"יש הרבה כסף פנוי במשק", אמר הרמטכ"ל לשר הביטחון - השבוע/ גיא רולניק - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

"יש הרבה כסף פנוי במשק", אמר הרמטכ"ל לשר הביטחון

מערכת הביטחון היא חלק מעדר מפלצות גדול של קבוצות לחץ מיוחדות במשק

77תגובות

הנה סיפור דמיוני.

בסוף 2010 נועדו שר הביטחון אהוד ברק והרמטכ"ל גבי אשכנזי לפגישתם השבועית. שורה ארוכה של נושאים עמדה לדיון, ורבים מהם עסקו בחזית החשובה ביותר של צה"ל: איך לתקוף את האוצר, את ראש הממשלה ואת דעת הקהל, ולהוציא יותר ויותר כסף ממשלם המסים הישראלי.

כפי שפורסם בשנתיים האחרונות במקומות רבים ובמקורות זרים, שר הביטחון תמך במתקפה באירן, ואילו הרמטכ"ל היה נלהב פחות. יחסיהם של השניים כבר היו מתוחים מאוד, אבל בעניין אחד הם היו תמימי דעים: צריך להמשיך להגדיל ולנפח את תקציב הביטחון. שר הביטחון חשב שצריך לדרוש עוד כמה מיליארדים טובים של שקלים כדי להיערך בחזית האירנית, ואילו הרמטכ"ל סבר שצריך לדרוש עוד כמה מיליארדים טובים, ללא קשר לסוגיה האירנית.

רויטרס

בשלב מסוים בשיחה שלף הרמטכ"ל שפן מפתיע, ואמר לשר הביטחון: "יש לי כאן מסמך שהכין היועץ הכספי שלנו על מצב המקרו של משק, המראה שיש הרבה כסף פנוי בעקבות תחזיות שגויות של האוצר והמצגת שהראו לך על התקציב מול מתווה ברודט".

בתרגום שלנו לעברית כלכלית: כן אירן, לא אירן - בוא נסתכל על התמונה הגדולה. המשק צומח, כסף הצטבר בקופת האוצר, וזה הזמן המתאים למערכת הביטחון להסתער על הקופה ולקחת כמה שיותר מהר. כי אם אנחנו לא ניקח, הכסף הזה יתבזבז על שירותי בריאות, רווחה, חינוך, הורדת יוקר המחיה או אפילו סתם על הקטנת החובות של מדינת ישראל.

יש רק בעיה אחת עם הסיפור הדמיוני הזה, שנראה כפרי מוחו הקודח של עיתונאי המשוכנע זה שנים ארוכות שהקשר בין תקציב הביטחון לבין איומי הביטחון הוא מקרי והסיבה היחידה שתקציב הביטחון גדל, נוגס, הורס ודורס את איכות החיים של אזרחי ישראל הוא שהמערכת יודעת לקחת עוד ועוד כסף: הבעיה עם הסיפור הזה היא שהוא אינו דמיוני. הציטוט "יש הרבה כסף פנוי במשק" הוא מדויק.

חן גלילי

מאז שיא האינתיפאדה השנייה ב-2002 גדל תקציב הביטחון בכמעט 100% במונחים נומינליים. מה שהשתנה מאז הוא שהמודל הפוליטי־כלכלי של רוב מדינות ערב השכנות התרסק: היכולת של דיקטטורה פוליטית, צבאית וכלכלית לשאוב אליה נתח אדיר מהעושר והכוח ולהשאיר מאות מיליוני אזרחים רעבים וחלשים הולכת וקטנה.

גם בקומץ מדינות הנפט העשירות, שחלקן ממילא לא רואות עצמן כחזית צבאית מול ישראל, רמת החופש של המנהיגות יורדת. יש עשרות מיליוני אזרחים כועסים, וצריך להזרים נתח גדל והולך מכספי הנפט לתקציבי תמיכה ממשלתיים.

אבל בשיח הביטחוני בישראל אין זכר לכל התופעות האלה. לדידו של הצבא ושל כל משתפי הפעולה שלו במערכת הפוליטית, לכל התפתחות במזרח התיכון יש רק משמעות אחת: "אנחנו נמצאים בשעה היסטורית" ו"צריך להגדיל את התקציבים".

אילייה מלניקוב

לפני שבועיים חשפנו כאן לראשונה את הפנסיות של פורשי צה"ל. מתברר שמאחורי המספר המדהים של "מחויבות אקטוארית לפנסיה תקציבית" של מערכת הביטחון - 260 מיליארד שקל - מסתתרת קבוצה גדולה של אנשים עם סידורי פנסיה המנותקים לחלוטין מהנעשה בכל חלקי המשק.

מתברר ש-60% מפורשי הצבא, שרובם המוחלט אינם לוחמים וראו את שדה הקרב רק בטלוויזיה, יוצאים מהמערכת עם פנסיות בשווי של 10-4 מיליון שקל. זה בערך פי 10-5 משווי הפנסיות של עובדים רגילים במגזר הפרטי בגיל 50-42, גיל הפרישה השכיח מצה"ל.

ניפוח ובזבוז המשולמים מהקופה הציבורית על חשבון שירותי בריאות, רווחה ותמיכה באוכלוסיות חלשות הם שחיתות. מאות אלפי ישראלים שעובדים בשוק הפרטי רואים את הבזבוז הזה כאשר הם משרתים במילואים.

מיכל פתאל

הם לא יכולים לראות את דרך קבלת ההחלטות הכספיות בצבא, את השיקולים האמיתיים העומדים מאחורי התקציבים. כי לצבא יש פריווילגיה שאין לשום גוף ציבורי גדול בישראל: לפעול תחת מעטה הסתרה ועמימות מוחלטת, גם כשלדבר אין כל קשר לסודיות צבאית.

העיסוק בשוד הציבורי שמקיימת מערכת הביטחון מזכיר את העיסוק שהתקיים לפני שלוש שנים בסוגיית התחרות, התחרותיות והריכוזיות במגזר העסקי: איש לא רצה לגעת בעניין, וכל מי שנגע בו מצא מולו קאסטה אלימה עם כוח אדיר, שעשתה דה־לגיטימציה לעצם הדיון בנושא וטענה שבעצם "אין נושא".

בדיוק כמו שרגולטורים בכירים בממשלה, פקידים באוצר ועיתונאים טענו לפני שלוש שנים שבמשק הישראלי אין בעיית תחרות ותחרותיות, וממילא אין גם בעיית ריכוזיות - כך גם הצליחה מערכת הביטחון ליצור בציבור מצג שווא כאילו 60 מיליארד השקלים של התקציב השוטף ועוד 260 מיליארד שקל של מחויבויות אקטואריות לפנסיות - מיליארדים שאנחנו וילדינו נשלם במסים ב-30 השנים הקרובות - נגזרים מאיומים ביטחוניים ולא מכך שמערכת הביטחון בנתה לעצמה מדינה בתוך מדינה עם אפס פיקוח ובקרה על יעילות, סדרי עדיפויות ותנאי שירות ופנסיה.

מוטי מילרוד

מערכת הביטחון היא המפלצת התקציבית הגדולה ביותר בישראל, אבל היא חלק מעדר מפלצות גדול של קבוצות לחץ מיוחדות במשק. קבוצות אלה יודעות לארוב בצד ולהמתין לכל גל חיובי עולה במחזור הכלכלי, כאשר יש צמיחה וגביית המסים של המדינה גדלה, ואז להתנפל ולקחת את הכסף - על חשבון הצרכים החברתיים בישראל.

גרוע מזה: חלק מהמפלצות בולעות התקציבים הן בעצמן אלה המופקדות על שירותי הרווחה, החינוך והבריאות. בגל גיאות וגביית מסים הן יודעות לתבוע לעצמן נתח גדל והולך באצטלות חברתיות, אבל לאחר כמה שנים מתברר שהכסף לא הלך כדי לייצר שירותי חינוך, רווחה או בריאות, אלא שחלק גדול ממנו בוזבז.

לצדן של מפלצות התקציב אורבות מפלצות המונופולים הפרטיים והציבוריים. אלה לא מגלגלות את חוסר היעילות שלהן על משלם המסים, אלא על הצרכנים. שלומי פריזט, הכלכלן הראשי היוצא של רשות ההגבלים העסקיים, שחקר את המפלצות במשך שנים, הגיע למסקנה כי כמעט תמיד הן מנצחות את הרגולטור באשר הוא, על החשבון הציבור.

עופר וקנין

המשמעות של הכוח האדיר של קבוצות הלחץ הוא שמבנה המשק לא משקף דמוקרטיה, אם יש דבר כזה בכלל, וגם לא משקף תכנון כלשהו שמנסה למקסם את התועלת לכלל האזרחים - אלא שיווי משקל ארעי של קבוצות הלחץ.

כמובן שאיש לא רוצה להתעסק עם אוסף קבוצות הלחץ האלה, כי הן תוקפניות, ממוקדות, מאורגנות ובעיקר מצוידות בהרבה מאוד טיפשים שימושיים: ציבור רחב שהן שודדות את עתידו הכלכלי - אבל בהיעדר ידע של ממש מוכן דווקא לצאת להגנתן.

המשימה הגדולה ביותר של שר האוצר החדש יאיר לפיד היא לסמן את קבוצות הלחץ החזקות ביותר בישראל ולהתחיל לטפל בהן אחת אחת בנחישות. זה בדיוק מה ש"אחיו" נפתלי בנט התחייב השבוע לעשות, כשהכריז מלחמה על המחוברים בנאומו הראשון לציבור בוועידת "כלכליסט".

לפיד צריך לדעת כי הרוב המכריע של הרפורמות והשינויים שהמשק משווע להם כרוכים בעימותים עם קבוצות הלחץ החזקות ביותר במשק: ראשית, האלפיון והמאיון העליון, שמחוברים חברתית ועסקית למקבלי ההחלטות וצוברים רכוש לא רק באמצעות כישרון אלא באמצעות הטבות מהמדינה; שנית, המערכות הגדולות והמאורגנות במגזר הציבורי, ובראשן מערכת הביטחון והמונופולים הפרטיים; ולבסוף, אך לא מבחינת החשיבות, המונופולים הפרטיים וכל החברות והענפים במשק שהצליחו לתמרן במשך שנים את הרגולטור.

המקום שבו לפיד צריך להתחיל הוא אצל בנט, שהיה השבוע לפוליטיקאי הראשון שפיצח את הסוד הגדול, השמור והחשוב ביותר במגזר העסקי: יש שני סוגים של עסקים, יזמים וחברות. אלה שמייצרים ערך, בונים מפעלים, מחדשים ומתחרים - ואלה שלוקחים ערך קיים באמצעות גישה לכסף זול שנותנים להם החברים במועדון הפיננסי־ריאלי או באמצעות הינדוס הרגולציה לטובתם.

העסקים מהסוג הראשון מתאפיינים בדרך כלל בתהליך בנייה ממושך, במחויבות ובתרבות ארגונית, בעוד שהעסקים מהסוג השני מתאפיינים בכך שראשיהם נעים בלהקות מקוקטייל לקוקטייל ומחגיגת הון־שלטון־עיתון אחת לשנייה.

התחנה הבאה שלפיד יוכל לפקוד היא המשפט המתנהל בימים אלה נגד יו"ר בנק הפועלים לשעבר דני דנקנר. השבוע העיד שם צבי זיו, מנכ"ל הפועלים בתקופה העליזה של הדנקנרים בבנק.

וכך אומר לנו היום זיו, בלי למצמץ ובלי להתבלבל: "מאז שבנק הפועלים הופרט, הידרדר בהדרגה המשטר התאגידי בבנק". למי שלא מבין נתרגם לעברית: ב-15 השנים שעברו מאז ההפרטה, הבנק הגדול במדינה התנהל משנה לשנה יותר ויותר כמכולת פרטית של האנשים שהיו בעמדות שליטה או קרובים לצלחת.

ומה עשו הרגולטורים? פקידי האוצר? בנק ישראל? העיתונאים? התעלמו במקרה הטוב או ליקקו במקרה הגרוע. כי לבנק יש כמה מאות מיליארדי שקלים שהוא יודע להרעיף על החברים הטובים שמעלימים עין או מסייעים להידרדרות של המשטר התאגידי.

לפיד מכיר היטב את הנפשות הפועלות בבנק הפועלים מהתקופה של דנקנר וזיו, כשהוא שימש כפרזנטור של הבנק. סביר להניח שהוא לא היה בקי בסוגיות הממשל התאגידי באותם ימים: אנחנו מאמינים שאם הוא היה יודע שכך מתנהל הבנק, הוא לא היה מסכים לייצג אותו.

עכשיו תסתכל טוב טוב מסביבך, אדוני שר האוצר, ותחשוב אילו ארגונים ציבוריים גדולים מתנהלים בדרך דומה לזו שבנק הפועלים התנהל בה בימי הדנקנרים, לפי עדות המנכ"ל בכבודו ובעצמו. זה לא כל כך מסובך, ובהחלט ייתכן שחלק מקני השחיתות ושוד כספי הפנסיות ומשלמי המסים מתקופתו של זיו עדיין נשלטים בעקיפין על ידי אותה חבורה או אותה תרבות ארגונית, אתיקה ויושרה מהימים העליזים שהוא מתאר.

התחנה השלישית של שר האוצר צריכה להיות המראה בביתו: שם, כשהוא מתגלח בבוקר, הוא צריך להחליט אילו אנשים הוא ימנה בשבועות ובחודשים הקרובים לעמדות המפתח בלשכתו, במשרד האוצר ובכל שאר המקומות: אנשים שנחושים לבער את תרבות הידרדרות המשטר התאגידי, הפירמידות, ההון־שלטון־עיתון וקבוצות הלחץ, כדי לעשות כאן לא רק "פוליטיקה חדשה" אלא גם תרבות שלטון ותרבות עסקית חדשה. או שהוא מתכוון להביא לנו את החברים הטובים והישנים, שהביאו אותנו עד הלום.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#