הכלכלה שלנו מחולקת לשניים, אבל לא כמו שסיפרו לכם - השבוע/ גיא רולניק - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

הכלכלה שלנו מחולקת לשניים, אבל לא כמו שסיפרו לכם

אם לא נטפל בפריון ב-90% משוק העבודה, הסיכוי שנראה שינוי כלכלי והחברתי אפסי

134תגובות

האוויר ממשיך לצאת מהבועה.

לא, אין הכוונה לבועת הטייקונים, המינופים והאג"ח, וגם לא לבורסה בטוקיו שממשיכה לרדת ולבנקים המרכזיים שפותרים את כל בעיות העולם באמצעות הדפסת כסף.

הכוונה היא לבועת השוויון בנטל והאויב החרדי, שנופחה כאן בשנים האחרונות ובשנה האחרונה במיוחד לצרכים פוליטיים - ואולי גם לצרכים החברתיים של כולנו.

השלב הראשון ביציאת האוויר מהבועה התרחש לפני חודש, כשהתברר שאף שיאיר לפיד קיבל את תיק האוצר והחרדים מחוץ לקואליציה, רוב הקיצוצים והעלאות המסים לא קשורים לחרדים, וכי גם בשנים הקרובות התגייסותם לצבא לא תשנה משמעותית את המדיניות הכלכלית.

עוד לפני פרוץ המחאה החברתית גדלה המודעות בקרב מאות אלפי משפחות ישראליות, לכך שהמבנה הכלכלי של המשק והתוואי שבו הוא נע לא מבטיחים להן עתיד טוב יותר. למעשה, ככל שחולפים הימים הם מבינים טוב יותר שאם הם נמנים עם הבלתי מחוברים, העשורים הבאים עלולים להיות גרועים עבורם ואכזריים עבור ילדיהם.

הפוליטיקאים וחלק מהכלכלנים תפרו להם סיפור טוב: המצב הכלכלי של ישראל בסדר גמור, אנחנו סטארט־אפ ניישן של ממש, והבעיה היחידה שלנו היא החרדים והערבים - או כפי שהכלכלנים מכנים זאת, "שיעור ההשתתפות בעבודה". הם מסבירים כי בישראל חיות שתי אוכלוסיות שלא עובדות ודוחפות למטה את שיעור ההשתתפות בעבודה במשק, וזאת הסיבה לרוב חולייו של המשק - השכר הנמוך, יוקר המחיה וחוסר האפקטיביות של מדינת הרווחה.

שיעור ההשתתפות בעבודה כסיבה העיקרית לכל חוליי המשק הלך ותפס יותר מקום בשיח הציבורי במקביל לקריסתם הכלכלית, החברתית והפוליטית של שכנינו, "האויבים האסטרטגיים", בעקבות מהפכות האביב הערבי. היכולת לתרץ את כל הקשיים הכלכליים בישראל ולהמשיך למתג אותה בעיני העולם ובעיני עצמה כפלא כלכלי נשענה במשך שנים על האיום הביטחוני. עכשיו, כשמתברר שלשכנינו אין כסף לדלק, התירוץ הביטחוני נחלש מיום ליום.

ייחוס החוליים של הכלכלה הישראלית לצורכי הביטחון או לשיעור ההשתתפות בעבודה משרת לא רק את צורכיהם של הפוליטיקאים, אלא גם של מגזרים במשק שלא רוצים שהציבור יבין מה באמת קורה כאן. כך למשל הטייקונים - בעלי השליטה במונופולים הפרטיים והשליטה בשוק ההון. ביד אחת הם שדדו את הצרכנים ואת המשקיעים ושיחדו את הרגולטורים ליצור מבני שוק לא תחרותיים, וביד השנייה הקימו עמותות פילנתרופיות לעזרה לעניים, לחרדים ולערבים, תוך הסברים על הצורך לחולל מהפכה בשיעור ההשתתפות בשוק העבודה.

ערב הבחירות הגיע מצעד האיוולת הזה לשיא חדש, כשתנועות חברתיות ופוליטיקאים הפכו את סיסמת השוויון בנטל לנושא המדובר ביותר. השבוע נקבע שיא חדש, ועוד אוויר יצא מהבועה, כשגיוסם של 5,000 חרדים לצבא העסיק את שר האוצר יותר מתקציב שכלל קיצוצי ענק ברווחה והעלאות מסים אכזריות לשכבות החלשות.

ומה עם המספרים? עם העובדות? אלה כמובן מעניינים את הפוליטיקאים ורבים מהבוחשים בזירה הציבורית רק אם אפשר לרתום אותם לשיחה שנמנעת ממוקדי הכוח והכסף במשק הישראלי, ובעיקר מקבוצות האינטרסים המאורגנות.

הבה נבדוק מה מצב שיעור ההשתתפות בעבודה - אותו שטן נוראי שמשמיד את הכלכלה הישראלית. בעקבות הצטרפות ישראל למועדון ה–OECD, אנחנו נאלצים מדי שנה לספוג עוד ועוד השוואות לא מחמיאות לנתונים הבינלאומיים - מה שפוגם ביכולתם של כל הנהנים מהמצב הקיים למתג את ישראל כפלא כלכלי.

בשנה שעברה נאלצה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה לשנות את ההגדרות ואת שיטת הדגימה בסקר כוח האדם שלה, כדי להתאימו להגדרות בינלאומיות. בדו"ח בנק ישראל האחרון מתייחסים לכך כלכלני הבנק לראשונה, וכך הם כותבים: "בעקבות השינויים בסקר כוח האדם, שהעלו את שיעור ההשתתפות, התברר כי בהשוואה בינלאומית מצב המשק טוב יותר מכפי שהיה נהוג לחשוב קודם לכן. איור ה'־5 מציג את שיעורי ההשתתפות בשתי קבוצות גיל במספר מדינות OECD שבהן, בדומה לישראל, משרתים בצבא הקבע ונכללים בכוח העבודה, וכן את שיעורי ההשתתפות המצרפיים של OECD והאיחוד האירופי. על פי השוואה זו, שיעורי ההשתתפות בישראל גבוהים יחסית, וזאת למרות שיעורי השתתפות נמוכים בקבוצות אוכלוסיה ייחודיות לה ‏(גברים חרדים ונשים ערביות‏)".

מה? גבוהים? האם יש טעות בעריכה, בהגהה ובשכתוב של דו"ח בנק ישראל, או אולי בטור הזה? כנראה שלא. מתברר שבשתי קבוצות הגיל שנבדקו מצבה של ישראל מבחינת שיעור ההשתתפות בעבודה טוב ביחס לרוב המדינות המתקדמות בעולם. אנחנו לא שוודיה וגם לא נורווגיה, אבל קרובים מאוד לפינלנד ונמצאים מעל צרפת.

מובן שקצב הגידול באוכלוסיה החרדית מאיים על שיעור ההשתתפות בעבודה בעתיד, אבל נראה שהאיומיים המיידיים, שכולם רוצים להתעלם מהם, גדולים בהרבה. אחיו התאום של הגרף המתאר את שיעור ההשתתפות הגבוה בעבודה במשק הישראלי הוא הגרף המתאר את הפריון במשק: מה מייצרים אלה שכן עובדים, ובעיקר באיזו יעילות.

הפריון במשק הישראלי יורד כבר שנים ארוכות בהשוואה לעולם, והוא נמוך כיום ב–24% מהרמה הממוצעת ב–OECD. מה שחשוב יותר הוא: היכן נמצא הפריון העלוב? כמובן - בכל הענפים שאינם חשופים לתחרות, כמו שירותים, נדל"ן ורוב חלקי המגזר הציבורי. והיכן הפריון עולה, או לפחות לא נשחק במהירות ביחס לעולם? בענפי היצוא הישראליים ובענפים שצריכים להתמודד עם העולם הרחב. הבולט ביותר הוא כמובן תעשיית ההיי־טק.

במלים אחרות, לרוב מקבלי ההחלטות והנהנים מהמצב הקיים במשק נוח לצייר את המשק כמחולק לשניים - האוכלוסיות שלא עובדות מסיבות פוליטיות או תרבותיות עם שיעור נמוך של השתתפות בעבודה, ומולן האוכלוסיות העובדות - שם הכל גן עדן ובהן אנחנו דומים לארה"ב ולאירופה. אבל התיאור הזה מחמיץ את החלוקה האמיתית של הכלכלה הישראלית: הסטארט־אפ ניישן, היצוא, התעשייה וכל הענפים שחשופים לתחרות בינלאומית, ולכן נאלצים להיות חדשניים ויעילים - ומולם שאר ענפי הכלכלה.

רבים מהאנשים ששולטים במדיניות הכלכלית בישראל רוצים שנחשוב שהפתרון היחיד לתופעה הזאת הוא השקעה בסטארט־אפ ניישן. נוח להם לחשוב כך, אבל הם מתעלמים מהמספרים. בסטארט־אפ ניישן הישראלי ובענפי התעשייה המתקדמים מועסקים 5%–10% מהעובדים, לכל היותר. כל השאר מועסקים בענפי הכלכלה המקומיים ובמגזר הציבורי. כלומר, לא רק שהיכולת של ישראל לצמצם את פערי רמת החיים באמצעות הגדלת שיעור ההשתתפות בעבודה נמוך בהרבה ממה שמוכרים לנו - גם היכולת לעשות זאת רק דרך חיזוק ההיי־טק קלוש: אם לא נטפל בפריון ב–90% משוק העבודה, הסיכוי שנראה שינוי בתוואי הכלכלי והחברתי בישראל בשנים הקרובות הוא אפסי.

הכלכלן גלעד ברנד, עמית מכון מילקן שחוקר את הפריון במשק הישראלי, מצביע על תופעה גרועה אף יותר, שרבים לא רוצים לדבר עליה. ברנד, שניתח את נתוני ה–OECD, טוען שמחצית מהפער בין ישראל לארה"ב בתוצר לנפש נובעת מחוסר יעילות וחדשנות, שגורם לפריון נמוך במשק. לפי תחזיות ה-OECD, התופעה הזאת צפויה להחמיר בעשורים הבאים: כ-70% מהפער בתוצר לנפש צפוי לנבוע ממרכיב הפריון.

מה שמטריד יותר הוא שגם העלייה בשיעורי ההשכלה במשק הישראלי לא תעזור לנו, משום שברוב חלקי הכלכלה הישראלית הלא תחרותית, המונופוליסטית, המפגרת, כמו גם בחלקים רבים של השירות הציבורי, אין בכלל תמורה אמיתית להשכלה או לכישרון, לא בפריון ולא בשכר.

כמובן שברמת הפרט עדיין יש תשואה חיובית להשכלה - זה עולה באופן ברור מסקרים ומנתוני הביקוש וההיצע של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, במיוחד במגזר הציבור, שבו קיים תגמול מובנה. הצרה היא שאין לכך תרומה למשק ברמה המצרפית. ייתכן שבצד הלא תחרותי של שוק העבודה, העלייה בשיעורי ההשכלה באה לידי ביטוי רק בהקשחת הדרישות של המעסיקים, ולא הביאה לידי שינוי איכותי באפיקי התעסוקה. לדוגמה, עובדי פקידות, שבעבר מצאו את פרנסתם ללא צורך בהשכלה גבוהה, יתקשו כיום למצוא עבודה ללא תואר אקדמי. סביר להניח שהידע שרכשו מסייע להם אך מעט בעבודה, אם בכלל, ואינו מגדיל את תפוקת העבודה.

ובקיצור: הגדלת שיעור ההשתתפות בעבודה באוכלוסיות החרדיות והערביות היא כמובן צעד בכיוון נכון, חיזוק ההיי־טק הוא צעד הכרחי - אבל כל אלה לא פוטרים אותנו מהדבר החשוב ביותר, והוא מהפכה מבנית בכלכלה המקומית, בשירותים, בענפים הלא תחרותיים ובשירות הציבורי. אלה לא רק שואבים מאתנו מסים ומעלים את יוקר המחיה, אלא גם מושכים את המשק כולו למטה ומונעים מהכלכלה התחרותית, מהתעשייה ומהענפים שיכולים לשלם שכר גבוה - לגדול ולמשוך את המשק קדימה.

ומהו החסם העיקרי להעלאת הפריון, היעילות, התחרותיות והחדשנות ב–90% משוק העבודה הישראלי וברוב השווקים המקומיים של סחורות ושירותים? כמובן - קבוצות האינטרסים החזקות, שהשתלטו לא רק על עמדות הכוח, על הכסף ועל המשאבים, אלא גם על השיח הציבורי, והצליחו לייצר מסכי עשן אטרקטיביים לציבור.

והנה מגיע אלינו בצעד ענק מסך העשן הבא, שגרוע יותר מקודמיו: תגליות הגז. מאז התגלה הגז בישראל לפני ארבע שנים, הדיון הציבורי מתרכז בשאלה כמה ממנו ילך לטייקונים וכמה לאזרחים. הדיון הזה הכרחי, לא רק בגלל השאלה הכלכלית אלא גם בגלל הסכנה העצומה שריכוז עושר כזה בידי טייקוני הגז יחזיר את התהליך האוליגרכי שהתחיל בישראל לפני שבע שנים: העברת הכוח והשלטון לידי מועדון קטן של אנשים ששולטים במונופולים, במשאבי הטבע ובבנקים.

אולם הגז טומן בחובו סכנה גדולה נוספת, והיא ניוון של המשק הישראלי. בין אם יותר יצוא גז ובין אם תתפתח כאן תעשייה חדשה, תעשיית גז עלולה להיות דרך נוספת של המשק להתחמק מביצוע רפורמות שיגבירו בו את התחרות, היעילות, החדשנות וההוגנות.

אין זה מקרה שרוב מדינות העולם שבהן יש שפע של משאבי טבע הן מפגרות. הסטארט־אפ ניישן הישראלי צמח בין השאר מתוך כורח. תקבולי גז ענקיים עלולים ליצור כאן שכבה של אוליגרכים חדשים, שישחיתו שוב את כל מקבלי ההחלטות והרגולטורים, וימנעו מהפוליטיקאים את הצורך להוביל רפורמות דרמטיות שמטרתן להעלות את הפריון בשוק המקומי, בשירותים ובמגזר הציבורי.

הגז בכלל ויצוא גז בפרט הם פיתוי אדיר, שעלול להכניס את ישראל לעוד עשור אבוד שבו נמשיך למכור לעצמנו את בלוף הסטארט־אפ ניישן ונתעלם מהמצוקה הגוברת של מיליוני ישראלים בלתי מחוברים - אלה שאמורים להיות הדור הבא שיוביל את המשק וינטשו אותנו למדינות שבהן הם יחפשו שווקים שייתנו תמורה טובה יותר לכישרון, לחריצות ולפריון.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#