קבוצות של אינטרסים מיוחדים - השבוע/ גיא רולניק - TheMarker
תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

קבוצות של אינטרסים מיוחדים

האם ייתכן שהדמוקרטיה בישראל היא סוג של פנטזיה?

136תגובות

ה אם ייתכן ש–1,000 עובדי מכון התקנים, עם כמה יבואנים ותעשיינים גדולים, הצליחו לטרפד השבוע רפורמה גדולה בתקינה וביבוא, רפורמה שהיתה חלק מדו"ח טרכטנברג, שנולד בעקבות המחאה החברתית שהוציאה מאות אלפי אנשים לרחובות, רפורמה שיכולה להוזיל משמעותית את יוקר המחיה? האם ייתכן שוועדת הכלכלה נכנעה לאינטרסים של קבוצה קטנטנה, אף שמולה עמד האינטרס של מיליוני צרכנים?

האם ייתכן ש–1,500 עובדים ברשות השידור וקומץ פוליטיקאים מתחלפים שנהנים מהשליטה בה הצליחו לטרפד במשך עשרות שנים רפורמות שהיו מייצרות שידור ציבורי אמיתי, שממנו היו נהנים מיליוני הצופים, הדמוקרטיה, העיתונות ושוק התוכן?

האם ייתכן ש–12 אלף עובדי חברת חשמל ומקורביהם בשלטון ובמפלגות הגדולות מצליחים מזה עשרות שנים לטרפד רפורמות שמטרתן פיתוח שוק האנרגיה בישראל וארגונו מחדש למען מיליוני צרכנים פרטיים ועשרות אלפי עסקים?

כתבות נוספות באתר TheMarker

האם ייתכן שלחברות הביטוח הפרטיות, להנהלות בתי החולים, לרופאים בכירים ולכמה קבוצות אינטרסים קטנות במערכת הבריאות יש השפעה גדולה יותר על מערכת הבריאות מאשר למיליוני חולים ואזרחים ולמשרד האוצר, שלכאורה מוביל רפורמות בענף?

האם ייתכן של–1,500 עובדי רשות שדות התעופה הקבועים יש יותר השפעה על נתב"ג, על פיתוחו ועל המסים הנגבים בו מאשר לשני מיליון הישראלים העוברים בו מדי שנה?

האם ייתכן שמערכת הבנקאות בישראל בנויה כדואופול שמשרת בעיקר 25 אלף עובדי בנקים ומנהלים בכירים ולא את מיליוני הלקוחות של הבנקים, המשק, הלווים, העסקים הקטנים והצרכנים?

האם ייתכן שמערכת הביטחון חדלה מזמן להיות ממוקדת בשמירה על ביטחון ישראל, ויש בה מאות ואלפי אנשים שעובדים בלובי מול הממשלה, הכנסת והציבור כדי להגדיל את תקציבה, לשמר את תנאי השכר והפנסיה של עובדיה ולייצר לה לגיטימציה ציבורית באמצעות ייצור איומים ביטחוניים? האם ייתכן שבדרך זאת מצליחה המערכת להשית חוסר יעילות של עשרות מיליארדי שקלים בשנה על מיליוני משלמי מסים?

האם ייתכן שחלקים גדולים מהמגזר הציבורי בנויים בעיקר כדי לשרת קבוצות מסוימות בתוך המגזר הציבורי ולא את החולים, התלמידים, הסטודנטים, מחפשי העבודה, בעלי עסקים קטנים, עצמאיים, מובטלים, צרכנים - מיליוני אזרחים?

האם ייתכן שבעשורים האחרונים התגבשו במשק בהדרגה עשרות ומאות קבוצות אינטרסים מיוחדים קטנות במגזר הפרטי והציבורי, שיש להן יותר השפעה על מבנה המשק מלמיליוני משלמי המסים, הצרכנים והפוליטיקאים?

האם ייתכן שהדמוקרטיה בישראל היא סוג של פנטזיה? האם ייתכן שאזרחי ישראל הולכים מדי ארבע שנים לקלפי, בוחרים רשימה לכנסת, מכניסים 120 ח"כים למליאה ולוועדותיה וממנים שר אוצר, אבל את הקצאת המקורות האמיתית במשק, את המבנה של השווקים, הרגולציה, התקנות, החוקים והפרצות קובעות קבוצות האינטרסים הצרות?

לאחר המהפכה התודעתית של חמש השנים האחרונות, ייתכן שחלק מקוראינו יחשבו שהרעיונות הפרובוקטיביים האלה מתקבלים על הדעת.

אבל כמעט כל מי שיקבל את התזה הזאת - שעיצוב המשק נעשה על ידי ולמען קבוצות אינטרסים מיוחדות - מיד ימשיך ויטען שזה משקף את חולשת המנהיגות או את השחיתות של הפוליטיקאים, ויאמר שזה מאפיין של ישראל ולא של מדינות מתוקנות.

אחרים שיכירו בקיומן של קבוצות הלחץ האלה יטענו שזאת תופעה טבעית ומתבקשת, אבל כדברי הפוליטיקאים "זאת לא השאלה" - ומה שחשוב הוא שהמדיניות הכלכלית תהיה יותר ימנית, שמאלית, הלאמה, הפרטה, ממשלה גדולה, ממשלה קטנה וכדומה.

נא להכיר את הכלכלן מנסור אולסון ‏(Mancur Olson‏). הוא לא מפורסם כמו אדם סמית, פרדריק הייק, מילטון פרידמן או פול קרוגמן, אבל אם לא היה הולך לעולמו בגיל צעיר ‏(66‏), כנראה שהיה מקבל את פרס נובל על העבודה שעשה בשנות ה–60 וה–70 של המאה הקודמת - כשהסביר מדוע בדמוקרטיה המודרנית ובשוק החופשי, הכוח כמעט תמיד יתרכז בהדרגה בידי קבוצות אינטרסים צרות.

אולסון פירסם שני ספרים חשובים: הראשון הוא The Logic of Collective Action ‏(ב–1965‏) והשני הוא The Rise and Decline of Nations‏
(ב-1982‏). בראשון הסביר אולסון מדוע קבוצות קטנות יכולות להתארגן, בעוד שקבוצות גדולות ייתקלו תמיד בקושי עצום להתארגן. הספר השני הוא ניסיון להסביר את ההשפעה של הצטברות קבוצות אינטרסים מיוחדות על השגשוג והכישלון של כלכלות ומדינות. באמצעות שימוש במודלים פשוטים של תורת המשחקים ותיאור הדרך שבה קבוצות מתארגנות מוכיח אולסון שבכל חברה וכלכלה דמוקרטית וחופשית מתפתחות בהדרגה קבוצות אינטרסים צרות, שמחזיקות בהשפעה גדולה על מבנה המשק ועל הקצאת המקורות.

קבוצות אינטרסים אלה, קבע אולסון, הן חסם עיקרי במשק בפני פיתוח, שגשוג, אימוץ טכנולוגיות חדשות ותגובה לשינויים כלכליים. ככל שיש במשק יותר קבוצות אינטרסים, ככל שהן יותר קטנות ופחות מכלילות - כך הן ידכאו יותר את צמיחת המשק לאורך זמן.

עד שאולסון פירסם את מאמריו וספריו בשנות 
ה–70 היה נהוג להסביר את הפלא הגרמני והיפני - הצמיחה החריגה של שתי הכלכלות האלה בין שנות ה–50 לשנות ה–70 - בתרבות, בהיסטוריה ובאופי התעשייתי של היפנים והגרמנים. לאולסון היה הסבר אחר: הכלכלות האלה שיגשגו דווקא מפני שהיו שתי המפסידות הגדולות של מלחמת העולם השנייה. קבוצות האינטרסים החזקות במדינות אלה ספגו מכה קשה מהשלטון החדש שקם לאחר המלחמה.

במלים אחרות: שבירה או החלשה של מוקדי הכוח הגדולים באותן מדינות - המשפחות ששלטו במשק, הקונגלומרטים, הגילדות, הארגונים החקלאיים, האיגודים, כל מה שאולסון מכנה "קואליציות של חלוקה" - הן שהניחו את היסודות לכלכלות ולחברות דינמיות, תחרותיות, חדשניות ומשגשגות יותר.

אחד החלקים המעניינים בספריו של אולסון הוא זה שבו הוא מסביר מדוע בדמוקרטיות ובחברות חופשיות הסיכוי שיהיה ייצוג אמיתי לקבוצות גדולות של אזרחים, משלמי מסים, צרכנים, מקבלי שירותים מהמדינה או מהמגזר הציבורי נמוך. למעשה, אולסון מסביר מדוע יש קשר הפוך בין גודלה של הקבוצה לבין היכולת שלה להגיע ל–Collective Action - פעולה משותפת למען חבריה.

ככל שהקבוצה קטנה יותר, ממוקדת יותר ובעלת אינטרסים הומוגניים, כך יש לה יכולת גדולה יותר להתארגן, להעניק לחברים המתארגנים תמריצים סלקטיביים על פי הצטרפותם וידע טוב יותר, ולספק לחברים תמורה גדולה יותר בגין ההתארגנות. ככל שהקבוצה קטנה יותר, קל לה יותר לגלגל את עודף הגבייה שלה או את חוסר היעילות שלה על הציבור.

קוראי טור זה מכירים את טענתנו שהתקשורת והשיח הציבורי בחלק מהעיתונים ומהערוצים נוטים לשרת את קבוצות האינטרסים המיוחדות. במקרה שהאינטרסים הם של טייקונים, בנקאים ופוליטיקאים, התמריץ של התקשורת ברור, וכך גם השפעת האקו־סיסטם והמערכת החברתית שבה פועלים העיתונאים הבכירים.

אבל יש עוד סיבה טובה, מבנית יותר, שאולסון מסביר היטב: המידע, הניתוח והחישובים לגבי מוצרים ושירותים ציבוריים המושפעים מקבוצות הלחץ הם בעצמם מוצר ציבורי. אולם מאחר שלציבור גדול אין יכולת להתארגן, אין לו יכולת להגיע לאותו מוצר ציבורי - מידע, ניתוח וחישובים שילמדו אותו מה המחיר האמיתי שגובות ממנו קבוצות האינטרסים המיוחדים.

כלומר, העובדה שחברות ומשקים דמוקרטיים מתארגנים לאורך זמן במבנים כלכליים, פוליטיים ומוסדיים המשרתים קבוצות אינטרסים צרות אינה מעידה בהכרח רק על שחיתות, טיפשות, חוסר משילות או קוצר יד של פוליטיקאים, רגולטורים, פקידים או עיתונאים - אלא שהיא תוצאה של היכולת של קבוצות אינטרסים קטנות להתארגן ומולה חוסר היכולת של קבוצות גדולות להתארגן ולייצג עצמן, ועוד קודם לכך חוסר היכולת של אזרחי הקבוצות הגדולות להבין ולנתח את המציאות הכלכלית שבה הם חיים ואת המחיר שהם משלמים כתוצאה מהמבנים הכלכליים שיצרו קבוצות האינטרסים הקטנות.

אפשר לתקוף את התיאוריה של אולסון מזוויות רבות. פרופ' גונאר טראמבול מאוניברסיטת הרווארד פירסם לפני שנה ספר בשם Strength in Numbers: The Political Power of Weak Interests, שבו הוא טוען שלקבוצות צרכנים, למשלמי מסים, לחולים וכדומה יש כיום יותר כוח ויכולת להתארגן, דווקא משום שהן חלשות ולכן זוכות לאהדה ציבורית. טראמבול מציג דוגמאות רבות להתארגנויות של קבוצות כאלה, אבל לא בטוח שהוא מצליח להוכיח שלאורך זמן ידן על העליונה בקרב עם קבוצות האינטרסים המיוחדים.

לכאורה, עידן הרשתות החברתיות אמור היה לפורר בהדרגה את הטיעון העיקרי של אולסון: להוזיל ולפשט מאוד את היכולת של קבוצות רחבות, לא הומוגניות, של צרכנים ומשלמי מסים להתארגן למען מטרה משותפת. אבל הניסיון הישראלי של השנים האחרונות מוכיח שיכולתן של קבוצות להתארגן בפייסבוק עדיין קטנה, משום שלרוב ההתארגנויות אין מספיק ידע, הבנה ויכולת לנהל לובי אפקטיבי - בעוד שלקבוצות האינטרסים המיוחדות יש יתרון אדיר מבחינת מידע, ידע ומימון, ולכן גם יכולת טובה להשפיע על דעת הקהל ישירות דרך הפייסבוק והשיחה ברחוב או דרך העיתונות.

בטור זה השתמשנו בביטוי קבוצות אינטרסים מיוחדים קטנות או צרות, תרגום של המונח Special Interest Groups. אבל אם נחזור לקראת סיום למקרה הישראלי, אף שברור שכל קבוצת אינטרסים מיוחדים בישראל היא קטנה - המצרף שלהן גדול מאוד ומכיל כמה מאות אלפי אנשים, שורה ארוכה של מונופולים ומוסדות פיננסיים, טייקונים, רשויות וארגונים שביחד אוחזים בנתח משמעותי מהכלכלה.

מערכת הביטחון היא לדעתנו קבוצת האינטרסים המיוחדים הגדולה בישראל. היא כל כך גדולה - יותר מ–150 אלף איש ניזונים מהמערכת - עד שמבחינת ההגדרה היא כמעט לא עומדת בקריטריונים של אולסון. ייתכן שהסיבה ליכולת הקיום של קבוצת אינטרסים כה גדולה היא שהיא קופסה אטומה ובלתי ניתנת למדידה שמחוברת לאתוס של הקמת מדינת ישראל.

אם נדמה לכם שכותב טור זה נמנה עם הכלכלנים שמקבלים את הרעיונות של אולסון, ושרוב הקמפיינים שעיתון זה ניהל בעשור האחרון נשענים על התפישה שתפקידה של עיתונות עצמאית הוא לייצר את המוצר הציבורי שמנתח את העלות האמיתית שמייצרות קבוצות האינטרסים הצרות לכלל הציבור שאינו מיוצג - לא טעיתם.

זאת גם הסיבה לכותרת המוזרה של הטור הזה. לדעתי, לקבוצות האינטרסים המיוחדות יש השפעה דרמטית על מבנה המשק הישראלי, על היכולת שלו לצמוח, על האי־שוויון הגדול ועל הנעילה של המערכת הפוליטית - בגלל חוסר הרצון או היכולת שלהן להוביל שינויים וחוסר ההבנה שלהן מהם בכלל השינויים הנדרשים.

חלק מהחברים בקבוצות האינטרסים המיוחדים הישראלים הם אלה שאנחנו מכנים "המחוברים". אפשר להתווכח אם מדובר בחצי מיליון או במיליון אנשים המחוברים ישירות ובעקיפין לקבוצות האלה, אבל מה בטוח הוא שאלה הקבוצות היחידות שלאורך זמן באמת מיוצגות היטב בפוליטיקה הישראלית.

האם אנחנו זקוקים למלחמה או למשבר כלכלי או חברתי כדי להחליש את קבוצות האינטרסים, לפרק את המבנים מדכאי הצמיחה ולנקות את החלודה שאחזה במשק? לא כדאי להמתין. צריך למצוא פתרונות אחרים. רק צריך לוודא שאת הפתרונות לא יביאו לנו אלה שמשרתים קבוצות אינטרסים צרות או נמנים עם כאלה. לכל מי שיש רעיונות בסוגיה - כתובת המייל לעניין זה היא  guy.rolnik@ themarker.com

מדוע קבוצות גדולות לא מצליחות להתארגן

נניח שמספיק שאזרח ישראלי אחד ישקיע 10,000 שקל בפעולה - למשל, איסוף מידע ופרסומו - שתחסוך למשק 7 מיליארד שקל כתוצאה משבירת קבוצת אינטרסים מיוחדים כלשהי. דא עקא, שבחלוקת החיסכון הזה לשבעת מיליון אזרחי ישראל, יקבל כל אחד חלק בסך 1,000 שקל. האזרח הבודד רואה כאן פרויקט הדורש ממנו השקעה של 10,000 שקל, ויניב לו החזר של 1,000 שקל בלבד. רציונלית, הוא דוחה את הפרויקט.

כל אזרח עושה את החישוב הרציונלי הזה, ולכן אף אחד לא מבצע אותו ‏(בשפת הכלכלנים: התמריץ הוא שלילי‏). התוצאה: קבוצת האינטרסים נשארת באחיזתה ב–7 מיליארד השקלים על חשבון הציבור.

זאת הכוונה במוצר ציבורי של ההתנגדות לקבוצות האינטרסים. כל אזרח שוקל אם לייצר את המוצר הציבורי שעלותו נופלת על כתפיו הוא, כאשר אינו יכול למנוע מאף אחד אחר בציבור מלהשתתף בהטבה העצומה, ומגיע למסקנה שההשקעה לא כדאית לו. לכן אף אחד אינו מייצר את המוצר הציבורי. שם אחר לתופעה הוא "רכיבה חופשית" של כל הציבור על המאמץ של היחיד או אפילו קבוצה קטנה שעושה את המאמץ.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם