כבדים ומורכבים רבים, לציבור הישראלי אין אף גורם מקצועי וחזק עם אורך נשימה שמסוגל לעמוד מול קבוצות האינטרס האלה.

מקור המעורה בנושא הרווחים הכלואים אמר לי אתמול שהפרשנות שלי מקלה: ״חוק הרווחים הכלואים נועד במקור לשחרר רווחים שהחברות לא חילקו כדיווידנד, כדי שלא לשלם את 'הקנס' בדמות מס חברות על הרווחים המחולקים (מעבר למס על הדיווידנד עצמו).

המחדל הגדול הוא שרשות המסים הרחיקה לכת ו'הכשירה' במסגרת הוראת החוק גם את הרווחים שכלל אינם כלואים, אלא הוצאו להשקעה בחברות בנות בחו"ל, או בכל דרך אחרת שאינה משרתת את מטרתו של חוק עידוד השקעות הון - והוא השקעת הרווחים בפעילות יצרנית בישראל. מחדל נוסף הוא עצם העובדה שרשות המסים לא יודעת אפילו לתת אומדן מבוסס לגבי פוטנציאל הגבייה ברווחים האלה: לא נעשה שום מעקב אחר הכספים האלה - מה הוצא שלא כדין (ולכן בכלל אינו עונה על ההגדרה של רווחים כלואים) ומה באמת הסכום הכלוא בחברה.

לחלל האוויר נזרקו כמה אומדנים, אבל כפי שציין מבקר המדינה - לא הוצג אף תחשיב מהימן. מבקר המדינה העריך שמדובר ב–20 מיליארד, אבל בהיעדר נתונים שאפשר לקבל רק מרשות המסים, גם סכום זה עשוי להיות מוטה כלפי מטה. בשורה התחתונה, עצם העובדה שהחברות שיחררו רובן ככולן את כל הרווחים שלהם ולא 'הימרו' לפחות על חלק מהסכום בהתמודדות עם רשות המסים בבית המשפט מלמד עד כמה משרד האוצר היה נדיב״.

זה מצער כפליים: משרד האוצר, השחקן היחיד שאמור לעמוד מול קבוצות האינטרס - בין אם אלה טייקונים, בנקים, מיליציות מיסוי עצמאיות במונופולים ציבוריים סוחטים או חברות הענק - עסוק פחות ופחות ברפורמות ומאבקים לשינוי כללי המשחק ויותר ויותר בחנוונות, כלומר בסגירת הגירעון התורן. בפרשת הרווחים הכלואים הקריב האוצר את האמינות ואת המעמד של מערכת המס הישראלית ואת הלגיטימיות שלה מול הציבור למען סגירת גירעון של הטווח הקצר.

2. אם האוצר ניגף בעשור האחרון שוב ושוב במאבק מול קבוצות אינטרס ומול מונופולים, אולי הציבור הוא זה שיכול להצביע ברגליים ולסמן את הדרך? מאז המחאה החברתית יש הרבה דיבורים על חרמות, שביתות קונים ושאר אמצעים שבהם הציבור יכול לנקום לכאורה במי שמנצל לרעה את כוחו.

זאת תקוות שווא. המבנה המונופוליסטי והריכוזי שיצר במקור את יכולתתם של שחקנים כלכליים גדולים לנצל את הציבור הוא גם זה שמקטין מאוד את יכולתו לנקום או להצביע ברגליים.

בשבוע שעבר פירסם מגזין TheMarker כמדי שנה את הדירוג השנתי של המותגים הישראליים. הזווית הפעם היתה מידת האמון שרוחש הציבור למותגים שבמוצרים ובשירותים שלהם הוא משתמש.

הנתונים לא מפתיעים אבל מדהימים בעוצמתם: הבנקים, חברות הביטוח, חברות הסלולר ושורה של מונופולים וקרטלים פרטיים, שמצליחים לינוק מהציבור יותר מ–100 מיליארד שקל בשנה, ששופכים מאות מיליוני שקלים על פרסום בטלוויזיה ובעיתונות, נמצאים בתחתית הדירוג של אמון הציבור.

למעשה, כל הרעיון הכלכלי, השיווקי והניהולי של מותגים עלול לאבד את משמעותו בחלקים גדולים של המשק הישראלי. בישראל פועלות חברות שיש להן מותגים דפוקים שהציבור לא רוחש להם שום הערכה, אך מצליחות להרוויח סכומי עתק ואין שום איום על הישרדותן הכלכלית. הרעיון שמותגים חלשים נכחדים על ידי כוח השוק לא רלוונטי בחלקים לא קטנים מהמשק הישראלי, משום שהתחרות הנמוכה, חסמי הכניסה הגבוהים וההגנות הממשלתיות והרגולטוריות הסמויות מונעות אפשרויות בחירה אמיתיות לצרכנים.

טועה מי שחושב שמדובר בסוגיה שיווקית או מותגית. ריכוזיות והיעדר תחרות לאורך זמן נהפכים לבעיה משקית ותרבותית, שמשפיעה על כל התמריצים: חברות שאינן מאוימות על ידי הצרכנים הן חברות שמשקיעות את רוב האנרגיות שלהן בהשפעה על רגולציה ופוליטיקה, הן חברות פחות חדשניות ושירותיות ולעתים גם חברות שבהן מינויי העובדים אינם נעשים על בסיס כישרון אלא על בסיס נאמנות - ולפעמים בינוניות. כי אם אין איום תחרותי אמיתי, אפשר למנות מקורבים נאמנים ובינוניים שבתורם ימנו לעצמם כפיפים בינוניים יותר. לאורך זמן זאת נהפכת מתופעה נקודתית לתרבות עסקית שלמה.

הדוגמה הטובה ביותר היא כמובן חברות הסלולר הישראליות. במשך עשור השקיעו החברות האלה מיליארדים בשיווק ופרסום, לכאורה כדי לבנות מותגים. אבל חודש לאחר שהחלה תחרות בענף, כל המותגים שלהן התבררו כמגדלי קלפים. הן קרסו מיד, יחד עם המניות והרווחים. עולה החשש כי הנכס העיקרי של החברות האלה לא היה מותג, אלא פוליטיקאים אדישים, רגולטורים חלשים וכלי תקשורת צייתנים, שלא רצו לריב עם אחד המפרסמים הגדולים במשק.

3.  חברת הסנאט האמריקאית אליזבת וורן קראה השבוע לנשיא ארה"ב ברק אובמה לשבור ולפצל את הבנקים האמריקאיים, הגדולים מכדי ליפול. הבנקים האמריקאיים לא רק גדולים מכדי ליפול, כפי שהוכיח המשבר הפיננסי האחרון, הם גם גדולים מכדי שאפשר יהיה להגיש כתבי אישום נגד המנהלים שלהם, והם גם גדולים מכדי שתהיה היתכנות פוליטית להתמודד אתם.

את וורן אי אפשר לפטור כפופוליסטית - היא היתה בעבר מרצה בכירה למשפטים באוניברסיטת הרווארד שהתמחתה בתחום פשיטות הרגל והובילה שורה של מאבקים ציבוריים למען הצרכנים, שהביאו להקמת רשות ההגנה על הצרכן הפיננסי בארה"ב.

מי היא האליזבת וורן הישראלית? מיהו הפוליטיקאי שינהל מאבק רציני מתמשך ומבוסס ידע נגד המערכת הפיננסית הריכוזית הישראלית? בארה"ב גדלה הריכוזיות במערכת הפיננסית באופן דרמטי בשנים האחרונות, אבל היא עדיין רחוקה מאוד מהמודל הישראלי שבו יש שני בנקים - להלן "פועלאומי" - ששולטים ביותר מ–60% מהפיקדונות והאשראי.

החדשות הרעות הן שאין לנו שום פוליטיקאי הדומה בידע, בנחישות ובמקצוענות לאליזבת וורן. רוב הפוליטיקאים הישראלים כורתים בריתות סמויות או גלויות עם קבוצות האינטרס החזקות במשק. החדשות הרעות יותר הן שרוב כלי התקשורת לא רוצים לגעת בדואופול הבנקאי השולט בחלק אדיר מהמשק. החדשות הטובות הן שאם יקום לנו פוליטיקאי כזה, יהיה לו סיכוי טוב מלאליזבת וורן. בארה"ב הבנקים שולטים כמעט הרמטית ברוב מוסדות הדמוקרטיה, ואם אחרי המשבר הפיננסי של 2008 הם נהפכו רק ליותר חזקים - קשה לחשוב איזה סיטואציה תצליח לעצור את דהירת ארה"ב לשלטון פלוטוקרטי.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#