מה למדנו מהנשיא שחיזק את העבודה המאורגנת - השבוע/ גיא רולניק - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

מה למדנו מהנשיא שחיזק את העבודה המאורגנת

למונופולים יש משלם מסים אלמוני, ללא ידע, שייאלץ לשלם כל מחיר

69תגובות

ל פני שנה, ב–17 באוקטובר 2012, פירסם מבקר המדינה הקודם מיכה לינדנשטראוס דו”ח מקיף על חריגות שכר של מיליארדי שקלים בחברת החשמל. בין השאר הוא כתב: “משרד מבקר המדינה רואה בחומרה רבה את תפקודה הבלתי תקין של הנהלת החברה, שפעלה במשך שנים רבות ליצירת עובדות בשטח והעניקה לעובדים הטבות שכר ופנסיה לא מאושרות במיליארדי שקלים, ואת חוסר הפיקוח של הדירקטוריון ושל שומרי הסף האחרים על אופן תפקודה. כשל זה עלול ללמד את בעלי העניין בחברה ובגופים אחרים כי גופי הפיקוח והאכיפה משלימים בסופו של דבר עם החריגות, וכי שיטת ‘מצליח’ פועלת.
“לנוכח חומרת ממצאי הדו”ח, על שר האוצר ושר האנרגיה והמים, שהם הממונים על חברת החשמל, וכן על היועץ המשפטי לממשלה, לפעול בשיתוף עם הרגולטורים ולנקוט ללא דיחוי את הצעדים הנדרשים לתיקון הליקויים”.

שנה חלפה, והשבוע החליט שופט בית הדין לעבודה בחיפה רמי כהן לחגוג את דו”ח המבקר בהחלטה מרתקת: הוא קבע שהממונה על השכר באוצר, קובי אמסלם, לא יוכל לתבוע מהחברה להפסיק לשלם חריגות שכר לא מאושרות של כ-100 מיליון שקל עד מארס 2014 - המועד שבו אמורה ועדה נוספת לסיים את דיוניה בסוגיית הרפורמה בחברת החשמל.

מה הקשר בין רפורמה בחברת החשמל, עניין שנדון מזה 10, 20, 30 שנה ויותר ומעולם לא בוצע בגלל הכוח הפוליטי העצום של החברה, לבין חריגות שכר לא מאושרות של עובדי החברה, שמבקר המדינה כבר קבע רשמית שחילקה לעובדיה הטבות שכר בסכומי עתק ללא אישור?

כתבות נוספות באתר TheMarker

הפוליטיקה החלשה של המין החזק

"מדהים כמה אנשים מגיעים לקלפי בלי לדעת בכלל מה קורה בעיר"

לא צריך להתרגש מהחלטתו של בית הדין לעבודה. זהו חלק ממסכת החלטות ותפישות עולם של בתי דין, פוליטיקאים, עיתונאים ורגולטורים, שמכירות בכך שמדינת ישראל אינה באמת דמוקרטיה והריבונות שלה קיימת רק מול אזרחים וקבוצות חלשות ולא מאורגנות.
חברת החשמל, וצר לי שאני נאלץ לכתוב את זה כאן בפעם ה–20 או ה–30 בעשור האחרון, היא רק אחת מני עשרות או מאות מיליציות מיסוי עצמאיות, לא חמושות, שיש להן לגיטימציה ציבורית לגבות כספים מהציבור באופן פרטי באמצעות מסים, אגרות, ארנונות, היטלים או מוצרים ושירותים יקרים.

אי–פי

רוב מיליציות המיסוי העצמאיות הן מונופולים במגזר הציבורי והפרטי או רשויות וגופים ציבוריים אחרים שמחוברים לקופה הציבורית. הם עושים שימוש לרעה בזכות הבסיסית והחשובה של עובדים להתאגד, כדי לחמוס עובדים וצרכנים אחרים.
כדאי להסביר את המובן מאליו: הרנטה שגובות החמולות האלה אינה נלקחת מבעלי ההון - כפי שהתעמולה שלהן מנסה לשווק לציבור שאינו ערני. היא נלקחת רק מעובדים אחרים, ממשלמי המסים ובעיקר מהשכבות החלשות, שאינן מאורגנות כמיליציות עצמאיות.

בעוד שעובדים המתארגנים במגזר הפרטי בשווקים תחרותיים צריכים להביא בחשבון בטווח הארוך את הלקוחות ואת יכולתה של החברה לשגשג או לשרוד כדי שתוכל לשלם להם את משכורותיהם - ולכן יגלו ברוב המקרים אחריות ויעבדו יחד עם המעסיק - הרי שמיליציות המיסוי העצמאיות במונופולים ובמגזר הציבורי פטורות מכך. יש להן משלם מסים אלמוני, ללא פנים, ללא ידע, ללא מודעות, שייאלץ לשלם כל מחיר. משלם מסים שלא מודע לעלות שמגולגלת עליו, למקורה, לסיבותיה ולגורמים הנהנים ממנה. במקרה של חברת החשמל מדובר במיליארדים מיותרים שמגולגלים לתוך חובות החברה המפלצתיים ומשם לתוך מחירי החשמל.

אחד המנהיגים הראשונים והחשובים שהצביעו על ההבדל המובנה בין התארגנויות עובדים במגזר הפרטי לבין אלה במגזר הציבורי היה נשיא ארה”ב פרנקלין רוזוולט. רוזוולט הדמוקרט, שנחשב לאחד הנשיאים החשובים והנערצים יותר בהיסטוריה האמריקאית, היחיד שכיהן ארבע קדנציות ברצף, זכה לעיקר פרסומו בעקבות הובלת ארה”ב במלחמת העולם השנייה והתוכנית הכלכלית שלו, הניו דיל.

אבל לא פחות חשוב מכך, רוזוולט הוביל חלק גדול מהרפורמות החלוציות ביותר בתחום ההגנה על העובדים וחיזוק יכולת ההתארגנות שלהם מול בעלי ההון, הניח את היסודות למדינת הרווחה ופעל באגרסיביות להגנה על מיעוטים וקידום מדיניות ורעיונות ליברליים רבים.

והנה מה שאמר הרפורמטור הליברלי, שפעל כדי לחזק את מעמד העובדים והשכבות החלשות, והכיר בזכותם של עובדי המגזר הציבורי להתארגן ולהגן על תנאיהם - אבל ערך הפרדה ברורה בינם לבין העובדים במגזר הפרטי:

“כל עובדי הממשלה צריכים להבין שהתהליך של משא ומתן קיבוצי, כפי שמקובל להבינו, אינו ניתן ל’השתלה’ בשירות הציבורי. יש לו מגבלות ברורות ובלתי ניתנות לשבירה כשמיישמים אותו בניהול כוח אדם ציבורי. טבעה ותכליתה של הממשלה אינם מאפשרים לעובדי ציבור לייצג באופן מלא או לעמוד מול המעסיק בדיונים הדדיים עם ארגוני עובדים ממשלתיים. המעסיק הוא העם, שדובר באמצעות החוקים שנקבעים על ידי נציגיו בקונגרס.

“בהתאם לכך, פקידי ממשל ועובדיו גם יחד מנוהלים ומונחים, ובמקרים רבים מוגבלים, על ידי חוקים שקובעים את המדיניות, הנהלים, או הכללים בענייני כוח אדם. בפרט, אני רוצה להדגיש את אמונתי שאין מקום לטקטיקות צבאיות בתפקודו של כל ארגון של עובדי ממשלה. על עובדים בשירות הפדרלי מוטלת המחויבות לשרת את העם כולו, שטובתו ועניינו מחייבים סדר והמשכיות בניהול הפעילות הממשלתית. מחויבות זו היא בעלת חשיבות עליונה. מאחר שהשירותים שלהם קשורים לתפקוד הממשלה, שביתה של עובדי ממשלה היא לא יותר מאשר כוונה למנוע או לשבש פעילות של הממשלה עד שדרישותיהם ייענו. פעולה כזו, שגורמת לשיתוק הממשלה על ידי אלה שנשבעו לתמוך בה, לא עולה על הדעת ואין לסבול אותה”.

אנשי מיליציות המיסוי העצמאיות והלוביסטים, היועצים והיח”צנים שהם מממנים מכספי משלם המסים היו מכנים את הטקסט הזה נאו־ליברלי או משתמשים בכינוי חלול אחר, אבל היכולת שלהם למכור את הרעיונות האלה מבוססת בעיקר על הבורות של הציבור ועל שטחיות השיח. דווקא רוזוולט, שהאמין יותר מרוב הנשיאים בממשלה גדולה ובוועדי עובדים חזקים, הזהיר מפני שימוש לרעה ברעיונות החשובים האלה, כך שיפגעו בציבור.

האלימות, הכוחניות והשטחיות של השיח הציבורי לגבי האפקטיביות של המגזר הציבורי ותפקידו בחברה ובכלכלה הן גם אלה שנותנות את הלגיטימציה לתופעות כמו יו”ר ועד עובדי נמל אשדוד אלון חסן. כל שחיתות, חוסר יעילות וזלזול במשלם המסים והצרכן - בין אם במגזר העסקי ובין אם של אנשים פרטיים - מקבלות לגיטימציה מההסתדרות ומכל המחוברים לעטיני הכסף והכוח שלה תחת תחפושת של התאגדות עובדים או הגנה עליהם. בפועל החסנים הפזורים ברחבי המשק וההסתדרות שמגנה עליהם לא רק מושכים את המשק והשכבות החלשות למטה - אלא גם מרסקים את העבודה המאורגנת.

עופר וקנין

המאכער שעמד בראש הבנק הגדול במדינה

“מה שהתרחש בתקופתו של דני דנקנר בבנק הפועלים היה מחריד. אני ראיתי את הכל קורה: את העסקות העקומות ואת האינטרסים האישיים”, אמר לי לפני שבועיים אחד היועצים החשובים בישראל.
אני מעריך אותו מאוד, את היועץ הזה. הוא תמיד מדבר על ציונות, מצוינות, יושרה ושאר הערכים הנכונים. הוא גם משתדל לדבוק בהם. יש רק בעיה אחת קטנה: העיתוי. דנקנר התחיל להתרסק לפני שנתיים, ועכשיו הוא נמצא בנקודה הנמוכה ביותר שבה יכול להיות איש ציבור ועסקים בישראל. הוא גמור, וגם ירד מרוב נכסיו.
לא שמעתי מלה רעה מאותו יועץ על דני שובבני לפני שנה, שנתיים, שלוש וגם לא ארבע. פשוט לא יצא לו. וזה לא בגלל הגילויים במשפטו - אותו יועץ טוען שהוא ראה את הדברים בבנק במו עיניו.
כולם שתקו. כי דנקנר עמד בראש הבנק הגדול בישראל, ששולט בכמעט 200 מיליארד שקל, ובן דודו שלט ב–180 מיליארד שקל נוספים. ביחד שלט הצמד־חמד הזה ברבע מכספו של הציבור וברוב הג’ובים הבכירים במשק. הם היו יושבי ראש משותפים של מועדון הריכוזיות בתקופה שבה קיומו הוכחש על ידי רוב מקבלי ההחלטות.
הדירקטורים שתקו. רואי החשבון. עורכי הדין. היועצים. הפרסומאים. רוב הח”כים, השרים והרגולטורים. וכמובן העיתונאים. הבכירים שבהם אהבו במיוחד את דנקנר, והוא אהב אותם בחזרה.
רק עכשיו, כאשר דנקנר מואשם ומורשע בפלילים, וכשהפירמידה של בן הדוד קורסת והוא שקוע בחובות ענקיים ובפרשייה פלילית משל עצמו, כולם עומדים בתור כדי לחבוט בשני האומללים.
השבוע הסביר דני שובבני במשפט פלילי אחר שבו הופיע - פרשת הולילנד - שהוא נהג להיפגש עם מאכערים בארבע עיניים. נוכח ההתנהלות של דנקנר, כפי שנחשפה במשפטו, עולה השאלה אם מי שעמד בראש הבנק הגדול במדינה לא היה סוג של מאכער בעצמו.
האם ייתכן שתומכיו של דנקנר ראו דווקא במצבו הכספי העלוב את יתרונו - החובות שצבר מחד גיסא והתיאבון שלו לכסף מאידך גיסא? אולי זה היה סוג היו”ר שהם רצו - אחד שאפשר לשבת אתו בארבע עיניים?
לא פחות מקריסתם של בני הדודים וממהפכת התודעה של הציבור לגבי מועדון הריכוזיות, חשוב הלקח לגבי אדישות הציבור נוכח עיוותים כלכליים, עסקיים ודמוקרטיים קיצוניים - והתבטלותם של כלבי השמירה של הדמוקרטיה והשוק החופשי מול כוחות חזקים ומאורגנים.
כל אזרח, רגולטור, איש ציבור, פוליטיקאי ועיתונאי שרוצה ללמוד לקח מהאירועים הדרמטיים האלה צריך לשאול את עצמו מיהם האנשים, הקבוצות, השיטות והתפישות שאיש לא מוכן לעמוד מולם. אין עוררין על כך שעשינו דרך ארוכה, די מדהימה במהירותה, בחשיפת מועדון ההון־שלטון־עיתון ששלט במדינה - אבל חבריו לא ימהרו להתקפל ולהיעלם מהשטח. בלי ערנות ציבורית, בלי מנהיגות אמיצה מולם, יחזרו ויגדלו כאן דנקנרים חדשים.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#