האמת הכואבת על הפנסיה שלכם - השבוע/ גיא רולניק - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

האמת הכואבת על הפנסיה שלכם

העיסוק הנמרץ בנושא בעיתונות מסתיר משהו כואב הרבה יותר

215תגובות

הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה הודיעה השבוע ש–60% מהציבור לא יודעים מה צפויה להיות הפנסיה שלהם. הנה הוכחה נוספת לכך שסטטיסטיקה יכולה להיות חסרת ערך כשהיא אינה מלווה בשכל ישר ובהבנה של התחום שאליו היא מתייחסת.

הנתונים האמיתיים שונים בעליל. הציבור הישראלי נחלק לשלוש קבוצות: הקבוצה הראשונה מורכבת מאלה שהצהירו שאינם יודעים מה צפויה להיות הפנסיה שלהם. הם מדווחים אמת, כמובן. הם גם לעולם לא יידעו מה תהיה הפנסיה שלהם מסיבות שנמנה בהמשך, אבל העיקרית שבהן היא שהם לא רוצים לדעת - כי זה מסובך, זה כואב, זה רחוק, והם מעדיפים להדחיק.

הקבוצה השנייה מורכבת מאלה שהצהירו שהם יודעים מה תהיה הפנסיה שלהם. הם טועים, כמובן. לאיש אין מושג ירוק מה תהיה הפנסיה שלו, מאחר שהפנסיה מושקעת בשוק ההון, ואיש לא יודע מה יהיו התשואות בשוק בעשורים הבאים. יש כאלה שמניחים שמה שהיה הוא שיהיה, אבל זאת שטות מוחלטת, משום שהסיכוי שהריבית תמשיך לרדת כפי שירדה ב–30 השנים האחרונות הוא אפסי - מהטעם שהריבית הריאלית בעולם בכלל ובישראל בפרט היא כבר אפסית או שלילית כבר זמן רב. תהליך ירידת הריבית הדרמטי הביא לגאות בעל השווקים הפיננסים ובאג"ח בפרט, מה שדחף למעלה את הרווחים ברוב האפיקים הפנסיונרים.

כתבות נוספות באתר TheMarker

"תעשיית התוכן מתמוטטת - כל הכסף הולך לגוגל ופייסבוק"
 

למה לא מטילים מע"מ של 30% על מרצדס?
 

הקבוצה השלישית מורכבת מאלה שנהנים מפנסיה תקציבית: לדוגמה, 60% מהפורשים ממערכת הביטחון בשלוש השנים האחרונות, שכל אחד מהם יקבל פנסיה בשווי של 4–8 מיליון שקל, כלומר פי 5–10 מהפנסיה של שאר האנשים במדינה - כמו מהנדסים, עובדים סוציאליים, מנהלי חשבונות, מוכרים בחנויות, סניטרים או כל בן אדם שני או שלישי שתפגשו בסוף השבוע הזה שאינו מ"המחוברים"

למעשה, יש גם קבוצה רביעית: אלה שכלל לא אכפת להם מהפנסיה שלהם, משום שהמשכורת השנתית שלהם שקולה לפנסיה הכוללת של 90% מהאוכלוסיה - למשל מנהלי בנקים, מנהלי חברות ביטוח או סתם אנשים שמחוברים לבכירי המשק ונותנים שירותים למונופולים או למגזר הציבורי.

חלק מהמומחים שמתראיינים בעיתונים בנושא הפנסיה נמנים עם הקבוצה הזאת. המרחק ביניהם לבין הפנסיונר הישראלי הממוצע דומה למרחק בין ההסברים והרעיונות שלהם בתחום הפנסיה למציאות הכלכלית.

בחודשים האחרונים נוצר לפתע עיסוק מוגבר, נרחב מאי פעם, בסוגיית הפנסיה בעיתונות הכלכלית. זה לכשעצמו כבר צריך להדליק נורה אדומה: מה קרה שפתאום נזכרו כולם שיש כאן בעיית פנסיה? הרי שום דבר חדש לא קרה כאן. שהתספורת האחרונות יכרסמו בפנסיה יחד עם שאר השיטות לבזוז משקיעים - אבל לא מדובר בנושא חדש שכן הנפילות במניות ובאג"חים כבר התרחשו מזמן ומגולמים במחירים בשוק.

השבוע אכן היתה סיבה מיוחדת לעסוק בפנסיה, כאשר משרד האוצר הודיע ב"הפתעה" שהוא יצטרך להורות לקרנות הפנסיה לקצץ את הפנסיות ב–10%. מדוע זו לא באמת הפתעה? משום שהריבית האפסית השוררת בכל שוקי ההון בעולם ובישראל היא תופעה מתמשכת כבר כמה שנים, ומזמן ברור שההנחות שעל בסיסן מחושבות התשואות העתידיות בקרנות הפנסיה הן מופרכות.

הריבית האפסית, שתשמיד לכולנו את הפנסיה, היא אותה ריבית אפסית שבעזרתה מסתירים מזה חמש שנים הבנקים המרכזיים והממשלות ברוב העולם את המצב הכלכלי העגום מהציבור. זאת אותה ריבית אפסית שמנפחת את מחירי המניות בכל העולם וניפחה את בועת הנדל"ן בישראל. זאת אותה ריבית אפסית שגורמת למאות אלפי ישראלים לקחת משכנתאות ענקיות ולהרגיש כאילו הם יכולים לעמוד בתשלומים.
אף שלכאורה יש תירוצים אקטואליים לעיסוק התקשורתי בפנסיה, זאת אינה הסיבה האמיתית לכך שהעיתונות עוסקת בזה באובססיביות בחודשים האחרונים. יש סיבה אחת, משמעותית הרבה יותר. העיסוק בפנסיה משרת צורך ישן־נושן: מסך עשן, שעיר לעזאזל. העיסוק בפנסיה מאפשר לנו לעסוק לכאורה בנושא כלכלי חשוב, אך למעשה להתעלם ולברוח מהנושאים החשובים, העמוקים, המסובכים והכואבים ביותר, אלה שאיש אינו רוצה לגעת בהם.

המומחים אוהבים לדבר על הפנסיה, כי נוח להכניס את הדיון הכלכלי לקופסה פנסיונית־פיננסית כזאת. ברגע שאנחנו עושים זאת, אנחנו יודעים שיש כמה אשמים בבעיה: פקידי האוצר, פקידי הממשלה, הבנקאים או הבורסה. הפקידים והבורסה הם שלקחו לנו את הפנסיה. מאות המיליארדים שחסרים לנו, או שיחסרו לנו, נמצאים שם. אצלם. כל מה שצריך לעשות הוא לחוקק כמה חוקים, ללחוץ על כמה כפתורים ולייצר לכולנו פנסיה הוגנת, גדולה, יציבה וראויה יותר. הכסף נמצא "שם", ורק צריך לארגן מחדש את כל העניין הפנסיוני הזה.

אבל האמת היא שמשבר הפנסיה הוא כלל לא הבעיה של הפנסיונרים של היום ושל מחר, אלא סימפטום למחלות הכואבות, המשעממות והיסודיות של המשק הישראלי.

ראשית, הבעיה היסודית ביותר של רוב הישראלים אינה פנסיה נמוכה, אלא שכר נמוך, שהוא נגזרת של הפריון הנמוך של המשק. הישראלי שאינו עובד בהיי־טק מייצר מעט ומקבל מעט. הבעיה השנייה היא שהעובד הישראלי משלם מסים ברמה דומה לזו שמקובלת במדינות המפותחות, אבל מקבל שירותים ברמה נמוכה שמידרדרת בהדרגה. זאת משום שרוב נותני השירותים שלו סובלים מאותו פריון נמוך. הבעיה השלישית, שעמה ייאלצו להתמודד רבים מהעובדים במגזר הפרטי בעשורים הבאים, אינה הפנסיה - אלא 20 השנים שלפני הפנסיה. רובם מניחים שיעבדו בהן, אבל רבים לא יהיו מועסקים, כי לא תהיה להם עבודה. וממילא כשאין עבודה גם אין ממה להפריש לפנסיה.

שלוש התופעות האלה נובעות מבעיות היסוד של המשק הישראלי: אנחנו לא מספיק תחרותיים, אנחנו לא מספיק יצרניים, אנחנו מבזבזים עשרות מיליארדים על פעילויות וארגונים לא יצרניים, יש אצלנו מאות אלפי עובדים שמקבלים תמורה גבוהה יחסית אף שתרומתם למשק נמוכה, ורבים מענפי המשק שלנו מאורגנים באופן לא תחרותי, שמעניק תמורה גדולה לאנשים שתורמים מעט לתוצר ולאיכות החיים כאן.

הפנסיה הנמוכה שיקבלו רבים מאתנו אינה בעיה פנסיונית־פיננסית, אלא סימפטום למחלות היסוד של הכלכלה הישראלית. אם, למשל, היה קיים בישראל מגזר ציבורי מעולה ורשתות ביטחון חזקות, שאלת הפנסיה היתה הרבה פחות רלוונטית. הפנסיה נמוכה גם כי השכר במשק הישראלי, שממנו היא נגזרת, הוא נמוך, וגם משום שהנחת הבסיס שלנו היא שיוקר המחיה עתיד להישמר ושבעתיד נקבל שירותים גרועים מהמגזר הציבורי.
אז עכשיו יש לנו המון מומחים חדשים וישנים לענייני פנסיה, שממחזרים שוב ושוב את החישובים הפנסיוניים, את דמי הניהול ואת התספורות. אבל הדיון הזה לא יעזור לנו לשנות את המציאות הצפויה לכולנו בעשורים הבאים, עוד לפני שנצא לפנסיה.

הדיון האמיתי הוא בשאלה איך בונים כאן משק יצרני ותחרותי יותר שמשלם משכורות גבוהות יותר, איך מזיזים מאות אלפי עובדים מפעילויות לא יצרניות לפעילויות פרודוקטיביות, ואיך יוצרים משק שבו התמורה הולכת לכישרוניים וליצרניים ולא לבעלי הרנטות והחיבורים לכסף הציבורי הגדול. אבל הדיון הזה לא רק מסובך יותר, אלא בעיקר כואב יותר. זה דיון שיאלץ אותנו לבחון את כל ענפי המשק, כל המקצועות וכל הארגונים, ולשאול מי כאן מייצר ערך למשק ולחברה ומי מייצר ערך לעצמו בלבד. זה בדיוק סוג הדיון שרוב המומחים רוצים להימנע ממנו. הם מעדיפים לצעוק "פנסיה, פנסיה, פנסיה" ולהשלות את הציבור שאפשר לייצר למיליוני ישראלים פנסיה או רמת חיים רק באמצעות החלטות אדמיניסטרטיביות־פיננסיות־פנסיוניות.

רבותיי, זה לא יקרה. האין־פנסיה שלכם הוא תוצאה של כל מחלות המשק הישראלי, וכך גם יהיו הפתרונות. הממונה על שוק ההון באוצר, עודד שריג, לא יכול לפתור למיליוני ישראלים את בעיית הפנסיה שלהם. הוא לא יכול להעלות להם את השכר, הוא לא יכול להעלות להם את הפריון, הוא לא האחראי ליוקר המחיה, והוא גם לא יכול לגרום לכך שכל שקל ממסים יתורגם לשקל של שירותים אמיתיים ונחוצים.

שריג אחראי לייצור מבנה שוק הון יעיל והוגן יותר עם פחות ניגודי עניינים. הוא לא הצטיין בתחום הזה, וזכה בצדק לביקורת חריפה על עמדתו הרפה בענייני ריכוזיות, הפרדה בין עסקים פיננסיים וריאליים ופיקוח על חברות הביטוח והפנסיה. אבל לא הוא - ולא אף אדם ספציפי אחר - יכול לייצר כאן לבדו פנסיות, שכר, פריון ויעילות. נדרש כאן שינוי גדול בהרבה.

אם מערכת הבנקאות בישראל מנופחת וגובה 10 מיליארד שקל מיותרים בריביות ובעמלות, אם מערכת הביטחון מנופחת וגובה 20 מיליארד שקל מיותרים במסים, אם חלק גדול מהעיריות בישראל מושחתות ולא יעילות - זה יתנקז בסוף ליוקר המחיה, לרמת השירותים ולרמת הפריון של המשק, ומשם לשכר ולפנסיה שלכם. אם מערכת החינוך חלשה, אם יש לנו עודף עורכי דין ועודף פעילות פיננסית ונדל"נית ופחות מדי תעשייה, אם השחיתות בישראל היא מהחמורות בעולם - זה מתנקז למשק מפגר ולאי־שוויון גדל.
העיסוק בפנסיה לגיטימי וחשוב כל עוד זאת דרך לעורר את הציבור להבין כיצד חוליי הכלכלה יגיעו לבסוף לכיסו - אבל הדיון רק מתחיל שם.

 מה השווי הכלכלי של קביעות?

יתרון אחד שנוצר מהעיסוק בפנסיה בשנים האחרונות הוא שמדי יום גדל מספר הישראלים שמבינים שאחת מבעיות היסוד של הכלכלה היא החלוקה לקאסטות של מחוברים ולא מחוברים. המחוברים לא רק נהנים מקביעות ומיציבות, ולעתים גם משכר גבוה מאוד ‏(מונופולים, בנקים, רשויות מסוימות במגזר הציבורי, נפוטיזם וכדומה‏), אלא גם מפנסיה תקציבית שלעתים השווי שלה כפול ומשולש מפנסיה צוברת רגילה - אם בגלל גיל פרישה מוקדם או מפני שהיא מחושבת על פי השכר האחרון ולא על פי השכר הממוצע. אבל למחוברים יש עוד נכס שלא פוליטיקלי קורקט לדבר עליו בשיח הציבורי: הקביעות, כמובן. בעיתונות ובאקדמיה מתנהל דיון מצומצם בסוגיית הקביעות, בין השאר מאחר שהקביעות נמצאת אצל קבוצות האינטרסים וקשורה לוועדי העובדים במונופולים הציבוריים שמהם חוששים כולם.

כשמתנהל דיון בעניין, הוא מתרכז בדרך כלל בשאלה מה עושה הקביעות לתרבות הארגונית, ליעילות וליכולת לנהל ארגונים. אבל יש שאלה נוספת, והיא השווי הכלכלי של קביעות. לפני כמה חודשים ערכתי את הניסוי הבא: נפגשתי עם קבוצה של 30 עובדים באגף מסוים במונופול ידוע, שבו הרוב המכריע של העובדים נהנים מקביעות, כלומר אי אפשר לפטרם עד גיל הפנסיה. ייתכן שזה אפשרי תיאורטית, אך זה לא באמת ישים. השכר הממוצע של העובדים באותה קבוצה היה כ–20 אלף שקל בחודש, והגיל הממוצע - 40–50.

הצגתי לקבוצה שאלה היפותטית: "נניח שמחר בבוקר תקום חברה פרטית חדשה שתבקש להתחרות בחברה שבה אתם עובדים. היא מוכנה להציע לכל אחד מכם עבודה בפרמיה משמעותית מעל שכרכם הנוכחי. אבל רגע, לפני שאתם קופצים, יש עוד פרט אחד: בחברה החדשה לא תהיה קביעות. תוך 30 יום עשוי כל עובד להישלח הביתה. עכשיו השאלה שלי: איזו פרמיה תדרשו כדי לעבור לחברה החדשה?". האם הם דרשו 25 אלף שקל בחודש? 30 אלף? 50 אלף שקל בחודש? או שהיו גם כאלה שעשו חישוב מהיר והגיעו למסקנה שבנקודת זמן זאת בפחות מ-100 אלף שקל בחודש - פי 5 משכרם - לא כדאי להם לוותר על קביעות? מי שעובד בחברה כזאת, או מוכן לנסח פתרון כללי לשאלה הזאת, מוזמן לכתוב לי ל–Guy.Rolnik@themarker.com. בשבוע הבא אחשוף את התשובה של עובדי אותה חברה, ואם יתאפשר לי, גם את שמה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#