מה שיאיר לפיד ועוזי דיין לא מבינים. הדור שלא רואה עתיד

רוב המהגרים לא פחות ציוניים מלפיד ודיין - הם הגיעו לרגע הזה מתוך ייאוש

גיא רולניק
גיא רולניק
גיא רולניק
גיא רולניק

ב קיץ 2011 חשו הכתבים של העיתונים הזרים שגרים בישראל מבוכה. בין לילה, ללא כל התראה, יצאו מאות אלפי ישראלים לרחובות למפגן המחאה הגדול בתולדות ישראל ומהגדולים בעולם.

העורכים שלהם בלונדון, בניו יורק, בברלין וברומא ביקשו הסברים ותהו מאיפה זה הגיע. במשך עשרות שנים זרמו אליהם רק ארבעה סיפורים מרכזיים מישראל: מלחמה, שטחים, חרדים וסטארט־אפ ניישן. והנה, מאות אלפי הישראלים שיצאו לרחובות מביאים סיפור אחר לחלוטין, לעתים הפוך מהנרטיב שנמכר בכל העולם.

אחד מהעיתונאים האלה, שמייצג את אחד משלושת כלי התקשורת החשובים בעולם, התקשר אלי וביקש לקבוע פגישה בהולה. היום. עכשיו. הוא רצה להבין מה קורה, מיהם הטייקונים האלה שהרחוב התחיל לדבר עליהם, מה קרה לישראלים שיצאו לפתע לרחובות.

לאחר שעניתי לו, החזרתי את השאלה אליו: אתה נמצא בישראל יותר מעשור, כבר מדבר עברית, כיצד קרה שמעולם לא דיווחת על המבנה של כלכלת ישראל, על יוקר המחיה, על קפיטליזם המקורבים שנוצר כאן, על כך שמערכת הביטחון היא גם קבוצת אינטרס כלכלית גדולה ולא רק צבא כיבוש או שחרור?

האמת, הוא אמר, איש לא דיבר אתי על זה. לא הפוליטיקאים הרבים שאני פוגש, בטח לא הדיפלומטים, לא אנשי תעשיית הביטחון והשלום ולמעשה גם לא העיתונאים. חוץ מזה, הוא הוסיף, זה גם לא בדיוק מעניין את העורכים שלי.

וכך קרה שבקיץ 2011 הופיעו לפתע ברוב העיתונים החשובים בעולם כתבות ומאמרי מערכת שסיפרו סיפור חדש לחלוטין, סיפור שגם בישראל כמעט לא סופר בכלי התקשורת המרכזיים: זאת מדינה ריכוזית להחריד, לכמה טייקונים יש שליטה על רוב כספי הציבור, האי־שוויון אדיר, הכלכלה משרתת קבוצות אינטרס במבנה שמזכיר לפעמים את זה של יוון ויוקר המחיה מטורף.

למחאה החברתית בישראל יש הסברים שונים, אבל למחאות יש בדרך כלל סיבה מרכזית אחת: העם יוצא לרחוב כאשר הוא מרגיש שזאת הדרך היחידה שלו להשפיע, ואת זה הוא מרגיש כאשר הממסד - בין אם אלה הפוליטיקאים, הממשלה, עולם העסקים או העיתונות - מנותק ממנו.

השפעת המחאה החברתית תהיה ארוכת טווח. זהו תהליך ארוך, אבל כבר יש לה הישגים מיידיים גדולים. אחד הבולטים שבהם הוא שהיא נתנה ביטוי והגבירה את המיאוס של העם ממודל קפיטליזם המקורבים הישראלי, מהריכוזיות, מההון־שלטון - סוגיות שעד המחאה נדחקו לשוליים וזכו להתעלמות מצד רוב מקבלי ההחלטות.

קיץ 2011 היה רגע מופלא בדמוקרטיה: הרגע שבו לנהמת העם, לרעיונות שבאים מהשוליים, לרעיונות שחותרים תחת הממסד, יש לפתע כוח אדיר מול קבוצות האינטרס. זה היה רגע מופלא שבו הרחוב מצליח לעשות את מה שברוב הדמוקרטיות בעולם לא קורה כמעט - לגרום לפוליטיקאים ולממסד להקשיב לציבור רחב ולא מאורגן ולא רק לקבוצות הלחץ והכסף במגזר הפרטי והציבורי.

נדמה לי שהשבוע התרחש רגע דמוקרטי נוסף. קטן. לא מתקרב בהיקפו לרגעים של קיץ 2011, אבל דומה. הכוונה היא כמובן לגל התגובות האדיר להתבטאויותיהם של שר האוצר יאיר לפיד ושל יו"ר מפעל הפיס עוזי דיין בנוגע לצעירים הישראלים שמהגרים לחו"ל מסיבות כלכליות.

אין זה מקרי שהמתקפה התמקדה באיש אשר רכב על המחאה לממשלה ובאיש שעומד בראש כנס שדרות לחברה ולכלכלה. בדיוק כמו מחאת קיץ 2011, היא מבטאת את הנתק הגדל בין מקבלי ההחלטות, בין האליטה הישראלית השלטת, לבין שדרות גדלות והולכות של הציבור. סטודנטים לתקשורת, למדע המדינה ואולי להיסטוריה ילמדו יום אחד את הנרטיב, הטקסטים, האנקדוטות והסיפורים שעלו בשבועיים האחרונים מאלפי תגובות באינטרנט מול השיח השליט בעשור האחרון בעיתונות המרכזית, בטלוויזיה, בפוליטיקה ובאקדמיה. הפערים יהיו מדהימים. ומה שמדהים יותר הוא שלפער הזה אין שום שיוך פוליטי, כמו ימין מול שמאל או חילונים מול דתיים.

באלפי תגובות, חלקן מנומקות ורהוטות ועמוסות מספרים וניתוחים, זעקו אלפי צעירים ומבוגרים ללפיד ולדיין: אין לכם מושג מה קורה כאן. אתם מוכרים לעצמכם ולנו אתוסים, סיפורים ונימוקים שהתאימו, אולי, למה שהתרחש כאן לפני 10, 20 ו-30 שנה - כי אתם מנותקים.

לפיד ודיין השתמשו בדבריהם במה שעבד כאן שנים ארוכות: שואה, ציונות, אין לנו ארץ אחרת. מה שהם לא מבינים הוא שהצעירים והמבוגרים ששוקלים להגר לא צריכים שיסבירו להם את כל זה. הם לא פחות ציוניים מהם. רובם לא רוצים להגר - הם נדחפו לשם על ידי מציאות כלכלית. הם הגיעו לרגע הזה מתוך ייאוש.

לכאורה, זה מוזר: ישראל חזקה כלכלית וביטחונית משהיתה מאז היווסדה. המאזן הפיננסי שלה הוא הטוב בהיסטוריה, יש לה יתרות מט"ח אדירות, רזרבות גז חסרות תקדים, נזילות גבוהה ושיעור אבטלה נמוך.

אבל מול כל אלה יש כיום בישראל דור שלם שמרגיש אבוד ובעיקר חסר אונים. הוא מרגיש שאם אתה לא מחובר לאחד ממוקדי הכסף והכוח במדינה, אם אתה יוצא לדרכך בלי גב מהבית - הסיכוי שלך לנצח או לשרוד נמוך להחריד.

לפיד, דיין ורבים כמוהם לא מבינים את זה, כי שניהם נמנים עם משפחות שנטועות עמוק בממסד הישראלי ונהנות מחוסן כלכלי. כמובן שהעושר הכלכלי שלהם לא פוסל אותם בשום דרך מלבטא דעה ולפעול במרחב הציבורי, אבל מתברר שהוא היה להם לרועץ בתפישת המציאות.

הנה כמה מספרים שאולי לא נצרבו מספיק בתודעתם: הפנסיה הממוצעת של פורש בכיר ממערכת הביטחון בישראל בגיל 50-45 היא 10-5 מיליון שקל. לא מדובר בקומץ אלופים, אלא באלפי פורשים מדי שנה.

מנגד נמצא איש ההיי־טק הממוצע, זה שאין לו קביעות וצריך להצדיק את קיומו וכישרונו כל בוקר מחדש. ברגע שהוא כבר לא רלוונטי, עדכני ויצרני, מתחיל שעון החול שלו לאזול. בגיל 45 יהיו לעובד ממוצע כזה זכויות פנסיה צבורות בביטוח המנהלים או בקרן הפנסיה שלו בהיקף של כ-500 אלף עד מיליון שקל. כן, עשירית מהפנסיה הביטחונית.

באופן מדהים מצבו של איש היי־טק, העובד בחברות קטנות ובינוניות בשוק הפרטי שאינן מונופוליסטיות או מחוברות למונופולים, ומצבם של העובדים במאות אלפי עסקים קטנים בישראל, נחות משמעותית מזה של האנשים הנמנים עם קבוצות הכוח במדינה. גם אם השכר שלו נראה גבוה, לעתים קרובות זאת אשליה. כמה שנים של אבטלה או חיפוש עבודה ידרדרו אותו במהירות במורד העשירונים.

עוד נתון: היחס בין השכר הממוצע במשק לבין מחירה של דירה ממוצעת בישראל הוא הגבוה ביותר בעולם, כפול מבארה"ב ומשולש מבשוודיה. השכר הממוצע משקר. הוא כולל את שכר המאיון והאלפיון. השכר החציוני בישראל נמוך מ-6,000 שקל. מחיר דירה ממוצעת בישראל גבוה ממיליון שקל. לא יעזור לך אם תרחיק מאזורי התעסוקה ותיסע מדי יום שעות לעבודה - המחיר יישאר גבוה להחריד.

קריסת הטייקונים הישראלים ועבודתה של ועדת הריכוזיות הרימו תרומה חשובה לתודעה הציבורית. הן חשפו את מה שרוב קוראי עיתון זה מכירים מזה עשור: את מבנה שוק ההון והמונופולים ואת הדרך שבה מועדון מקורבים חוגג על הפנסיות של הציבור.

אבל מה שהציבור עדיין לא מבין הוא שלתספורות יש חלק זעיר במשבר הפנסיה שלו. שלוש הסיבות האמיתיות לכך שרובו לא ייהנה מרמת חיים סבירה בגיל הפנסיה הן שכר נמוך, שוק עבודה ששומר רק על קבוצות עובדים מסוימות ומותיר מאות אלפים לא מוגנים ורשתות הגנה ושירותים ציבוריים ברמה נמוכה, שעלולה להידרדר אף יותר בתוואי שבו אנחנו נעים.

רוב הישראלים ששוקלים להגר לחו"ל יודעים שברוב חלקי העולם לא צפויים להם חיים קלים בלשון המעטה: שיעורי אבטלה גבוהים באירופה, מערכת בריאות דפוקה ויקרה בארה"ב ובמקומות מסוימים גם סנטימנט שלילי כלפי מהגרים בכלל וישראלים בפרט.

אבל זאת בדיוק הנקודה: הם מהגרים או שוקלים להגר לא מפני שהם אופטימיים במיוחד לגבי סיכוייהם בחו"ל, אלא משום שהם מרגישים שבישראל הם הגיעו למבוי סתום. שאין להם כאן אופק. שהמדינה לא רוצה אותם.

רובם יישארו כאן. חסמי ההגירה עדיין גדולים עבור רוב האוכלוסיה. הנבואות על גל בריחה גדול מישראל מוגזמות. אבל מה שמטריד הוא שהבודדים שיכולים להגר הם בדיוק האנשים שלהם אנחנו זקוקים.

חלק מההגירה טבעי ומתבקש: זהו עולם גלובלי, ואך טבעי שבמקצועות רבים אנשים יוכלו לממש את הפוטנציאל שלהם ולהתקדם בעולם.

כלכלות רוב העולם מתמודדות כיום עם אתגרים עצומים, אלא שישראל לא יכולה להרשות לעצמה את מה שמדינות אחרות יכולות. ומה שלא פחות חשוב: שום דבר כאן אינו גזירה משמים. האי־שוויון, יוקר המחיה, הידרדרות השירותים הציבוריים, התשתיות החלשות - כולם מעשה אדם, כולם ביטוי למשק שהקצאת המקורות בו לא נעשית לטובת הכלל אלא לטובת קבוצות אינטרס. כולן ביטוי לחברה אזרחית חלשה ומפוררת ולאליטות שבגדו במדינה ובדור הבא שחלקו מחפש עכשיו את עתידו מעבר לים.

עשו לנו לייק לקבלת מיטב הכתבות והעדכונים ישירות לפייסבוק שלכם

שדרות רוטשילד בימי המחאה . הדרל היחידה של העם להשפיעצילום: ניר כפרי

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ