המהפכה התודעתית צוברת תאוצה - השבוע/ גיא רולניק - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

המהפכה התודעתית צוברת תאוצה

הציבור מתחיל להבין שאם הוא ימשיך להמתין, הוא ייקח סיכון עצום על עצמו ועל ילדיו

357תגובות

ל טובת קוראינו מהירי החימה, המאוכזבים והכועסים נתחיל בשורה התחתונה: בשנתיים שחלפו מאז שפרצה המחאה החברתית הורע מצבם הכלכלי של רוב האנשים שיצאו במאות אלפיהם לרחובות.

מחירי הדיור, רכיב מרכזי ביוקר המחיה - עלו, המסים - עלו, ההכנסה המשיכה להישחק, שוק העבודה נהפך לאכזרי עוד יותר, ורמת השירות הציבורי לא השתפרה. אם לציבור היתה סיבה לכעוס, למחות ולצאת לרחובות בקיץ 2011, הרי שבקיץ 2013 יש לו סיבות טובות יותר.

אין ספק שחלק מההרעה שחלה במצבו של הציבור, בטווח הקצר, נבעה מהמחאה עצמה. כאשר היא פרצה בקיץ 2011 הזהרנו כאן שוב ושוב שהלגיטימציה שהיא נתנה להגדלת הגירעון התקציבי תחזור כבומרנג כואב למוחים: התקציבים שהוגדלו זרמו בעיקר לקבוצות המאורגנות והחזקות במשק, כמו העובדים הנהנים מקביעות, מייצוג ומכוח במשחק הכלכלי הישראלי. שאר העובדים נשארו מחוץ למשחק.

דניאל בר און

כאשר הגירעון התקציבי התחיל לגדול לרמה של 5%, המאיימת על היציבות הפיננסית של המשק, הונף גרזן הקיצוצים וחתך בצורה שווה את איכות החיים ורמת החיים של כולם - גם את זו של האנשים שלא נהנו מהגדלת התקציבים שלאחר המחאה. כלומר, בטווח הקצר, חלק מהחזקים והמחוברים הצליחו למנף לטובתם את המחאה על חשבון שאר הציבור.

במלים אחרות: הפער בין המחוברים - קבוצות האינטרסים החזקות במשק, המחוברות לעטין הציבורי או למונופולים ולקבוצת הכוח במגזר העסקי - לבין שאר חלקי הציבור רק המשיך לגדול בשנתיים האחרונות, כי המחוברים הם אלה שיודעים למנף ולנצל הזדמנויות. הם מאורגנים, מיודעים וערניים.

אבל אחרי האזהרה שעמה פתחנו, אסתכן ואטען שהמחאה של 2011 תיזכר כאחד האירועים החשובים ביותר בתולדות החברה הישראלית, נקודת ציון שתשנה את הכיוון שבו נעה המדינה. כי מחאת 2011 שינתה ומשנה בהדרגה את הנרטיב הישראלי ואת התודעה הישראלית.

הנה כמה מהשינויים שעוברים על התודעה של הישראלים בשנים האחרונות:

1. מסכי העשן הביטחוניים והמדיניים מתחילים להתפזר. עד לפני כמה שנים יכלו הפוליטיקאים ומקבלי ההחלטות להסתתר מאחורי להג ביטחוני־מדיני בלתי נגמר. רוב הפוליטיקאים נמדדו ביכולת שלהם לדבר על השלום, השטחים והביטחון.

הסיפור הזה מתחיל להיגמר. יכולתם של ראש הממשלה, שר הביטחון וקבוצת הלחץ של הביטחון להחזיר את השיחה לאירן, למצרים ולסוריה כדרך להימנע משאלות על מחדלים כלכליים וחברתיים מצטמצמת מיום ליום. לדידם של חלקים גדלים בציבור, המדינות האלה הן כבר לא האויב שעל הגדרות, אלא בעיקר דוגמה נוספת לכישלונם של מבנים פוליטיים־כלכליים המבוססים על אליטות סוחטות שאירגנו את הכלכלה לטובתן.

בעשור האחרון שבנו וטענו בטור זה שיש קשר חלש בין איומי הביטחון לבין הוצאות הביטחון, ושהמערכת הביטחונית בישראל נהפכה כמו כל מערכת גדולה לגוף שפונקציית המטרה העיקרית שלו היא הגדלת תקציבו, כוחו ותנאי עובדיו. לפני ארבעה חודשים הצגנו כאן נתון מדהים: 60% מפורשי מערכת הביטחון יוצאים עם פנסיות בשווי של 1–2 מיליון דולר, פי חמישה עד עשרה מבשאר חלקי המשק.

התוצאה היא שבחודשים האחרונים גדל במהירות מספרם של הישראלים שמבינים שמערכת הביטחון בישראל מכרסמת ברמת החיים ובאיכות החיים של מיליוני ישראלים, רק משום שהיא גדולה וחזקה - ולא בגלל איומי הביטחון. בתוך המערכת ובקרב פורשיה יש רבים שמודים בשיחות סגורות שניפוח התקציבים פגע בשריריו של צה"ל, ושקיצוץ ייצור בטווח הארוך צבא חזק יותר.

אם לפני שלוש, חמש ועשר שנים, הטורים והכתבות שעסקו במחויבות האקטוארית לפנסיה התקציבית של עובדי מערכת הביטחון נתפשו בקרב רוב קוראינו כשעשועים אינטלקטואליים, הרי שבשנה האחרונה גדל מדי שבוע מספרם של האנשים שמבינים שהמספרים האלה ינגסו ברמת השירותים הציבוריים שהם וילדיהם יקבלו. השלב הבא והבלתי נמנע במהפכת התודעה יהיה תחילת הדיון הציבורי בפרה קדושה: קיצוץ הפנסיות של אלה שנהנים משכר גבוה וממשיכים לקבל פנסיות גבוהות.

2. הציבור הישראלי מתחיל להבין את ההבדל בין יזמים, אנשי עסקים ויצרני ערך לבין יונקי הערך הקיים, שלא מייצרים תועלת לחברה אלא לעצמם. הבלוף של ראשי המשק, שעולים מדי כמה חודשים לפגישה עם ראש הממשלה להתייעצויות - אף שרובם לא בנו מפעל, לא שתלו עץ ורק לקחו ערך קיים באמצעות קרבה לשלטון ולמערכת הפיננסית - מתחיל להיחשף.

יכולתם של פוליטיקאים מושחתים או בורים ושל אנשי עסקים ציניים שמחזיקים בהשפעה על כלי התקשורת להפחיד את הציבור בסיסמאות על שנאת עשירים ושנאת עסקים הולכת ומצטמצמת. כל חודש לומד הציבור שמי שבאמת מנסה לייצר אווירה אנטי עסקית הוא לא הציבור הישראלי, שמעריץ יזמות ועשייה, אלא דווקא אותם יונקי ערך, שרוצים לייצר מסך עשן שמאחוריו יחביאו את השיטות שבעזרתן התעשרו.

הציבור לומד לאט, המונופוליסטים והפיננסיירים מנסים לבלבל אותו, אבל הוא לומד: הוא יודע להבחין בין תעשיינים, יצואנים ובעלי עסקים קטנים ובינוניים שמתחרים ומשגשגים באמצעות כישרון, לבין אלה שמצליחים רק מפני שאירגנו את כללי המשחק לטובתם, קנו בזול עסק מהמדינה או קיבלו כסף זול מבנקאים. הציבור לומד להבין שהנגישות של חלק מאנשי העסקים לבנקים ולשוק ההון נובעת מהמבנה הריכוזי של השוק ומרשת חברתית תת־קרקעית, סמויה וכוחנית - ולא מכישרון.

3. הציבור הישראלי מתחיל להבין שיש קשר חלש בין הוועדים של רוב המונופולים וקבוצות הכוח במשק לבין הערכים של התאגדות עובדים, סולידריות חברתית וצדק חברתי. הציבור לומד באטיות שרוב הוועדים האפקטיביים נמצאים במקומות שבהם הם יכולים לגלגל חוסר יעילות ושחיתות על משלם המסים או על הצרכן ולא על בעלי ההון. הוא למד שמתחת לכל ועד אפקטיבי צמחו בעשור האחרון קאסטות של עבדים - עובדים ארעיים ועובדי קבלן בחסות הממשלה וההסתדרות. הוא למד שבעלי ההון, הממשלה וההסתדרות התנערו במחדל או בציניות מכוונת מאחריות לעובדים בשיטה זאת: נגן על עובדים רק אם אפשר לגלגל את העלות של חוסר אפקטיביות על משלם המסים, הצרכן או על עובדים אחרים, חלשים ולא מוגנים.

השלב הבא במהפכת התודעה הזאת יהיה דיון ציבורי ער, שיעסוק בשנים הקרובות במהפכה בשוק העבודה: מעבר מהמודל הישראלי העקום - הגנה על קבוצות מסוימות של עובדים על חשבון כל השאר - למודל של הגנה על כלל העובדים במשק, בדומה למודל הצפון־אירופי של ועדי עובדים אחראיים שמקבלים על עצמם את עקרונות התחרותיות, היעילות, השירותיות והיושרה.

4. הציבור הישראלי מתחיל להבין שהרעיון שהמגזר העסקי, היזמים והשוק יביאו לבדם לשינוי בתוואי הכלכלי והחברתי המסוכן של המשק הישראלי מנותק מהמציאות. המגזר הציבורי הוא היחיד שיכול להניח את התשתית לפריחה של המגזר העסקי, של היזמות, החדשנות והתעשייה. בלי חינוך, בריאות, רגולציה, זכויות קניין, מערכת אכיפה ורווחה ברמה גבוהה לא יכול להתקיים לאורך זמן מגזר עסקי מתקדם ותחרותי.

הציבור יתחיל להבין שהסלחנות שלו ושל הפוליטיקאים לגילויי שחיתות, לחוסר יעילות, לניגודי עניינים, לאבטלה סמויה, לנפוטיזם או לאדישות בשירות הציבורי היא הרת אסון. שירות ציבורי חלש אינו תופעת טבע שחייבים להשלים עמה. שירות ציבורי חלש הוא החסם המרכזי בפני יזמות וצמיחת המגזר העסקי, והוא המחולל הראשי של האי־שוויון במשק.

5. הציבור מתחיל להבין שסיפור הסטארט־אפ ניישן - הכלכלה המצליחה ביותר בעולם הודות להיי־טק, לפרסי נובל, לגניוס היהודי ולעוצמה של צה"ל - אינו מחובר למציאות. הסטארט־אפ ניישן מקיף 5%–10% משוק העבודה, והוא לעולם לא יוכל להזיז לבדו את התוואי שבו נמצא המשק. כאשר תימשך המהפכה התודעתית, הציבור יבין שיש בישראל יותר מאכערים של נדל"ן, פיננסים, מגזר ציבורי, רשויות מקומיות ושאר מגלגלי ניירות, כסף וקשרים מאשר עובדים בסטארט־אפים או במרכז הפיתוח של אינטל. הוא גם יבין שמבנה שוק העבודה הנוכחי גוזר שכר נמוך ומעליב למאות אלפי משפחות שבהן שני בני הזוג עובדים, ולכן הפוקוס הציבורי העצום על שינוי שיעורי מיסוי, ריבית וכדומה לא יכול להיות תחליף לדיון בשאלת יצירת משק יצרני ותחרותי יותר. הציבור יתחיל להבין בקרוב שהשיחה על חלוקת המשאבים אינה תחליף לשיחה על ייצור המשאבים, וששיחה על ייצור משאבים אינה מעניינת וגם לא לגיטימית אם לא מוודאים שהם מגיעים לכולם.

הציבור הישראלי מתחיל להבין שלמשק הישראלי יש בעיות מבניות עמוקות וקשות בהרבה משיעורי התעסוקה של חרדים וערבים. היכולת של פוליטיקאים, כלכלנים ומקבלי החלטות לגלגל את האי־שוויון במשק, את רמתם הנמוכה של השירותים הציבוריים, את יוקר המחיה ואת השכר הנמוך על שתי האוכלוסיות האלה, שלכאורה לא רוצות לעבוד, הולכת ויורדת. הציבור לומד ששיעור ההשתתפות בעבודה של גברים ערבים ונשים חרדיות מתקרב במהירות לשיעור ההשתתפות הכללי, וששיעור ההשתתפות הכולל בישראל דומה לממוצע במדינות המפותחות.

6. הציבור מתחיל להבין שאין דבר כזה "חדשות" או "כתוב בעיתון", אלא שלכל עיתון יש מו"ל, בעלים, חברים של הבעלים ואקו־סיסטם שבו חיים העורכים והכתבים שלו. הוא מתחיל להבין שקבוצות הלחץ החזקות במשק הן אלה שמשקיעות את המשאבים הגדולים ביותר בלחץ, בשכנוע ובבלבול של העיתונות. הוא מתחיל להבין שהסיכוי שתתקיים עיתונות עצמאית בכלכלה ריכוזית הוא אפסי. הוא מתחיל להבין שעיתונות של ממש היא שירות ציבורי, אלא שהעיתונות נשלטת ברובה על ידי כוחות כלכליים שאת רובם הוא לא מכיר, וגם אם יכיר - קשה מאוד לעקוב אחריהם.

הציבור מתחיל להבין שרעיון העיתונות האובייקטיבית הוא מצחיק כי כל מידע, כל מלה וכל ניתוח שנכנסים לעיתון מבוססים על סט ערכים, אמונות וסדרי עדיפויות של הבעלים או העורכים. יש כאלה שמחזיקים באג'נדה גלויה וכאלה שיש להם אג'נדות סמויות. הציבור מתחיל להבין שלעיתונות ולשיח הציבורי יש השפעה אדירה על מקבלי ההחלטות, אולם ההשפעה הגדולה ביותר של העיתונות והעיתונאים אינה הדעות שלהם - אם הם ימנים או שמאלנים, קפיטליסטים או סוציאליסטים - אלא הנושאים שמהם הם מתעלמים והנושאים שבהם הם בוחרים לעסוק, איך הם עוסקים בהם ומתי.

7. הציבור מתחיל להבין שאם הוא ימשיך להמתין למנהיג פלאי, לראש ממשלה עם חזון, לשר אוצר כריזמטי או למפלגה חדשנית שיביאו את השינוי הנדרש בתוואי המסוכן שבו נע המשק, הוא ייקח סיכון עצום על עצמו ועל ילדיו. הוא מתחיל להבין שכולנו נוטים להניח שהעתיד יהיה דומה לעבר, אבל העתיד עלול לצפון בחובו תפניות אלימות ומפתיעות. הציבור מתחיל להבין שמחאות גדולות פורצות לא בגלל משברים כלכליים, אלא בדרך כלל לאחר שהציבור מבין שכללי המשחק משרתים קבוצות כוח ושהאי־שוויון משקף את הדרך שבה הם אירגנו את הכלכלה. יותר ויותר אנשים מבינים שהם, ולא מישהו אחר, יהיו השינוי שלו הם חיכו.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#