מה יכול ישי דוידי להביא לאל על ולמשק - השבוע/ גיא רולניק - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

מה יכול ישי דוידי להביא לאל על ולמשק

תחרות בשוק התעופה ומהפכה ניהולית באל על עשויים להשפיע באופן רוחבי על המשק

50תגובות

1. שאלת אל על

תשע שנים לאחר שרכשו את השליטה בחברת התעופה אל על מידי המדינה לפי שווי של כ-55 מיליון דולר, נאלצו בשבוע שעבר תמי מוזס-בורוביץ' ודדי בורוביץ' למכור את השליטה בה לקרן ההשקעות פימי בניהולו של ישי דוידי. העסקה בוצעה בפרמיה של 35% מעל מחיר השוק - אבל בשווי המשקף הפסד כלכלי ריאלי כבד בהשוואה לעלות הרכישה המקורית ופרק הזמן הארוך שעבר.

פימי ביצעה בעשור האחרון עשרות עסקות רכישה וקנייה של חברות במשק, ונהפכה לקרן המובילה בישראל. בימים אלה, כשרוב הטייקונים הגדולים במשק קורסים, בולטת עליונותו של דוידי כמנהל של חברת השקעות תפעולית המעורבת בניהול של רוב החברות בתיק ההשקעות שלה. דוידי ייצר למשקיעים שלו תשואות שנתיות דו-ספרתיות, בעוד שרוב הטייקונים שרפו למשקיעים מחצית עד 90% מכספם באג"ח ובמניות שלהם.

לעליונות של דוידי יש סיבות רבות, אבל החשובה ביותר נסתרת מהעין. דוידי לא מודד את הצלחתו לפי גודל, כוח ומספר הפוליטיקאים שמשחרים לפתחו, אלא לפי פרמטר פשוט יותר: IRR, שיעור תשואה פנימי, הרווח השנתי הריאלי שהוא מייצר למשקיעים שלו.

ויש עוד סיבה: דוידי רכש בעיקר חברות תחרותיות, שבהן ההצלחה או הכישלון בנויים על כישרון הניהול, הפריון, היעילות, האסטרטגיה, הנחישות והמחויבות - בעוד שהטייקונים, כהגדרתם בעיתון זה, הם אלה שהמודל העסקי שלהם מבוסס על כוחנות, השפעה על השלטון, מונופוליזציה וכסף זול שהם מקבלים מהמועדון הפיננסי-ריאלי הישראלי, אסטרטגיה הידועה בספרות הכלכלית כ-Rent Seeking.

ישי דוידי, בעלי קרן פימי
יונתן בלום

עסקת הרכישה של אל על יכולה להתפתח על פי שלושה תסריטים עיקריים. בתסריט הראשון דוידי מבצע שיפורים תפעוליים מסוימים, כמו קיצוץ בכוח אדם, שיפור בניהול ההכנסות והורדה בהוצאות המימון. לאחר שנתיים-שלוש הוא מוכר את המניות ברווח מסוים - ואל על שממנה ייצא לא תהיה שונה דרמטית מזו שקנה.

בתסריט השני עושה דוידי את כל הדברים שתוארו בתסריט הראשון, אבל במקביל הוא מפסיק להיות מנהל השקעות מוכשר ונהפך לטייקון - כלומר משתמש בכוחו הפיננסי ובמעמדו במשק כדי להוביל באמצעות המנהלים של החברה או לוביסטים ומקורבים מסע לחצים ושכנועים בקרב פוליטיקאים, רגולטורים ועיתונאים במטרה למנוע מהממשלה לפתוח את שוק התעופה לתחרות באופן מלא ולשמר את הפריווילגיות המיוחדות שיש לאל על.

דוידי כמעט נפל לבור דומה לפני ארבע שנים, כששקל לרכוש את חברת הסלולר פרטנר רגע לפני ששוק הסלולר נפתח לתחרות. אם היה רוכש אותה במקום אילן בן דב, הוא היה נהפך בעל כורחו לטייקון אלים שעסוק בעיקר בניסיונות לשכנע את שר התקשורת לא לפתוח את שוק הסלולר לתחרות.

התסריט השלישי הוא המעניין ביותר: הממשלה פותחת את שוק התעופה לתחרות מלאה - מה שמאיים על שרידותה של אל על - אבל במקביל מוביל דוידי מהפכה ניהולית, שבזכותה מגדילה החברה דרמטית את האפקטיביות שלה בתחום ההכנסות וההוצאות. דוידי מכריז שאין לו כוונה ליהפך לטייקון הקונה פוליטיקאים, רגולטורים ועיתונאים כמקובל, והוא ממקד את כל מאמציו בייעול החברה ובשכנוע העובדים שעדיף להם לעבוד בחברה גמישה ואפקטיבית מאשר בחברה מאובנת ומסואבת. התוצאה היא שאל על משלשת או מרבעת את השווי שלה תוך חמש שנים.

תסריט זה, שהסיכויים שיתממש אינם גבוהים, הוא המעניין מכולם, משום שעשויה להיות לו השפעה רוחבית על המשק.

ב-20 השנים האחרונות התברר כי מדיניות ההפרטה של חברות עסקיות על ידי ממשלת ישראל נכשלה ברוב המקרים. קברניטי ההפרטה לא הבינו שחשיבותה של העברת הבעלות מהממשלה לידיים פרטיות היא משנית ביחס להכנסת תחרות לענף. את התוצאה אפשר לראות היטב בענף הבנקאות: הפרטת בנק הפועלים ובנק דיסקונט לא שינתה מהותית את היעילות הנמוכה של הבנקים, לא פתחה דרך למהפכת כח אדם, חדשנות וטכנולוגיה - והשאירה את מערכת הבנקאות עם עודפי הוצאות הנאמדים ב-7-10 מיליארד שקל.

ניר קידר

מה שהתרחש בהפרטות של הבנקים ובענפים רבים בעשור האחרון היה בעצם דיל סמוי בין הממשלה, בעלי השליטה והעובדים: הממשלה תעלים עין מכך שאין תחרות בענף ושהחברות חומסות את הלקוחות שלהן, לחברות יהיו הכנסות מונופוליסטיות, והשלל של ה-Rent Seeking יחולק בין המנהלים, העובדים ובעלי המניות.

באל על התברר כי הדיל הזה אינו בר קיימא: הרנטה המונופוליסטית היתה קטנה יותר מלכתחילה, ואת כולה אכלו עודפי כוח האדם וחוסר היעילות בחברה. בהנהלה של חברת התעופה מעריכים שעודף ההוצאות נאמד בכ-300-400 מיליון שקל בשנה לפחות - כלומר מחיר חוסר היעילות של החברה מאז הפרטתה מגיע לכ-3 מיליארד שקל לפחות.

למעשה, אל על לא "הופרטה" מעולם, ככל שמדובר בהפיכת החברה למתקדמת וליעילה - והיא לא שונה דרמטית מאל על הממשלתית. בחברה יש תרבות ארגונית של מונופול שלא יכול ליפול, כפי שמעידים לא רק המנהלים אלא גם עובדים רבים.

הבעיה היא שהחברה נמצאת במסלול התרסקות פיננסית, עם חובות ענקיים, וכאן גם ההזדמנות לנסות לשכנע את העובדים בה שהממשלה לא תציל אותה ולכן הם צריכים להתגייס ולהסכים למהפכה ניהולית. לא רק העובדים צריכים יהיו לעשות שינוי גדול: גם ההנהלה תעבור שינוי דרמטי.

האם דוידי מסוגל להוביל באל על מהלך של שיפור דרמטי ביעילות תוך פתיחה מלאה של הענף לתחרות? במלים אחרות, האם אפשר לחולל בישראל מהפכת שמים פתוחים שתוריד את מחירי כל הטיסות לאזרחים וגם תגדיל את ענף התיירות, והכל תוך שיפור תפעולי באל על?

זאת שאלה קריטית, משום שהיא מקרינה על שורה ארוכה של חברות וענפים, ובראשן מערכת הבנקאות. אבל זאת שאלה חשובה לא רק לגבי חברות מופרטות והמגזר העסקי הריכוזי והמונופוליסטי, אלא בעיקר לגבי המגזר הציבורי, שרובו ככולו בנוי כמו אל על: עודפי הוצאות, חוסר יעילות ויכולת אפסית של ההנהלות להוביל מהפכות שירות וחדשנות.

ורדי כהנא

אם דוידי יצליח להוביל מהפכה תרבותית וניהולית באל על יחד עם העובדים, מבלי להנדס את הרגולציה נגד הציבור והנוסעים, יהיה זה אחד המקרים הראשונים, אם לא הראשון, שבו חברה ענקית ממשלתית או מונופוליסטית נהפכת ליצרנית ערך, לא בעיקר עבור עובדיה אלא גם עבור הלקוחות והמשק כולו. זה יכול ליצור אופטימיות מסוימת לגבי האפשרות להוביל מהפכת אפקטיביות במשק הישראלי בכלל ובמגזר הציבורי בפרט.

2. הטעות של קלאבמרקט

אל על היא החברה השלישית שקבוצת מוזס-בורוביץ' נאלצת לאבד את השליטה בה בשבע השנים האחרונות: קדמו לה קריסתה של קלאבמרקט, שנמכרה על ידי בית המשפט לשופרסל, ולאחר מכן מכירת השליטה בקבוצת גרנית הכרמל-סונול.

לכאורה, פרשיית קריסתה של קלאבמרקט ידועה, זכורה ומוכרת לכל המגזר העסקי. אלא שהאירועים האחרונים בשוק ההון בכלל ובזירת הטייקונים בפרט דורשים התבוננות מחודשת במה שקרה בקלאבמרקט ב-2005.

כזכור, קלאבמרקט נקלעה לקשיי מימון כאשר הבנקים משכו את השטיח מתחת לרגליה. מוזס-בורוביץ' החליטו להכניס אותה להקפאת הליכים, והיא נמכרה לשופרסל תמורת 751 מיליון שקל, שזרמו להחזר החובות לספקי החברה. הבורוביצ'ים גולגלו במשך כמה חודשים טובים בבוץ, זפת, נוצות ומאמרים בעיתונות, ואנשי העסקים והספקים הגדולים בתחום המזון התחרו ביניהם בהשמצות על הדרך שבה נוהלה החברה.

הבורוביצ'ים לא רק ספגו את המלקות ואכלו את הדגים, אלא גורשו מקלאבמרקט: הקפאת ההליכים הובילה אותם לאובדן כל מניותיהם בחברה. בשעתו נראה המהלך הזה ברור מאליו: הם נכשלו בעסקיהם, ולכן הם צריכים לפנות את הזירה לטובים יותר. למשל, לנוחי דנקנר, שרכש מהם את השליטה בחברה דרך שופרסל.

שבע שנים חלפו, ועכשיו כל הסיפור נראה אחרת. מתברר שהטעות העיקרית שעשו הבורוביצ'ים היתה שהם לא מימנו את רכישת קלאבמרקט והתרחבותה באמצעות כספי הפנסיות שלנו: הם לא גייסו הון מהציבור באמצעות הנפקת אג"ח, ואולי גם לא שמרו על מערכת יחסים הדוקה מספיק עם מועדון הבנקאים והטייקונים.

אייל טואג

שהרי אם קבוצת מוזס-בורוביץ' היתה מגייסת הון מהציבור באמצעות הנפקת אג"ח, כל מה שהיה עליה לעשות כאשר קלאבמרקט נקלעה לקשיי נזילות הוא להודיע באמצעות העיתונאים המקורבים על הסדר חוב, שהוא שם מכובס לכך שהציבור היה מוותר על חצי או שליש מכספו, ובתמורה הבורוביצ'ים היו מואילים, אולי, להתחייב להשקיע, בעתיד, אולי, כספים בחברה.

בניגוד לספקים הגדולים של קלאבמרקט, כמו דן פרופר מאסם שהיטיב לגלגל את הבורוביצ'ים בזפת ובוץ, הרי שהציבור הרחב הוא חלש, טיפש ולא מאורגן. כאשר דופקים אותו - לא מחזירים לו חובות - במקרה הטוב הוא עומד מנגד משתאה, ובמקרה השכיח הוא בכלל לא מבין מה קרה לו.

אם טיפוסים כמו דן פרופר או מוזי ורטהיים היו הנושים של הפירמידות העסקיות הגדולות של הטייקונים שקורסות בימים אלה, מבנה המשק כולו היה נראה כיום אחרת. במקום הסדרי חובות ותספורות ענק של מיליארדים, היו כל החברות הגדולות האלה הולכות ישר להקפאת הליכים, שבה המניות, השליטה והניהול היו נלקחים מיד מהטייקונים ועוברים לידי משקיעים חדשים, מנהלים חדשים ונושים.

במצב כזה גם היינו מקבלים משק מבוזר יותר, תחרותי יותר וריכוזי פחות - שבו השוק מתפקד טוב יותר. גם החברות היו ממונפות פחות, משום שהיו עוברות רה-ארגון של מאזנן דרך בית המשפט, החלפת הון בחוב ולעתים הזרמה של כסף טרי חדש ממשקיעים חדשים.

לשמחתם של הטייקונים-השודדים של 2013 שנכשלו בעסקיהם, הם לא לוו כסף מהכיס האישי של פרופר או ורטהיים, אלא מהציבור הרחב, שכספו מנוהל כיום על ידי אנשים כמו יאיר המבורגר, זהבית יוסף-כהן, יצחק תשובה, שלמה אליהו, רקפת רוסק-עמינח וציון קינן. אלה האחרונים חברים באותו מועדון חברתי ועסקי של הטייקונים, ולכן לא עלה על דעתם לקחת את הפירמידות הקורסות לבית המשפט, לרדת לנכסיהם האישיים של הטייקונים כפי שהם עושים לכל זוג צעיר ועני שלא עומד בתשלומי החובות שלו, ולפעול בנחישות להחזרת הכסף ללקוחות - כלומר לפנסיות שלכם.

כל עוד האנשים שמנהלים את הפנסיות שלנו הם חבורה קטנה שמחוברת לאנשים שלוו מאתנו את הכסף ולאנשים ששולטים במונופולים, היחידים שיכולים לשים קץ לתופעה הזאת הם הרגולטורים, כמו הממונה על שוק ההון באוצר. אבל הממונה, שבשעתו התנגד בדיונים בוועדת הריכוזיות להפרדה בין אחזקות פיננסיות וריאליות, צופה מהצד בשוד כספי הפנסיות ומהמהם לו המהומים על השוק היעיל, פרמיות סיכון והיד הנעלמה. יש לקוות שמפלגת יש עתיד תחבור לזהבה גלאון ולנפתלי בנט, שכבר הכריזו שהם נחושים להחמיר את מסקנותיה של ועדת הריכוזיות, ושהכנסת הקרובה תתחיל לפורר את המועדון שבו יש אנשים שמגולגלים בבוץ ומסולקים - ויש אנשים שיכולים לשדוד את הציבור במיליארדים ולהמשיך להתנהל כגבירים בעיירה עד סוף חייהם.

ניר קידר


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#