תחרותיות, פריון והיושרה של לפיד ובנט - השבוע/ גיא רולניק - TheMarker

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

תחרותיות, פריון והיושרה של לפיד ובנט

המשק הישראלי מפגר אחר רוב המדינות המתקדמות - והוא רק מידרדר

121תגובות

הבלוף התפוצץ.

לאחר שנים ארוכות שבהן קואליציית הססטוס קוו השבעה, המחוברת והשולטת במשק ובתודעה מכרה לציבור את הסיפור, הנרטיב והאתוס שישראל היא פלא כלכלי, מדינה תחרותית וסטארט־אפ ניישן, והבעיה היחידה שלנו היא עם חרדים, ערבים ומתנחלים - החל תהליך של התעשתות והכרה במציאות.

הדו"ח שפירסם שלשום בנק ישראל על מצב הפריון במשק מצטרף לשורה של דו"חות שפורסמו בשנה האחרונה, ובראשם דו"ח ועדת הריכוזיות ודו"ח טרכטנברג. מכולם עולה תמונה אחת, ברורה וחדה עד כאב: בשנים האחרונות קורסת התחרותיות של ישראל כתוצאה מהשתלטות קבוצות חזקות של אינטרסים צרים במיוחד על המדיניות הממשלתית, הרגולציה והשיח הציבורי. אנחנו מדברים על הוועדים הגדולים, הטייקונים והלוביסטים שלהם (לרבות עורכי הדין, רואי החשבון והפרסומאים), מונופולי התשתית ומגיניהם במגזר הציבורי.

אוליבייה פיטוסי

כאשר פתחנו כאן לפני כמה שנים בקמפיין ציבורי לפירוק הריכוזיות ולהגברת התחרות והתחרותיות במשק, ניסו קבוצות האינטרס החזקות ונציגיהן בתקשורת למצב אותו כמהלך נגד אנשי עסקים או נגד עובדים, במטרה לעשות לו דה־לגיטימציה ולשמר את המצב הקיים.

הניסיון להסביר שמהפכה במבנה המגזר העסקי והמגזר הציבורי חיונית כדי לייצר צמיחה מכלילה והזדמנויות שוות לכל חלקי האוכלוסיה לא תמיד עלה יפה. לא רק בגלל האינטרסים החזקים לשימור המצב הקיים, אלא בעיקר משום שהנרטיב של "המשק שלנו תחרותי" או "אנחנו פלא כלכלי" שלט בכל מקום.

אלא שהצטרפותה של ישראל ל–OECD, המחאה החברתית והתעקשותם של קולות בודדים לאתגר את התפישות השלטות מניבות את הפירות, ובכל שבוע שעובר הולכת ומתבהרת התמונה.

המשק הישראלי מחולק לשניים: החלק הראשון הוא זה המכונה לעתים "סטארט־אפ ניישן" - 5%–10% מכוח העבודה, המועסקים בתעשיות ובענפים החשופים לתחרות בינלאומית, ובראשם חברות ההיי־טק. אם הענף הזה לא יהיה תחרותי, הוא ייעלם. הוא מושך אליו את האנשים הטובים ביותר, והמנהלים והעובדים בו לא יכולים לגלגל כישלונות, חוסר יעילות, שחיתות או בטלנות אל משלמי המסים או אל צרכנים שבויים.

החלק השני הוא המשק הישראלי האמיתי, שבו נמצאים 90% מהעובדים. התמונה שעולה מדו"ח בנק ישראל מאשרת את הערכותינו: המשק הישראלי אינו תחרותי, ובשנים האחרונות הוא מידרדר. הפריון, כלומר תפוקה לשעת עבודה, אולי הפרמטר הכלכלי החשוב ביותר, הוא מהנמוכים בעולם, והוא מפגר בשיטתיות אחר רוב המדינות המתקדמות - גם אלה שנתפשות ככושלות.

הממצאים כואבים, אבל הם לא צריכים להפתיע. חלק הארי של המשק הישראלי אינו חשוף ללחצים להתחדש, להתקדם, להתייעל ולהשתפר. מדובר בעיקר בשווקים של מוצרים ושירותים הידועים בכלכלה כלא סחירים: קשה לייבא אותם מחו"ל, או שאפשר לייבא אותם אבל הם זוכים להגנות שונות מתחרות בגלל לובי חזק שיש לענפים האלה.

כמובן שיש לנו תירוצים מצוינים: אנחנו משק קטן ומוקף אויבים בלב המזרח התיכון, ואין לנו את יתרון הגודל ‏(כמו לארה"ב‏), את הקרבה הגיאוגרפית ‏(כמו למדינות סקנדינוויה‏) או את נקודת הפתיחה הנמוכה ‏(כמו לשווקים מתעוררים‏) שיש למדינות שמובילות עלינו בפריון גבוה מאוד או בצמיחה מהירה בפריון בשנים האחרונות.

אבל התירוצים האלה נועדו בעיקר להסתיר את אוזלת ידנו בהתמודדות עם קבוצות האינטרס של המשק הישראלי, שכדי לשמר את כוחן ואת הפריווילגיות שלהן הן כופות על הממשלה, הכנסת והרגולטורים מבנים שמבטיחים שהפריון שלנו יישאר נמוך במקום שניהפך למדינה התחרותית ביותר בעולם כנדרש וכמתבקש מהמפעל הציוני ומהאתגרים העומדים בפני העם היהודי.

אנחנו אוהבים לקרוא לעצמנו "הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון", אך האמת היא שהמנגנון המדינתי אינו פועל ואינו בנוי לפעול למען הציבור הרחב, הבלתי מחובר, שמהווה יותר ממחצית מהאוכלוסיה. ישראל, בדומה למדינות רבות בעולם, מבוססת על שיווי משקל של קבוצות לחץ חזקות.

רוב הפוליטיקאים בישראל - ראשי ממשלות, שרים, ח"כים ורגולטורים - בהיותם "מכורים" להשלמה עם הכוח של קבוצות האינטרס, ביכרו כל השנים לא להתמודד עם קבוצות הלחץ האלה. עיקר פעילותם היה ועודנו בשוליים, מתוך פחדנות, מתוך חוסר הבנה של מבנה המשק והאתגרים הכלכליים והחברתיים, או מתוך ייאוש והרמת ידיים מהיכולת לשנות.

רויטרס

אנחנו יכולים לחשוב על רשימה ארוכה מאוד של סיבות לכך שהשלישייה נתניהו־לפיד־בנט לא תוכל, לא תרצה ולא תביא לשום מפנה בתוואי הזה.

נתניהו, מפני שבקדנציה האחרונה שלו היה משותק וממוקד באירן; לפיד, מפני שרוב המילייה החברתי והפוליטי שלו הוא המאיון העליון, וכעיתונאי הוא נמנע ממאבקים ומהתמודדויות קשות; ובנט, בגלל החיבור שלו עם מפעל הכיבוש.

אבל יכול להיות אחרת. יכול להיות שהשלישייה הזו תראה לנו שהיא בנויה ממידותיהם של מייסדי המדינה הזו. על כל פנים, זאת הממשלה שלנו, ואנחנו מעדיפים בינתיים לראות את חצי הכוס המלאה ולחזק את השלושה: את נתניהו, שמבין שהוא נמצא בדרך החוצה מהשלטון ורוצה להיכנס להיסטוריה לא רק כמי שהזהיר מאירן; את לפיד, שהצליח לגזור קופון ענק מהמחאה החברתית ויש לו יכולת, אם ירצה, למכור לציבור מהלכים כואבים וקשים תוך הבטחה לשינוי לטווח ארוך; ואת בנט, שלא היסס ערב הבחירות לדבר על הנושאים הכואבים ביותר, כמו קבוצות הכוח שמושכות את כל המשק הישראלי למטה.

האתגר הראשון של השלושה הוא להסביר לציבור שאין שום דרך להעלות את רמת החיים, להגדיל את השוויון ולייצר מדינת רווחה חזקה מבלי להעלות את הפריון, התחרותיות, היזמות והחדשנות במשק.

האתגר שלהם הוא להסביר שרפורמות מבניות הן קריטיות למען העובדים, הצרכנים והעסקים הקטנים והבינוניים. האתגר שלהם הוא להוכיח שהם נוטשים את סיסמאות ה"ניאו־ליברליזם" שאינן רלוונטיות ומאמצים רק סיסמה אחת: לא ימין כלכלי, לא שמאל כלכלי, לא קפיטליזם ולא סוציאליזם, אלא משק תחרותי, משק מתקדם, משק הוגן, משק עם פריון גבוה.

בלומברג

כדי להצליח יצטרכו לפיד ובנט לנתק מראשיהם ומלבם את קשריהם, ככל שהם קיימים מעל ומתחת לראדר הציבורי, עם אותם חלקים בפוליטיקה, בתקשורת ובעולם העסקים שמגלים סובלנות לשחיתות ורוצים בשימור המצב הקיים.

כדי להצליח חייבים השניים להחליט שהם מיצו את סיסמאות הבחירות על מעמד הביניים ועל שוויון בנטל. הפריון הנמוך בישראל כלל אינו כולל את החרדים והערבים, שאינם עובדים, והוא אף צפוי להמשיך לרדת כאשר החרדים והערבים ייכנסו לשוק העבודה. זאת מפני שהבעיה הגדולה בישראל היא שהאנשים שכן עובדים מייצרים תפוקה נמוכה, מפני שמבנה המשק מפגר, לא תחרותי ולא חדשני.

לפיד צריך לנטוש במהירות את הרעיון שהוא הש"ס של מעמד הביניים: מדיניות כלכלית שתהיה ממוקדת במעמד הביניים ‏(שהיא הגדרה חמקמקה לכשעצמה, כפי שהסברנו כאן בעבר כמה פעמים‏) לא תביא לאורך זמן לשום תוצאות אמיתיות, אלא רק תעביר כסף מצד לצד. המדיניות הכלכלית של לפיד צריכה להיות ממוקדת בשינויים מבניים עמוקים, ארוכי טווח, שיביאו לכך שיהיה לנו משק תחרותי יותר, הוגן יותר, הגון יותר, יעיל יותר ומתקדם יותר, כי רק משק כזה יכול לייצר לאורך זמן את כל הדברים שהם הבטיחו לבוחרים שלהם.

לפיד ובנט יכולים לחסוך לעצמם עם כניסתם לתפקיד את המפגשים עם ראשי המשק הישראלים. רבים מאלה שנחשבו בעשור האחרון לראשי המשק בחסות עיתונות מתרפסת התגלו בשנה האחרונה כמנהלים כושלים, שורפי פנסיות ונהנתים, שהתמחו בעיקר בגיוס כסף זול ובשיחוד רגולטורים כדי לשמר את מעמדם המונופוליסטי. כאשר ריח של תחרות עלה באוויר, הם מיהרו לבצע תספורות לחסכונות הציבור.

מנגד הם גם לא צריכים לצאת מיד לשטח, למקומות העלובים ביותר במשק הישראלי, כדי להראות שהם דואגים לשכבות החלשות. הכספים שנשפכים בענפים, במשרדים ובתחומים רבים במשק לא יניבו דבר אם לא נערוך מהפכות אמיתיות במבנה המשק, באפקטיביות של המגזר הציבורי, בריכוזיות בשוק ההון ובמערכת הבנקאות ובאיכות וביושרה של כוח האדם.

אולי המקום הראשון שאליו צריכים בנט ולפיד לצאת נמצא דווקא בחו"ל: פגישה עם שר האוצר השוודי אנדרס ברג, שהוא לא פחות צעיר, אינטילגנטי ורהוט מהשניים האלה.

האופוזיציה בראשות שלי יחימוביץ' ואריה דרעי תתקשה לתקוף את ברג, משום ששוודיה היא כנראה המדינה הסוציאל־דמוקרטית היחידה בעולם שממשיכה לתפקד בהצלחה, עם רמת חיים ואיכות חיים גבוה, מבלי שקרסה למשבר פיננסי.

אף שהוא סוציאל־דמוקרט, ובישראל אלה שרואים עצמם כסוציאל־דמוקרטים גוזרים על עצמם לא להגיד את המלים תחרות, יעילות ופריון, אצל ברג הצורך להיות חדשני, יזמי, תחרותי ולא מושחת הוא תמצית השיטה של מדינת הרווחה השוודית.

שוודיה ודנמרק, שנחשבות לשתיים משלוש או מחמש המדינות התחרותיות ביותר בעולם, הן גם המדינות עם אי השוויון הנמוך בעולם, עם מגזר היצוא התוסס בעולם ובעיקר עם רמת שחיתות אפסית וצניעות מצד הפוליטיקאים. טיפוסים כמו אהוד אולמרט, אביגדור ליברמן ואריאל שרון לא היו מחזיקים זמן רב בפוליטיקה השוודית או הדנית.

ברור ששוודיה אינה ישראל, מדינות סקנדינוויה אינן המזרח התיכון, וגם הן עומדות בפני אתגרים קשים. אבל אין כיום בנמצא הרבה רעיונות כלכליים טובים ומבטיחים מעבר ליצירת משק תחרותי, גמיש, פתוח, הוגן והגון כדרך לייצר רמת חיים, איכות חיים ושוויון.

בחודש שעבר הוזמן ברג לבית הספר לכלכלה בלונדון כדי לשאת הרצאה על המשבר באירופה, ודבריו נשתו בצמא על ידי מקבלי ההחלטות בבריטניה ובמדינות אירופיות רבות השרויות במשבר.

בסופו של נאום ארוך תימצת ברג את התפישה השוודית הסוציאל־דמוקרטית: "הניסיון השוודי מלמד אותנו שני לקחים מרכזיים. קודם כל, נקודת ההתחלה עבור כל התאוששות צריכה להיות הבטחת האמינות ואמון השוק. שנית, על ממשלות להתעמת עם בעיות בסיסיות יותר שלבסוף יקבעו את פוטנציאל הצמיחה בטווח הארוך ואת המסגרת למודל החברתי האירופי. אירופה צריכה להתמקד במיוחד ברפורמות מבניות המגדילות את התפוקה, מגבירות את התחרותיות ומניחות את היסודות לצמיחה כלכלית ארוכת טווח".

והנה, אף שהוא מדבר על "רפורמות מבניות" - לא מדובר בקפיטליסט, אלא דווקא במנהיג סוציאל־דמוקרט, שכל רצונו הוא פשוט: לדאוג לעתידו של הציבור הרחב. לא של קבוצה, לא של ועד – פשוט של העם.

עשו לנו לייק לקבלת מיטב הכתבות והעדכונים ישירות לפייסבוק שלכם



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם