האנשים ששולטים בעם בכספו של העם - השבוע/ גיא רולניק - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

האנשים ששולטים בעם בכספו של העם

אם נתניהו־לפיד־בנט לא יצליחו לקבוע כללים חדשים, הסיכוי לייצר רפורמות קלוש

165תגובות

תספורות, פשיטות רגל, הסדרי חוב, מחיקות.

בשבועות האחרונים נהפכו כל הביטויים האלה לשגורים בפיהם של מאות אלפי ישראלים, אולי יותר, משל היו בנקאים או מומחים למימון. ברדיו, בטלוויזיה, בכנסת, במספרה, בבית הקפה, בשפת הים - בכל פינה הופיעו מומחים פיננסיים חדשים, שחלקם יורים את הביטויים האלה כשקצף מתנוסס על שפתיהם. לרגע נראה שהטייקונים שומטי החובות מחליפים את החרדים בשיח המתלהם והפופוליסטי ברחוב.

החדשות הטובות הן שמתרחשת כאן פריצת דרך תודעתית נוספת בעולם הפיננסים: הציבור מתחיל להתעניין בדברים החשובים למבנה המשק ולדמוקרטיה, וחדל לעסוק בשוליים. החדשות הרעות הן שרוב הדוברים עדיין לא הבינו את הסוגיה - וזה הרגע לרדת קצת יותר לעומק.

מוטי קמחי

פשיטות רגל, כישלונות עסקיים, תספורות והסדרי חוב הם חלק אינטגרלי וחשוב מעולם העסקים והמימון. רק במשקים מפגרים חברות לא נופלות ולא מתרחשות תספורות.

תהליך החדשנות, התחרות, לקיחת הסיכונים וההתקדמות הכלכלית מבוסס לא רק על הצלחות, אלא גם על כישלונות עסקיים ופיננסיים. הכישלונות הם חלק אינטגרלי מההצלחות, והסיכונים הם חלק אינטגרלי מההתקדמות הכלכלית.

הוא הדין בהסדרי חוב: הם חלק אינטגרלי מעולם המימון. כאשר חברה נקלעת לקשיים ויש לה חובות המהווים נתח ניכר ממאזנה - פריסת החוב, גלגולו, החלפתו, המרתו או גיוס הון הם צעדים הכרחיים.

מוטי מילרוד

משקיע שרוצה להרוויח יותר מהריבית הנמוכה של אג"ח ממשלתיות או פיקדון בנקאי חייב לקחת סיכונים. חלק מהסיכונים חייבים להתממש דרך נפילות עסקיות והסדרי חוב. כך בנוי שוק ההון הפתוח.

חלק מהצועקים והמתלהמים נגד תספורות, הפסדים והסדרי חוב סבורים שיש להוציא מהחוק או מהנורמה את הרעיון של נפילות עסקיות, תספורות והסדרי חוב. זאת כמובן טעות יסודית: בלעדיהם אין שוק, אין תחרות, אין יזמים ואין תיקי השקעות.

להתקוממות ולכעס הציבורי האדיר שעלה בשבוע האחרון בפרשת האשראי שהעמידו בנק הפועלים ובנק לאומי יש סיבות טובות - אבל הן מורכבות יותר מכפי שנדמה. זה לא עצם הכישלון העסקי, התספורת, ההסדר או המחיקה.

ההחלטות שקיבלו ציון קינן, גליה מאור ורקפת רוסק עמינח בנוגע להלוואות שהעמידו לנוחי דנקנר ולחברות שלו לא התקבלו השבוע, כאשר הם התקדמו במגעים להסדרי חוב: הן חלק משרשרת ארוכה של החלטות לגבי מתן האשראי, הביטחונות שניתנו כנגדו, ההתניות הפיננסיות שנקבעו, האכיפה שלהם, גובה הריבית והפעולות שננקטות או לא ננקטות כדי לגבות את החוב.

השאלות שעולות כעת - האם ההחלטה של דירקטוריון בנק הפועלים ובנק לאומי בנוגע לדנקנר סבירה או לא, האם הבנק נקט את כל ההליכים כדי להשיג ביטחונות וערבויות נוספות והאם השתמש בכל מנופי הלחץ שלו - אינן מספיקות. השאלות הכבדות יותר נוגעות למערכת היחסים שהיתה לדנקנר, כמו ללווים גדולים אחרים במשק, עם ראשי מערכת הבנקאות, עם הדירקטורים בבנקים הגדולים ועם הפקידים בחטיבות העסקיות בבנקים.

במלים אחרות: האם הכלי העיקרי לשימור הריכוזיות במשק וליצירת מבנה שבו קומץ אנשים שולטים בנתחים אדירים בכלכלה, בפוליטיקה ובעיתונות, הוא הקשרים הגלויים והסמויים שיש להם עם הבנקים ועם חברות הביטוח הגדולות? או כפי שהגדיר זאת פעם השופט האמריקאי לואיס ברנדייס: לשלוט בעם באמצעות כספו של העם.

חלק מהרגולטורים, מהפוליטיקאים ומהפרשנים מטעם עצמם, שתפוח האדמה הלוהט של הלוואות הטייקונים מגולגל לפתחם, נוהגים לפטור את עצמם מהדיון באמצעות הרפליקה "זאת החלטה שנמצאת בידי הדירקטוריון". זאת תשובה מטעה: יו"ר ועדת הכלכלה המיועד, פרופ' אבישי ברוורמן, שישב בדירקטוריונים של החברות הגדולות במשק, כינה את הדירקטורים ‏(ובמשתמע את עצמו‏) "מריונטות": הם מתמנים על ידי בעלי השליטה, הם מרצים את בעלי השליטה, והם בעיקר לא רוצים להיות עושי צרות שמסולקים מהמועדון הרווחי והנעים של הדירקטורים. אהרן דוברת, שהיה לפני 25 שנה דומיננטי במשק הישראלי בדומה לדנקנר, נהג לומר שדירקטורים הם כמו פטריות: שומרים אותם בחושך ומאכילים אותם בזבל.

היכולת והנכונות של דירקטוריון בנק לאומי לחקור את כל תיק האשראי של קבוצת דנקנר דומה לרצון של דירקטוריון בנק הפועלים לחקור את התנהלותו של דירקטוריון בנק הפועלים לפני חמש שנים, כאשר דני דנקנר עשה בבנק כבתוך שלו, לקח הלוואות פרטיות, בחש בעסקות שגילה בהן עניין וקיבל החלטות שהיה לו עניין אישי בהן.

באיחור של חמש או עשר שנים העיד מנכ"ל הבנק לשעבר, צבי זיו, כי המשטר התאגידי בבנק הידרדר במשך עשור. ומה הוא עשה כמנכ"ל שאחז בכוח ובקרבה למידע נוכח ההידרדרות שעליה הוא עצמו מעיד? בערך מה שהדירקטוריון עשה: עסק בעיקר בהישרדות אישית - כי אלה הנורמות וכך בנוי המשק.

מעל הדירקטורים והרגולטורים שאמורים לבצע את תפקידם ולדאוג למשטר התאגידי שוררת עננה סמיכה של פחד לצאת נגד המועדון שיודע להרעיף על חבריו הנאמנים ג'ובים, משכורות, קשרים, כוח, סידורים לילדים ולבני משפחה ובעיקר סטטוס חברתי, הזמנות לאירועים וכתבות מלוקקות בעיתונים.

הלוואי שנתבדה, אבל לא היינו עוצרים את נשימתנו בהמתנה לבדיקות שייערכו עכשיו בדירקטוריון בנק לאומי בקשר להלוואות לגנדן, כמו גם לאלה שיערוך דירקטוריון בנק הפועלים בקשר לחברת טומהוק, החברה האם של גנדן - הלוואות מוזרות אף יותר, שעדיין לא ברור מדוע ניתנו, מתי ולמה. לאיש אין אינטרס, ייתכן שגם לא לגורמים המפקחים, לזעזע את המערכת. כולם מעדיפים לשמור על שקט, ולומר בראיונות שהכל נבדק ואושר כדת וכדין. לעתים קרובות אנחנו לומדים את האמת רק כאשר הדבר מגיע לתביעות או לכתבי אישום, ואז מתברר שמערכת הבנקאות בישראל מתנהלת באופן חלמאי במקרה הטוב או מושחת במקרה הגרוע.

טעות מקובלת נוספת בהקשר זה היא לחשוב שהמחיקות לטייקונים הן הסיבה העיקרית לעמלות ולריביות הנשך במערכת הבנקאות. הנזק הגדול ביותר שגורמות ההלוואות לטייקונים ולמקורבים הוא יצירת מבנה משק ריכוזי, מושחת ולא תחרותי, שלא מבוסס באמת על כישרון.

הדי.אן.איי הריכוזי נמצא בכל מקום במשק, ומסב נזקים כבדים בעשרות מונים מכמה מיליארדים שנמחקים לטייקונים. אם מישהו מחפש את הסיבה העיקרית לעמלות ולריביות המטורפות בבנקים, הרי שהיא נמצאת בחוסר יעילות ובעודף עלויות מדהים של 5–10 מיליארד שקל במערכת הבנקאות.

התועלת האדירה של אירועי השבוע האחרון היא שהמועדון הקטן של בנקאים אמור היה להבין שהתקופה שבה חלוקת האשראי במשק למספר בודד של שחקנים הסתיימה, והציבור שבהתחלה התעסק בקוטג', בגיוס בחורי ישיבה ובשאר מסכי עשן מבין בהדרגה שהמערכת הבנקאית והפיננסית נמצאת בשורש חלק גדול מהקלקולים שראינו במשק הישראלי, בשלטון, ביוקר המחיה ובדמוקרטיה בשנים האחרונות.

השליטה של קומץ בעלי הון בטריליון שקלים ויותר של כספי הציבור מצריכה רפורמה דרמטית בשיטת גרעיני השליטה במוסדות הפיננסיים.

השאלה המעניינת כעת היא אם השלישייה נתניהו־לפיד־בנט, שכל אחד מהם רוצה להיות משה כחלון, תפנים שכל הדיבורים שלהם על מעמד הביניים, שוויון בנטל ויוקר המחיה, הם טובים ויפים - אבל אם הם לא יקבעו כללי משחק חדש במועדון הפיננסי שהשתלט על המדינה יחד עם הטייקונים, הסיכוי לייצר רפורמות במשק קלוש.

ההסדר באי.די.בי פיתוח - המהפכה

בעוד שהאש התקשורתית הופנתה השבוע כלפי הסדר החוב בחברת גנדן הפרטית של נוחי דנקנר, הרי שהסיפורים המעניינים יותר מתרחשים בחברה שנמצאת קומה מעליה בפירמידה - טומהוק, שלה העמיד בנק הפועלים אשראי במאות מיליוני שקלים, ושם הסיכוי לראות את הכסף קטן אף יותר מאשר בגנדן. דירקטוריון בנק הפועלים והפיקוח ייאלצו לבדוק כאן את מערכת היחסים בין בני הדודים נוחי ודני דנקנר והמנהלים בבנק הפועלים בתקופה שבה ניתנו ההלוואות האלה.

הסיפור החשוב ביותר נמצא במהלך שתוביל השבוע נציגות בעלי האג"ח באי.די.בי פיתוח. היא תבקש מבית המשפט לכפות הסדר על אי.די.בי פיתוח, שבו חצי מהחוב יומר למניות. יש לקוות שבית המשפט ינהל דיון רציני, כלכלי ומימוני בהצעה הזאת, משום שהמרת החוב למניות היא הדרך הטובה ביותר להבריא את החברה, ובעיקר מפני שהיא תהיה תקדים היסטורי חשוב לדרך שבה צריך לנהל הסדרי חוב בישראל: בעלי החוב מקבלים את המניות של החברה - כפי שהדבר נעשה בכל העולם. או אז נקבל מבנה משק מבוזר ותחרותי יותר, וממונף פחות.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#