עיני הלך. הזדמנות לארגון עובדים חדש - השבוע/ גיא רולניק - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

עיני הלך. הזדמנות לארגון עובדים חדש

ארגוני עובדים כמו בשוודיה מבינים שבלי שוק חופשי אי אפשר באמת לקחת אחריות

39תגובות

כמו רבות מהישיבות בוועדות הכנסת, גם זאת שהתקיימה בתחילת השבוע שעבר בוועדת הכלכלה לא זכתה לעניין בכנסת או בעיתונות. הדיון עסק ברשות להגנת הצרכן ולסחר הוגן, וההחלטה שקיבל היו”ר אבישי ברוורמן היתה לדחות את ההחלטה.

מאחורי ההחלטה הלקונית של ועדת הכלכלה מסתתר המחדל המתמשך בהגנה על הקבוצה היחידה בישראל שאין לה שום כוח, לובי ויכולת התארגנות - קבוצה של כמה מיליוני אזרחים שאינם חברים באחת מקבוצות האינטרס במשק. זאת הקבוצה שאותה אנחנו מכנים כאן הבלתי מחוברים - במקרה הזה מדובר בצרכנים.

שנתיים לאחר פרוץ המחאה החברתית, שלוש שנים לאחר שיוקר המחיה נהפך לסוגיה מרכזית במרחב הציבורי, עשור מאז הוכרז כי ישראל היא כלכלה חופשית, מתקדמת ומפותחת - ואין לנו עדיין שום רשות ממלכתית מתפקדת שאחראית להגן על הצרכנים.

ב–2006 החליטה הממשלה להקים את הרשות להגנת הצרכן ולסחר הוגן, אבל בשל מה שמבקר המדינה ובג"ץ מכנים "סחבת" ו"התנהלות לקויה", רק לאחר ארבע שנים, ב-2010, מונתה הממונה והוקמה הרשות. אלא שגם לאחר מינוי הממונה על הרשות היא עשתה מעט מאוד לקידום הצרכנים בישראל, בגלל מאבקים פוליטיים ומנהליים בתוך משרד התמ”ת ובין משרדי הממשלה.

בלומברג

מבקר המדינה פירסם לפני חודש דו”ח ביקורת חמור על השתלשלות האירועים בפרשת הרשות להגנת הצרכן והסחר ההוגן. כמו רוב דו”חות המבקר, אם הם לא כוללים המלצה למשטרה להעמיד לדין, הם נקברים במגירה וזוכים לעניין ציבורי מועט. מי שבכל זאת התעמק וקרא, למד שלצרכן הישראלי אין כתובת ברורה להפניית תלונתו או לבירור זכויותיו. מכיוון שיש כמה גופים ממשלתיים המטפלים בפניות הציבור בענייני צרכנות, הוא אינו מודע לתחומי העיסוק של כל אחד מהגופים השונים, ולפיכך אינו יודע לאן להפנות את תלונתו לשם קבלת הטיפול המיטבי בה.

בשל עיכובים בעבודתה של נציבות שירות המדינה, וכן בשל סחבת ותפקוד לקוי של ועדות איתור לבחירת הממונה על הגנת הצרכן והסחר ההוגן, מונתה ממונה רק ב–2010, כארבע שנים לאחר תיקון החוק, והדבר הביא לעיכוב בהקמת הרשות. עד סוף 2012 - מועד סיום הביקורת של מבקר המדינה, יותר משש שנים לאחר שנערך התיקון לחוק - עדיין לא נקבע המבנה הארגוני של הרשות ועדיין לא הושלם איוש התפקידים בה, למעט צוות ההקמה.

לרשות להגנת הצרכן והסחר ההוגן יכול היה להיות תפקיד מכריע בטיפול ביוקר המחיה בישראל ובתחושתם של מיליוני אזרחים שאם אתה לא מחובר, מקושר, מוברג, חזק ומוגן בקבוצת אינטרס - ישראל היא ג’ונגל אלים ומדכא, ולכן הדעת נותנת שבאווירה הציבורית שנוצרה כאן בשנתיים האחרונות הרשות תקבל גיבוי פוליטי אדיר לרוץ קדימה ולטפל ביד קשה, מהירה ונחושה בכל ספקי המוצרים והשירותים שמנצלים את חולשת הצרכנים.

בפועל מתברר שמאבקים פוליטיים ומנהלים קטנים, שלא לומר עלובים, מונעים את הפיכתה של הרשות לכלי אפקטיבי של הממשלה לשרת את הצרכנים. השרים והח”כים “הישנים” ו”החדשים” - אלה שמאז המחאה החברתית עטו אדרת חברתית ואימצו את הרטוריקה החדשה על יוקר מחיה וצדק חברתי - לא נוקפים אצבע כדי להביא להפעלתה האפקטיבית של הרשות.

החלק המדהים בדו”ח מבקר המדינה הוא זה שבו הוא מתאר כיצד קבוצה של כמה עשרות עובדים במשרד התמ”ת (כיום משרד הכלכלה) הצליחו באמצעות ההסתדרות לטרפד את קידומה.

בין השאר הוא כותב שם: “בדצמבר 2012 הגיעו משרד התמ”ת, אג”ת והרשות לסיכום בין־משרדי ובו הוגדר מבנה ארגוני לרשות, ונקבע כי איוש התפקידים בה יתבצע בשתי פעימות עד סוף 2014, ואולם ההסתדרות החדשה וועד העובדים במשרד התמ”ת הביעו התנגדות ליישום הסיכום שהושג. בנוסף, הרשות ביקשה לקבוע בעצמה את מסגרת האכיפה ולשנות את אופן ניהול עבודת חוקרי משרד התמ”ת העוסקים באכיפת החוקים הצרכניים, אך נתקלה בהתנגדות מצד עובדי ומנהלי המחוזות וועדי העובדים.

“משרד התמ”ת חתם ב–2011 עם נציגות עובדי המשרד על הסכם חלוקת סמכויות בתחום הגנת הצרכן, ולפיו בידי הרשות תהיה הסמכות המקצועית ובידי מנהלי המחוזות במשרד התמ”ת תהיה הסמכות המינהלית. ההסכם נחתם, אף שמבקר המדינה עמד בעבר על הבעייתיות שיוצרת חלוקת סמכויות זו. זאת ועוד, אף שתוספת העלות השנתית של ביצוע ההסכם נאמדת בכמיליון ש”ח, הוא לא הביא לתוצאה הרצויה בעבודה המשותפת בין הרשות ובין המחוזות. בשל אי־שיתוף הפעולה בין משרד התמ”ת והרשות טרם הוסדרה העברת כל הסמכויות המצויות בידי המשרד בתחום הגנת הצרכן לידי הרשות, והדבר מותיר את הרשות ללא יכולת לעקוב אחר הפרות של הוראות החוק.

“בהיעדר כוח אדם בעל רקע מתאים אין ביכולתה של הרשות לבצע חקירות מורכבות, בעיקר בתחום הסחר האלקטרוני. כמו כן, הרשות אינה בודקת חוזים אחידים ואינה מגישה לבית הדין לחוזים אחידים בקשות לביטול התנאים המקפחים הנכללים בהם, אף שיש לה הסמכות לכך על פי חוק החוזים האחידים, התשמ”ג 1982, ובידה מצוי הידע המקצועי בתחום זה”. ובתרגום משפת המבקר המשפטית והמכובסת: כמו תחומים רבים בחיינו, גם ההגנה על מיליוני צרכנים בישראל מוקרבת על מזבח המאבקים שמנהלת קבוצת אינטרס קטנטנה, שולית, כנראה עשרות עובדים בודדים וכמה פקידים שרבים ביניהם על כוח ויוקרה.

ההסתדרות יכולה לטרפד כל שינוי

אחד הגורמים היחידים שמגלה עניין בפרשייה הזאת הוא ארגון אמון הציבור. שאלתי השבוע את המשנה למנכ”ל, עו”ד גלעד הלר, אם ייתכן שהמאבק על הכוח, המעמד והתפקיד של כמה מעובדי התמ”ת הוא הסיבה שבגללה אין בישראל רשות מתפקדת להגנת הצרכן.

הלר אמר לי: “בוודאי. מדו”ח מבקר המדינה עולה שהתנגדותם של עובדי משרד הכלכלה וההסתדרות התומכת בהם לחקיקה נוגעת להתנגדותם להיות מוכפפים לרשות ולרצונם להמשיך להחזיק בסמכויות בתחום אכיפת חוק הגנת הצרכן, ובתוך כך לקבוע בעצמם סדרי עדיפויות לפיקוח - למשל להמשיך לערוך בעיקר ביקורות בעניין אי־סימון מחירים, שהן כנראה הקלות ביותר לביצוע. מדובר בדוגמה בוטה במיוחד של השימוש בזכויות עובדים למסמוס כל רפורמה בכלכלה ובמערכת הציבורית: עצם התפישה של משחק סכום אפס בין זכויות עובדים לזכויות ציבור הצרכנים היא מופרכת, ואין לה כל אחיזה במציאות. הגיע הזמן להפסיק לעצור כל רפורמה והתייעלות באמצעות נפנוף בזכויות העובדים. כל ניסיון לקשור בין מחלוקות עם עובדי משרד הכלכלה לבין הסמכת הרשות לסחר הוגן לפעול במישור המנהלי הוא בהכרח המשך הרצף של מסמוס הרפורמה בהגנת הצרכן ופגיעה בציבור הצרכנים”.

עיכוב של שש שנים בהפעלתה של רשות ממשלתית, שאמורה להגן על צרכנים, תחילה כתוצאה משיקולים פוליטיים ובהמשך כתוצאה מקטטות מקומיות על כוח ועל תפקידים, הוא רק ביטוי אחד מני רבים, כנראה אלפים, למדיניות הכלכלית האמיתית של ישראל, שמעטים מעוניינים להודות בה: ניהול, רגולציה, חקיקה, הקצאה ואכיפה שנקבעות לפי קבוצות אינטרס קטנות.

אייל טואג

בעיתון זה עסקנו בעשור האחרון באובססיביות בהצגת הדרך שבה טייקונים, מונופולים גדולים, יבואנים בלעדיים ושאר ריכוזניקים קובעים את כללי המשחק בשווקים. מה שקשה הרבה יותר לתפוש ולהפנים הוא שבישראל יש מאות קבוצות אינטרס קטנטנות, שהשמירה על האינטרסים הפרטניים שלהן יכולה לדכא, להרוס ולעצור כל שינוי, כל תרומה, כל חדשנות, כל יוזמה לשיפור איכות החיים ורמת החיים של מיליוני ישראלים בלתי מחוברים.

לא הייתי חוזר לנתח ולהסביר כיצד השיטה הזאת עובדת, אלמלא התפטר השבוע בנסיבות לא ברורות יו”ר ההסתדרות עופר עיני, ונפתח חלון הזדמנויות ראשון לחשוב מחדש על מדיניות שוק העבודה בישראל.

כל מי שמתמצא בנעשה במגזר הציבורי ובמונופולים הפרטיים נוטה לחשוב שהנזק הגדול ביותר של תקופת עיני בהסתדרות הוא הבזבוז האדיר של עשרות מיליארדי שקלים, יצירת ביורוקרטיה מפלצתית בשירותים הבסיסיים לאזרחים ובמגזר העסקי, יצירת מעמד עובדי הקבלן מתחת לעובדי הקביעות המחוברים ושימוש בדגל העבודה המאורגנת כדי לחנוק כל ניסיון לנהל, לשפר ולחזק את המגזר הציבורי. נכון שקשה מאוד לכמת, למדוד ולראות את הנזקים האלה מדי יום, מפני שמיליוני האנשים הלא מחוברים שסובלים מהם עסוקים בהישרדות יום־יומית ואין להם שום תמריץ של ממש ללמוד, לחקור ולהבין כיצד המערכות האלה עובדות. ממילא, גם אם היו לומדים, היכולת שלהם להתארגן ולהוביל שינויים היא אפסית.

מעל כל אלה יש נזק אחד, גדול בהרבה, שעיני ומשתפי הפעולה של שיטתו באוצר, בממשלה ובכנסת עשו כאן בעשור האחרון, והוא יצירת מעמד של מיליוני ישראלים עובדים, צרכנים ומשלמי מסים לא מוגנים - תוך יצירת אשליה כאילו יש מי שמגן עליהם, כי “יש הסתדרות”. מקובל לתקוף את עיני על כך שההסתדרות דואגת רק לחזקים, אבל הבעיה עמוקה הרבה יותר. ההסתדרות יכולה לדאוג רק להם משום שהיא נהפכה לגוף לא מכליל, אלא ללוביסט של אוסף קבוצות אינטרס, שרוב ההישגים או חוסר היעילות שלהן מגולגלים על שאר העובדים, הצרכנים ומשלמי המסים.

המודל היחיד שמצליח לאורך זמן בתחום ארגוני עובדים הוא המודל הנורדי, והוא הפוך משיטת עיני. המודל הנורדי מבוסס על ארגוני עובדים מכלילים, שדואגים לכלל הציבור ולכן מקדשים את רעיונות התחרותיות והשוק החופשי. ארגוני עובדים כמו אלה הפועלים בשוודיה ובדנמרק מבינים שבלי תחרותיות ושוק חופשי אי אפשר לקחת אחריות על כלל העובדים ומשלמי המסים. ברגע שאתה צריך לדאוג לכל העובדים במשק, אתה חייב להיות אחראי ויעיל, כי אם תאפשר את קיומם של שחיתות, חוסר יעילות, נפוטיזם וכישלונות - לא יהיה לך על מי לגלגל את זה. המודל הנורדי מגן על העובד באשר הוא, ללא קשר לשאלה היכן הוא עובד.

המודל של עיני, שמאבד בהדרגה רלוונטיות ולגיטימיות בקרב מיליוני בלתי מחוברים אבל עדיין זוכה לתמיכה בקרב חלק מאלה שמכנים את עצמם חברתיים, מקדש הגנה על עובדים רק לפי מקום עבודתם. ייתכן שכעת אתם אומרים: “רגע, אבל בשנתיים האחרונות זה משתנה, ומתחילות התארגנויות של עובדים במגזר הפרטי ובחברות אחרות”. זה מקסם השווא החדש: משום שכאשר עובדי הנמלים, חברת החשמל או הבנקים שובתים, משלם המסים או הצרכן השבוי לעולם יממן את המשך תשלום המשכורת שלהם.

לעומת זאת, בארגונים שאינם מחוברים ישירות לקופה הציבורית או לשוק מונופוליסטי, לעולם לא תהיה הגנה אמיתית על העובדים: ברגע שיתרחש משבר כלכלי, כישלון ניהולי או סתם האטה, ההתארגנות של העובדים לא שווה את הנייר ואת ההסכמים שעליהם היא מופיעה. אין כסף, העסק ייסגר והעובדים ילכו הביתה. זה ההבדל האדיר בין התארגנות עובדים במגזר הציבורי או במונופול לבין התארגנות עובדים בשוק החופשי: האחרונים חייבים להיות אחראיים כי הם זקוקים לחברה מתפקדת ורווחית, ואילו הראשונים תמיד יכולים להגיש את החשבון למשלם מסים או לצרכן אלמוני, לא מיודע ולא מאורגן.

לכן השאלה מי יחליף את עיני לא באמת חשובה. השאלה היא אם תקום כאן מנהיגות עובדים חדשה, שתצביע באומץ על הכשל המבני של ההסתדרות ותפתח במסע ארוך למודל חדש של התארגנות המכלילה את כל העובדים במשק. זה המודל שעליו אנחנו כותבים כאן שוב ושוב בשנים האחרונות: הגנה על עובדים ולא על מקומות עבודה. רק בשוק עבודה הפועל על פי מודל עיני יכול להתרחש אירוע כמו זה שקורה כבר שש שנים ברשות להגנת הצרכן והסחר ההוגן - המסכת שמתוארת בדו”ח המבקר וההתנהלות הרופסת של ועדת הכלכלה ושל הפוליטיקאים.

ההסתדרות יכולה לטרפד כל שינוי, כל חדשנות, כל ניסיון לייצר שירותיות ויעילות, כל ניסיון למגר שחיתות ונפוטיזם - רק משום שהיא אינה ארגון מכליל, אלא לובי של כמה קבוצות אינטרס, ואינה צריכה לשאת באחריות לאפקטיביות הנמוכה של המגזר הציבורי, להגנה על מגזרים לא יעילים או לקיומם של עשרות מונופולים פרטיים וכל שאר העוולות והעיוותים במשק.

הכלכלן מנסור אולסון לימד דור שלם של כלכלנים, פוליטיקאים ואנשי מדע המדינה בעשורים האחרונים של המאה הקודמת שההתפתחות הטבעית והבלתי נמנעת בכל דמוקרטיה היא לכיוון של אוסף קבוצות אינטרס חלוקתיות, ששואבות רנטות מכלל הציבור ומביאות בסופו של דבר להתאבנות ענפי המשק השונים - עד למשבר חברתי וכלכלי.

יוון היא אולי המקרה הקיצוני ביותר של תופעת אולסון. אך סמלי שבמקום הולדתה של הדמוקרטיה באה לידי ביטוי קיצוני האשליה של שלטון למען הציבור. יוון נלקחה מידי העם היווני ועברה לידי שליטת קבוצות האינטרס היווניות: האוליגרכים, הבנקאים, ועדי העובדים במגזר הציבורי, הגילדות והאיגודים - והפוליטיקאים באים רק מתוך קבוצות אלה או משרתים רק אותן. העיתונות, כמו גם האקדמיה, שירתה את קבוצות האינטרס והזדהתה אתן - והתוצאה היתה כלכלה מאובנת ולא תחרותית.

אולסון קבע שיכולתו של הציבור הרחב להתארגן נגד הקואליציות החלוקתיות היא אפסית. אבל הקמפיין המתמשך והמצליח לפירוק הריכוזיות במשק - הקואליציה הכי חזקה בישראל - הצליח לרתום את הרגע הדמוקרטי המכונן של המחאה החברתית בקיץ 2011 ולפתוח אפשרות למסלול שאולסון טען שהוא בלתי אפשרי. את מה שנעשה בתחום הריכוזיות צריך לשחזר בשוק העבודה ובמגזר הציבורי: לייצר חוזה חברתי, חזון חדש לארגון עובדים חזק, אפקטיבי ומכליל, שלוקח אחריות לא רק על אוסף קבוצות אינטרס עם יד על השאלטר, אלא על כלל העובדים, הצרכנים ומשלמי המסים. רק ארגון מכליל ייאלץ או ירצה לקבל על עצמו את עקרונות התחרותיות והשוק החופשי כפי שממקובל במדינוות הסוציאל־דמוקרטיות המצליחות.

ייתכן שכיום זה נראה בלתי אפשרי, אבל יש לזכור שלושה דברים: 1. גם בתחום הריכוזיות זה נראה בלתי אפשרי לפני שלוש וארבע שנים. 2. אם לא נעשה את זה, אנחנו במסלול הבטוח ליהפך ליוון - והשאלה היחידה היא מתי זה יקרה. 3. המהפכה התודעתית מעלה בהדרגה את המסך מעל מודל קבוצות האינטרס הסוחטות, ומיליוני ישראלים בלתי מחוברים מבינים שאין להם מה לחפש כאן אם המדינה לא תשנה מהותית את המודל החברתי והכלכלי שלה. על פי שיטת עיני, לעומת זאת, בארגונים שאינם מחוברים ישירות לקופה הציבורית או לשוק מונופוליסטי - לעולם לא תהיה הגנה אמיתית.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#