משנים את העולם - כשזה קל ורווחי

עמק הסיליקון אינו שונה מהתעשיות שקדמו לו - חברות ועשירים שמגנים על אינטרסים

גיא רולניק
גיא רולניק
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
גיא רולניק
גיא רולניק

ר בע שעה לאחר תחילת השיחה איבד מיליארדר ההיי־טק וההשקעות את סבלנותו. הוא התחיל לצחוק בקול גדול, צחוק כועס, צחוק מתריס, צחוק קצת אלים. “מה אתה רוצה ממני?”, שאל. “מה בעצם באת לשאול אותי?”

באתי לשאול אותו אם לדעתו לעמק הסיליקון, מרכז ההיי־טק והחדשנות העולמי, יש או צריך להיות תפקיד בהנעת תהליכים כלכליים וחברתיים. באתי לשאול אותו אם יש כיסוי אמיתי לנרטיב שבו מחזיקים חברות ויזמים רבים בעולם הטכנולוגיה, שהם כאן כדי לשנות, לחדש, לערער את העולם, או שמא ההיי־טק - כמו וול סטריט, חברות הביטוח, התרופות והנשק - הוא קבוצת אינטרס נוספת.

השעה היתה 11:20 ביום שמשי יפהפה, וישבנו במשרד המפואר שלו בדרך סנד היל בפאלו אלטו, המקום שבו שוכנות ההנהלות של רוב קרנות ההשקעה הגדולות והחשובות בעולם. הן קרויות Venture Capital Firms, או בעגה הנהוגה - וי־סיז.

ברחוב הזה יושבות הוי־סיז שמימנו ב–30 השנים האחרונות את רוב חברות ההיי־טק המצליחות בעולם, כמו אורקל, פייסבוק, גוגל, לינקדאין, איביי, לוטוס, סיסקו, יוטיוב, אטארי, יאהו, אמזון, אמריקה און ליין וגננטק.

ביקרתי ברחוב הזה שלוש או ארבע פעמים, לפני ואחרי התפוצצות הבועה, לפני ואחרי מהפכת אפל ופייסבוק. נדמה לי שמשהו השתנה באווירה במשרדיהן של הקרנות כאן. לפני עשור ניסו רובן להסתיר את ההיקף הכספי העצום של פעילותן ואת העושר הקיצוני של השותפים בהן. הכל נראה קומפקטי וצנוע יותר, ושררה בהן אווירה של חברות הנדסה. השבוע זה היה הרבה יותר ישיר: משרדים ענקיים, יצירות מקוריות על הקירות, חדרי ישיבות שהעושר נוטף מהם. משהו שדומה יותר למשרדי עורכי דין ולבנקי השקעות.

המרואיין שלי הוא גבר צעיר יחסית, שהקים חברות רבות, חלקן פורצות דרך, צבר כמה מיליארדי דולרים וכרגע הוא שותף־מנהל באחת הקרנות הגדולות בעמק. הוא כבר ראה הכל ושמע הכל, אמרתי לעצמי כאשר נכנסתי למשרד שלו, התיישבתי מולו ומול העוזרת הצעירה שלו, שלא שומרת על סגנון לבוש מאופק במיוחד, ושלפתי את הפנקס.

מטה גוגלצילום: בלומברג

התגובה שלו הפתיעה: במקום להחליק את השאלות שלי על הפער המסוים בין תדמית העמק, לפחות בעיני אנשיו, כמי שדוחף את העולם קדימה, לבין התוואי שבו נעות החברה והכלכלה האמריקאית - הוא תקף בחזרה: “למה אתה חושב שאנחנו אחראים לכל הדברים האלה? אלה החיים. מה אנחנו קשורים לזה?”, הוא ירה. לפתע המהנדס הגיק נראה לא שונה בהרבה ממנהל באחד הבנקים הגדולים, מהמלכים של היקום, כפי שכונו בעבר, לפני המשבר הפיננסי של 2008.

לא שצריכה להיות לנו בעיה מיוחדת עם התשובה שלו. זו כמובן תשובה טובה. די כנה למעשה. העמק עסוק בעמק, וסיסמאות כמו “משנים את העולם” ו-“Do No Evil” הן לא יותר מסיסמאות. בעמק עושים כסף, עושים אותו עם הרבה פחות זיהום, שימוש במשאבי טבע, קשרים עם השלטון ויניקת רנטות מונופוליסטיות - אבל בסופו של דבר לא לוקחים את רעיון שינוי העולם ברצינות רבה מדי.

כדי לדעת שאני “באותו עמוד” עם אנשי העמק הצגתי בפניהם כמה הנחות: כשלי השוק החופשי והממשל האמריקאי בולטים כיום יותר מתמיד - אי־שוויון קיצוני, שיעורי עוני גבוהים, התקדמות מועטה בהגנה על איכות הסביבה, פוליטיקה שנשלטת על ידי אינטרסים כלכליים של תאגידי ענק וטייקונים, מערכת בריאות בינונית שעולה כפול מהרמה הממוצעת בעולם המערבי, מערכת חינוך גרועה ברוב האזורים שאינם עשירים, מערכת השכלה גבוהה שאיבדה את הצפון ואת ההיגיון בעלויות הכלכליות שלה, מגזר ציבורי חלש, יקר ולא אפקטיבי.

אז מתברר שאנחנו “באותו עמוד”: בין אם אלה היזמים, המשקיעים או הפרופסורים באוניברסיטת סטנפורד, אף אחד מהם לא ניסה להסביר שהשיטה עובדת לתפארת. השנה היא 2013, וזה כבר לא מקובל. אבל הרעיון שלאנשי העמק, החדשניים, החכמים, העצמאיים והעשירים באופן קיצוני יש איזה חלק או קשר לעניין נראה להם לא מעניין במקרה הטוב או מוזר במקרה השכיח.

הצגתי להם שאלה זהה: העמק הוא מקור החדשנות והשינויים הבולט בעולם, ובו פועלות החברות הכי מרתקות וחדשניות. אבל כאשר מסתכלים על הכשלים הבולטים ביותר בכלכלה ובחברה בשנים האחרונות - בין אם זה ניפוח המגזר הפיננסי, כישלון מערכת הבריאות או הפיכת הדמוקרטיה האמריקאית לפלוטוקרטיה - קשה להצביע על העמק כמחולל שינויים או אפילו כגורם שמבקש לשנות.

אובמה עם מארק צוקרברגצילום: בלומברג

שהרי למרות המהפכה שיצרו פייסבוק וטוויטר, הדמוקרטיה במערב היא דיספונקציונלית ומושחתת כרגיל או יותר מתמיד. למרות מהפכת המידע של גוגל ואמזון, יוקר המחיה מכביד מתמיד. למרות מהפכת הפריון, המחשוב והענן, מעמד הביניים רק נחלש, השכר החציוני תקוע 30 שנה ומערכת החינוך לא מבטיחה שינוי.

נשיא אוניברסיטת סטנפורד ג’ון הנסי, מהנדס אלקטרוניקה במקצועו, הסביר לי שהציפיות שלי מוזרות. “זה לא הפוקוס של עולם הטכנולוגיה”, הוא אומר. “הפוקוס הוא על ניצול הזדמנויות. ברור לחלוטין שאם היינו רוצים, אפשר היה להוריד את העלויות של מערכת הבריאות באופן משמעותי באמצעים טכנולוגיים, אבל כנראה שאנחנו לא באמת רוצים”.

“אתה יודע”, הוא אומר לי, “בארה”ב יש את הדבר הקטן והמצחיק הזה - לאנשים פה אכפת בעיקר מעצמם”.

ומה עם Disruption, הרעיון שהעמק ועולם הטכנולוגיה הם סוכני השינוי הבלתי פוסק, שמערערים את המודלים העסקיים הקיימים של העולם, את הממסד, את הקיים? “ובכן, אנחנו מערערים במקום שבו קל לערער”, מבהיר הנסי.

עמק הסיליקון הוא עסק בינארי

זה מצחיק: את אותה תשובה בדיוק קיבלתי ערב קודם לכן מיזם ישראלי מצליח, שכבר 15 שנה גר בארה”ב. לא מזמן הוא מכר את החברה שלו בכמה מאות מיליוני דולרים, וגם הוא משועשע מהרעיון שמנהיגי עמק הסיליקון צריכים, יכולים או רוצים לשנות את העולם ולשפר אותו. “בעמק ממוקדים בעשיית כסף”, הוא אומר. “אחרי שעשית הרבה כסף, הדבר האחרון שאתה רוצה הוא לצאת נגד המועדון או נגד הממסד. אף אחד לא באמת רוצה לצאת נגד שחקנים גדולים וחזקים כמו וול סטריט. הם יהרגו אותך”.

אני שואל אותו: הייתכן שמצבם של העובדים והמנהלים בהיי־טק לא טוב בהרבה מזה של חבריהם בשאר הענפים, שהרי הם לא עסוקים רק בהישרדות? הוא מסתכל עלי בתימהון: “עסקי הסטארט־אפ כרוכים בהרבה מאוד מזל ועיתוי. זה עסק בינארי: או שאתה מצליח או שאתה כלום. אני עוד מעט בן 50. אם לא הייתי מוכר את החברה שלי, אין סיכוי שהייתי מוצא היום עבודה. כספית הייתי מסודר, אבל לעבוד לא הייתי חוזר. אני לא יודע לתכנת בשפות החדשות, ואם הייתי שולח היום את קורות החיים שלי לחברות כאן, איש לא היה חוזר אלי. החברות היחידות שיעסיקו אותי הן אלה שאני מקים כיום בכספי”.

משרדי טוויטרצילום: רויטרס

זה כמובן אינו הנרטיב של עמק הסיליקון: 12 שנה לאחר התפוצצות בועת הדוט.קום, העמק משגשג וטובל בכסף יותר מאי פעם. מחיר בית ממוצע בפאלו אלטו כבר מתקרב ל–2 מיליון דולר, והמחיר החציוני הוא 1.2 מיליון דולר. העמק שייך לצעירים או לעשירים, והשאר מוזמנים לחזור לבתיהם בעיירות העניות יותר לאחר שהם מסיימים לספק את שירותיהם.

העיתונאי ג’ורג’ פאקר, שכתב את הספר "The Unwinding: An Inner History of the New America", שבו הוא מתאר את מה שהוא רואה כשקיעת החברה האמריקאית ב–30 השנים האחרונות, יצא לפני חצי שנה לעמק הסיליקון ושאל את אותה שאלה: האם בעמק באמת רוצים לשנות את העולם או שמדובר בעוד קבוצת אינטרס?

פאקר, שגדל לפני 40 שנה בפאלו אלטו, ספקן מאוד לגבי רצונם של אנשי העמק לשנות את העולם, אבל די נחרץ כשהוא קובע שהם יעשו הכל כדי להימנע מחיכוך עם שאר העולם. הוא מתאר את האוטובוסים המיוחדים של גוגל, שנועדו לחסוך מהעובדים את השימוש בתחבורה הציבורית ובתשתיות הציבוריות העלובות באזור המפרץ ואת המפגש עם חלק מהאנשים קשיי היום שמכינים להם את האוכל, מנקים להם את המשרדים ומגהצים להם את הבגדים. הוא מתאר את דחיקתו של מעמד הביניים ואת הפערים המדהימים בין המצליחים למפסידים בעמק.

פייסבוק לא מסתפקת באוטובוס מיוחד: בימים אלה היא משיקה פרויקט שאפתני של בניית קמפוס מגורים לעובדיה במרחק הליכה ממשרדיה במנלו פארק, שם יוכלו לשכור דירות כדי שלא יצטרכו לבזבז זמן ולהתחכך במציאות. פייסבוק תשקיע 120 מיליון דולר בפרויקט “דיור בר־השגה” עם 400 יחידות מגורים, שיכלול בין השאר שירות שמירה על חיות המחמד של העובדים. “אחת המטרות של פייסבוק היא לדאוג לכמה שיותר הבטים בחיי העובדים”, הסביר זאת דובר של החברה ל”וול סטריט ג’ורנל”.

המבנה החדש של פייסבוק יהיה כמובן שולי בגודלו בהשוואה ל”חללית”, שקיבלה השבוע אישור ממועצת העיר קופרטינו. החללית, שבנייתה תעלה 5 מיליארד דולר, היא המבנה המפלצתי העגול שתיכנן סטיב ג’ובס המנוח למשרדים החדשים של אפל, שיתחילו להיבנות בקרוב. החללית תשקף את רוחו של עמק הסיליקון: ענקית, מרוחקת מהציבור ומתאפיינת בגימור ובעושר מנותקים מהעולם. אפל זקוקה לסודיות, לחשאיות ולמרחק מהציבור כדי לעסוק בעבודת האלוהים: תכנון ופיתוח המכשירים שפעם בשנה אנשים עומדים לפנות בוקר בתורים ארוכים כדי לקנות.

פאקר מצטט מאמר עצוב וארוך שפירסמה רבקה סולניט, תושבת סן פרנסיסקו מזה 30 שנה, ב–London Review of Books, שעסק בבום הטכנולוגי שהפך את כל אזור המפרץ למתאים לעשירים ולצעירים בלבד. האוטובוסים של גוגל נראים כמו פני יאנוס של הקפיטליזם: מצד אחד המהנדסים הצעירים שלא רוצים להתחכך במציאות ומצד שני מהגרים מדרום אמריקה שמחכים לעבודה או לגירוש.

פאקר מתאר את ארוחת הערב שערך נשיא ארה”ב ברק אובמה עם מנהיגי העמק בתחילת 2011. ג’ון ציימברס מסיסקו וסטיב ג’ובס מאפל ניצלו את האירוע כדי לדחוף את האג’נדה הפרטית שלהם. הצעיר בחבורה, מארק צוקרברג, התכופף לעבר היועצת של אובמה ולחש באוזנה: “אנחנו צריכים לדבר על מה שטוב לארה”ב. צ’יימברס מדבר רק על מה שטוב לו”.

העיירה אתרטוןצילום: בלומברג

שנה לאחר מכן נענה צוקרברג להצעה של חברו מימי הרווארד, ג’ו גרין, להקים עם מיליארדרים אחרים מהעמק את תנועת FWD.us, שנועדה להשתמש בכוח, במשאבים וביוקרה של אנשי העמק כדי לחולל שינויים בפוליטיקה האמריקאית. אלא שמהר מאוד התברר כי זה יהיה לובי שידאג בעיקר לאינטרסים של המממנים שלו. בחלק מהמקרים הם יעלו בקנה אחד עם האינטרסים של הכלכלה כולה, אבל זה יהיה מקרי לגמרי.

הנסי מסטנפורד הרבה יותר מעשי: המחסום העיקרי בפני שינויים אינו חוסר ידע, מחסור בטכנולוגיה או בעיית מימון, אלא האינטרסים של קבוצות הכוח הנטועות היטב בפוליטיקה ובציבוריות האמריקאית. למרות העושר, הכוח, היוקרה והיומרה של אנשי העמק - שהיו אמורים לתת להם עצמאות מוחלטת - הם לא מתנהגים באופן שונה מקבוצות אינטרס אחרות כמו בנקאים, איגודים או תעשיית הנשק.

אני לא מוותר: העמק הוא בכל זאת משהו אחר. המנוע כאן הוא ידע, חדשנות, מדע, סיכונים. הכסף שנצבר כאן הוא אדיר. לרובם אין תלות בשלטון והם גם לא לוקחים הלוואות שהופכות אותן לעבדים של וול סטריט. המיליארדרים הנאורים חייבים לצאת מכאן.

העיתונאי הליברלי דיוויד סירוטה מציע לי זווית אחרת, קצת פסיכולוגיה בדולר: “אל תחשוב שסרגיי ברין ולארי פייג’ ינסו באמת לשנות את השיטה הכלכלית, הפוליטית או החברתית כאן, מעוותת ככל שתהיה. הם לא צברו עשרות מיליארדי דולרים רק בזכות הכישרון שלהם. חלק גדול מהעושר ומהכוח שלהם נובע מכלכלת המנצחים שלוקחים הכל. הם לא באמת מוכשרים פי אלף או אלפיים מהמהנדס הממוצע שעובד אצלם. אתה באמת חושב שמבנה האישיות הנרקיסיסטי של המיליארדרים האלה מאפשר להם לנסות לשנות את העולם שהפך אותם לכה עשירים וחזקים? אתה חושב שהם מאמינים שההצלחה שלהם שייכת גם לחברה ולא רק להם?”.

תלוי באיזה הקשר מעלים את השאלה. מיליארדר ההון־סיכון מצטט באוזניי את ביל ג’יינווי, כלכלן שנהפך לאיש הון־סיכון ופירסם לא מזמן את הספר המרתק "Doing Capitalism in the Innovation Economy: Markets, Speculation and the State", שבו הוא טוען בין השאר שרוב הפיתוחים הגדולים של העמק בתחום המחשוב נשענים על השקעות עתק של הממשל האמריקאי בעיקר בתחום הצבאי. “ההצלחה האדירה במחשוב ומולה הכישלון היחסי בביוטכנולוגיה מוסברים בעיקר בהיקף ההשקעות הממשלתיות במחקר ופיתוח”, הוא קובע.

אני מבקש מאיש ההון־סיכון, מהאקדמאי ומהיזם שייתנו לי דוגמה למקום שבו הטכנולוגיה והחדשנות של העמק באמת מערערות את הממסד ומשפרות את רמת ואיכות החיים. באופן מעניין בוחרים שלושתם באותו רעיון עתידני בעיקרו, שעדיין אי אפשר לבחון כיצד שינה את העולם: הטכנולוגיה של גוגל למכוניות ללא נהג. “זה ישנה לחלוטין את כל ענף התחבורה. אנחנו יכולים להקטין דרמטית את מספר המכוניות, את זיהום האוויר ואת הצפיפות בכבישים”, אומר לי איש ההון־סיכון.

צ'מט פאליהפטייה צילום: בלומברג

אתה באמת רואה את חברות הרכב נותנות לזה לקרות, אני שואל. איך זה בדיוק יקרה? “זה יקרה בלוויה של חברות הרכב שלא יסתגלו לטכנולוגיה החדשה”, הוא מסביר. ואולי יש סיכוי שהמהפכה הזאת תתרחש רק עוד 10, 20 או 30 שנה בגלל הכוח והלובי החזק של חברות הרכב, אני שואל. “כנראה”, הוא אומר, “יש לנו פוליטיקה שנשלטת על ידי כסף”. כדוגמה הוא מזכיר את תעשיות הנפט וביטוחי הבריאות, שמצליחות באמצעות לובי אפקטיבי וקניית פוליטיקאים לבלום כל ניסיון לערער את מעמדן או להוריד עלויות באמצעות טכנולוגיות חדשות.

הנסי מסטנפורד נותן לי דוגמה מענף התעופה: “כנראה שהיינו יכולים מזמן להוריד את העלויות גם בחברות התעופה. אפשר למחשב את הכל - אבל הטייסים לא יוותרו במהרה”.

אתה מוותר במהרה? אני מנסה. הדעת נותנת שמהפכת המחשוב והטכנולוגיה היתה צריכה לשנות ללא הכר את סטנפורד ואת כל עולם ההשכלה הגבוהה. זה קורה די לאט כאן.

הנסי לא מתרגש מהשאלה: “אני לא צריך להשתנות מהר. אני די מוגן. יש לנו הרבה משאבים. מי שייאלץ להשתנות במהירות הם מוסדות חינוך שנמצאים בלחצים פיננסיים. אחרי הכנסייה והממשלה, האקדמיה היא המקום האטי ביותר להשתנות”.

זה לא שהטכנולוגיות המערערות לא ממשיכות לצאת מעמק הסיליקון ולשנות ענפים מרכזיים, אלא שזה קורה בדרך כלל במקומות שבהם קבוצות האינטרס מקומיות או חלשות. ״איגוד בתי המלון בניו יורק יצא למלחמה באתר AirBNB, שמאפשר לאנשים לעקוף את בתי המלון ולהתחבר ישירות לבעלי בתים. בקרב הזה אנחנו ננצח״, אומר לי אחד המשקיעים באתר המצליח. ״אבל אנחנו מנצחים כי שוק בתי המלון מפוצל. בכל מדינה יש איגוד נפרד לבעלי בתי מלון. אם בתי המלון היה קבוצת אינטרס כמו וול סטריט או כמו אחד מהאיגודים הארציים הגדולים - כנראה שלא היה לאתר סיכוי".

ביציאה ממשרדו של הנסי אני פוגש חבר, פרופסור למדעים מדויקים שחוקר את האוקיאנוסים. הניסיון שלי לתפוש את סטנפורד, אחת מהאוניברסיטאות החשובות בעולם, שבה סרגיי ברין ולארי פייג’ פיתחו לפני 15 שנה את האלגוריתם שלהם, כסוכנת של שינוי בחברה האמריקאית, שתוביל מאבקים נגד קבוצות האינטרס שמושכות את הכלכלה והחברה למטה - נראה גם לו קצת מצחיק. “אני מקבל את כל תקציבי המחקר שלי מחברות הנפט. אנחנו הולכים אחרי הכסף”.

הנסי אומר לי שזאת הגזמה. “יש לנו מספיק משאבים כדי להיות עצמאיים”. נראה שזה עניין של השקפה: חברות הנפט שופכות סכומי עתק על האונברסיטאות בכלל ועל סטנפורד בפרט, ואין שום גורם שמתקרב בהשפעתו אליהן.

“העמק ניסה ללכת נגד האינטרסים של ענף האנרגיה. זרקנו בעשור האחרון 50 מיליארד דולר על סטאראט־אפים בתחום הקלינטק”, אומר לי מיליארדר ההון־סיכון. “כמעט לא יצא מזה דבר. בצד השני יש אינטרסים של נפט ול–50 מיליארד דולר האלה אין סיכוי. הסובסידיה לנפט גדולה פי 20 מהסובסידיה לאנרגיות נקיות. לא היה כאן סיכוי. לעומת זאת, כאשר הסינים רצו להחדיר את האנרגיה הסולארית הם השקיעו את מה שנדרש והורידו את מחירי הפאנלים ב–90%”.

למי אכפת שהממשל מושבת?

זה השבוע השלישי להשבתת הממשל האמריקאי כתוצאה מהמאבק של הרפובליקאים בדמוקרטים על רפורמת הבריאות, אבל למעשה זהו מאבק עמוק הרבה יותר, שנסוב על תפקידה של הממשלה בכלכלה ובחברה האמריקאית.

הפוליטיקה האמריקאית נראתה השבוע עלובה מתמיד. ניק קריסטוף מ”ניו יורק טיימס” השתמש בבדיחה המוכרת היטב לנו, הישראלים: “אם ההשבתה תתרחש שוב, אנחנו צריכים לכתוב מכתב התנצלות למלכה אליזבת, להתנצל על אי הנעימות של 1776 ולראות אם הם מוכנים לקחת אותנו בחזרה”. מזכיר את הבדיחה על כך שאנחנו צריכים להחזיר את המנדט הבריטי.

אבל הומור כזה לא מדבר בכלל אל הגיקים והמיליארדרים של אפל, גוגל, פייסבוק ודרך סנד היל. ממשלה? אובמה? זה לא ממש מעניין. “אין לי מושג מי כאן דמוקרט או רפובליקאי”, אומר לי העיתונאי אדם לאשינסקי, המסקר מזה עשר שנים את עמק הסיליקון עבור “פורצ’ן”, ומכיר מקרוב כל יזם, איש הון־סיכון ומיליארדר. “הם לא ממש מתעניינים בפוליטיקה. היא לא נתפשת כדבר שרלוונטי לחיים כאן”.

מה רלוונטי? הנפקת טוויטר, כמובן. העמק שקוע ברכילות של עצמו מבוקר עד ערב: מלחמות בין יזמים, מנהלים שכירים, מנהלי קרנות הון־סיכון וחברות. אלה מלחמות על יוקרה ועל אגו וגם קצת על כסף. הרבה כסף.

בעמק קשה לא רק לזהות דמוקרטים ורפובליקאים: קשה יותר לזהות מי כאן מיליונר, מי מולטי מיליונר ומי מיליארדר. הדרך לשדר לבן שיחך מה מעמדך הכלכלי מתוחכמת למדי. “הצטרפתי לפייסבוק ב–2005”. אוקיי, הבנתי, אתה מולטי מיליונר. “אני באפל כבר עשר שנים”. הבנתי. “עבדתי הרבה שנים בסיסקו לאחר שמכרתי לה את החברה שלי”. אוקי. “אני כרגע בתקופה רגועה יותר, משקיע קצת בסטארט־אפים - אבל רק של חברים. אני רגיש לסביבה ולחיסכון באנרגיה. עברתי לנהוג במכונית של טסלה, כשייצא הדגם הבא ארכוש כזו גם לאשתי. היא עולה כפול ממכונית רגילה, אבל מה לא עושים בשביל כדור הארץ ובשביל לבלוט על הכביש”.

בכל מקום בארה”ב אפשר להרשים את האמריקאים עם סיפורי בועת הנדל”ן בתל אביב, חוץ מבעמק הסיליקון, שהעיירות בו שולטות ברשימת האזורים היקרים ביותר בארה”ב. בראש הרשימה נמצאת אתרטון, שם מחיר בית ממוצע הוא כ–6.7 מיליון דולר, ובה גרים אישים כמו יו”ר גוגל אריק שמידט ומנכ”לית hp מג ויטמן.

מה שדוחף את מחירי הנדל”ן לגבהים מטורללים הוא 300 מיליארד דולר של שווי בורסאי, שנוצר בארבע השנים האחרונות על ידי חברות כמו פייסבוק, אפל, לינקדאין וטסלה. לא פלא שבעמק משוכנעים שהממשלה, המשבר הכלכלי או כל דבר שמתרחש במרחק של יותר מ–100 מייל מאוטוסטרדת 101 החוצה את העמק אינו רלוונטי.

מה באמת חושבים הגיקים המיליארדרים על הממשלה? יש רגעים שבהם הם שוכחים להיות פוליטקלי קורקט וזה נפלט להם. כך קרה שלשום, כאשר העיתונאי והבלוגר ג׳ייסון קלקאניס ראיין את המולטי־מיליונר צ’מט פאליהפטייה, מהמקימים של ארגון הלובי של גרין וצוקרברג ומהעובדים הראשונים של פייסבוק ואמריקה און ליין, ושאל אותו על השבתת הממשל. הנה התשובה שהוא שלף:

פאליהפטייה: “הממשלה חסרת תועלת לחלוטין”.

קלקאניס: “הממשל נכנס היום להשבתה ושוק המניות עלה ב–1%”.

פאליהפטייה: “אנחנו בשינוי מעניין מאוד. מרכז הכוח הוא כאן, שלא יהיו טעויות. אני חושב שאנחנו יודעים את זה כבר ארבע־חמש שנים. אבל לכולם מתבהר עד כאב שהמקום שבו נוצר הערך הוא כבר לא בניו יורק, בוושינגטון או בלוס אנג’לס, אלא בסן פרנסיסקו באזור המפרץ. וכשבוחנים איך שווקים מגיבים לדברים כאלה, וכשאין תגובה, זה אמור להיות סימן עדין מאוד שדינמיקת הכוח השתנתה. מאחר שהשווקים מעריכים אירועים משמעותיים, השווקים מתייחסים בספקנות לאירועים חסרי משמעות. וכך גם הערך התפקודי של הממשלה מוערך באפס.

“חברות מקבלות כעת את הכוח. אנחנו נהפכים לכלים בולטים לשינוי ולהשפעה ולגופי הון מעניינים. אם החברות היו משותקות, שוק המניות היה קורס. אם הממשל משותק, דבר לא קורה וכולנו ממשיכים, מכיוון שזה פשוט לא משנה. קיפאון בממשל הוא בעצם טוב לכולנו. זה אומר שהם לא יכולים לעשות שום דבר חצי שימושי וגם לא משהו ממש טיפשי. הם רק יושבים והם פשוט סוג של, אתה יודע...”.

פאליהפטייה אינו היחיד בעמק שסבור כי הקיפאון של הממשל בעצם טוב לכלכלה, כי “ככה הם לא מתערבים בעסקים”. אבל מי שמקווה שהגיקים המיליארדרים מהעמק יפתחו קצת אחריות חברתית ויתחילו לגלות עניין בפוליטיקה עשוי לגלות שזה מתחיל לקרות - אבל באופן קונבנציונלי. היזם המיליארדר מארק אנדרסן, שהקים את נטסקייפ, הסביר לפאקר שהעמק נמצא במסלול התנגשות עם וושינגטון בנושאי פרטיות, זכויות יוצרים ומונופולים. הגיקים גדלו ונהפכו לענקיים, החברות שלהן חדרו לחיינו ובולעות נתחים גדלים מעולם המסחר הפרסום והמידע - וכשהן שולחות נציגים לוושינגטון זה לא כדי לתקן את העולם אלא כדי לקנות או לאלף ולחנך פוליטיקאים באופן שאינו שונה בהרבה מהשיטות של תעשיית הנשק, התרופות או הפיננסים.

סירוטה פירסם לפני כמה שבועות מאמר קיצוני, שבו טען שבזוס קנה את "וושינגטון פוסט" בעיקר כדי להשתמש בו כלובי לאינטרסים של אמזון, וכי העיתונאים מתחילים לחשוש ממנו כפי שהם חוששים מראש עיריית ניו יורק מייקל בלומברג, מולטי מיליארדר ובעל השליטה בחברת מדיה ענקית.

עמק הסיליקון, מסכם פאקר, אינו שונה מהתעשיות שקדמו לו: זו לא פילוסופיה, לא מהפכה ולא רעיון או מטרה נעלה - זאת קבוצה של חברות חזקות ואנשים עשירים שמגנים בהצלחה על האינטרסים שלהם. נשמע ציני? מרושע? לא מפרגן במיוחד למקום כה מופלא שייצר כל כך הרבה קדמה ושינויים בחיינו? לא בדיוק. השבוע התברר לי שיש לפחות מקום אחד שבו לא מתרגשים, לא חולקים על התיאור הזה ורואים אותו כמובן מאליו: בעמק עצמו.

ג'ורג' פארקרצילום: בלומברג

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker