ההזדמנות המפתיעה של הממשלה הבאה - השבוע/ גיא רולניק - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

ההזדמנות המפתיעה של הממשלה הבאה

הציבור כבר הבין שיוקר המחיה הוסתר מאחורי מסך העשן הביטחוני

82תגובות

אכזבה כללית.

השמאל מאוכזב מכך שבנימין נתניהו ירכיב את הממשלה הבאה. עוד ארבע שנים של פסיביות, ניפוח האיומים הביטחוניים, הפחדה של הציבור ואפילו הימנעות מרפורמות שדורשות עימותים עם מוקדי הכוח - במקום ניצול ההזדמנות של קריסת המבנה הפוליטי והכלכלי של מדינות ערב כתוצאה מהאביב הערבי.

הימין מאוכזב מכך שנתניהו וליברמן איבדו שליש מכוחם, שמפלגת העבודה התחזקה משמעותית מאז ששלי יחימוביץ' מובילה אותה, ושמפלגת יש עתיד החדשה נראית כאיום מוחשי וכאלטרנטיבה רצינית הרבה יותר מד"ש, שינוי והדרך השלישית ז"ל.

תומר אפלבוים ודניאל בר און

הפתעה, הפתעה. החלוקה של ימין ושמאל כבר אינה הדרך היחידה להגדיר את הפוליטיקה הישראלית, ומה שחשוב יותר - גם החלוקה לסוציאליזם ולקפיטליזם פחות רלוונטית. תוצאות הבחירות לכנסת ה-19 מחביאות בתוכן הזדמנות לשינויים משמעותיים בכלכלה ובחברה הישראלית.

היחלשות נתניהו מחד גיסא ועליית לפיד, יחימוביץ' ובנט מאידך גיסא משקפות את אותה תופעה: הציבור רוצה שינוי מהותי ומובהק - לפזר את מסך העשן הביטחוני והמדיני שאופף אותנו שנים ארוכות ולהציב אג'נדה חדשה.

הציבור כבר לא קונה את זה: הוא הבין שיוקר המחיה, העלייה באי השוויון, ההידרדרות בשירותי החינוך ומסחור הבריאות, הרווחה והתשתיות - הכל הוסתר מאחורי מסך העשן הביטחוני. ניפוח האיומים הביטחוניים והגדלת תקציב הביטחון בעקבותיהם על ידי הימין והגנרלים הביטחוניסטים מהשמאל - כולם שיווקו לנו ספין: כל עוד לא יושג הסדר מדיני, אי אפשר יהיה לשפר משמעותית את הכלכלה ואת אי השוויון. הבחירות סיפקו תוצאה מופלאה: מפלגה שרצה על הטיקט הזה קיבלה רק 5% מהקולות. שאר 95% מהעם כבר לא קונים את זה.

למחאה החברתית ולשינוי השיח הציבורי הכלכלי בשלוש השנים האחרונות היתה השפעה דרמטית על הפוליטיקה הישראלית: הח"כים והשרים מבינים בהדרגה שיהיה עליהם לצאת מאזור הנוחות החמים של הביטחון והתהליך המדיני האינסופי. נכון שחלק מאמצעי התקשורת עדיין מאפשרים לפוליטיקאים לשגשג במשך שנים באמצעות התלהמות, נפנופי ידיים, ריצה בין האולפנים וקפיצות לפורום סבן, אבל העם אינו רוצה לשמוע שוב את ציפי לבני מגיבה על ראיון של סאיב עריקאת לרזי ברקאי או לאיילה חסון. העם דורש מנבחריו להתחיל להתחיל ללמוד ולהכניס את הידיים והראש לתוך הנושאים המשעממים, המסובכים והקשים של הכלכלה ומבנה המשק. שערי ריבית, יצוא גז, זיהום אוויר, המחירים בסופר, קשרי ההון-שלטון-עיתון, מבנה שוק ההון, הפקקים בכביש וכמובן מצב התעסוקה משפיעים על חיינו לא פחות מקריקטורות אנטישמיות ב"סאנדיי טיימס".

ההרכב החדש של הכנסת טומן בחובו פוטנציאל אדיר, לא רק בגלל שינוי השיח והציפייה הגדולה מצד הציבור לראות שינויים דרמטיים ומוחשיים בכלכלה, אלא גם משום שלראשונה יש בכנסת 40 או 50 חברים שלא מחוברים, ואינם מחויבים למוקדי הכוח הקיימים של הכלכלה.

חלון ההזדמנויות קצר: הטייקונים, הבנקאים, ועדי העובדים של המונופולים, המאכערים של ההון, השלטון והמגזר הציבורי יתנפלו במהירות, יתחילו לחלק מקלות וגזרים לח"כים החדשים ולהסביר להם את כללי המשחק - למי כדאי להקשיב, עם מי כדאי לעבוד ועם מי אסור להתעסק. הם גם ימציאו לחלקם "נושאי מחמד" ירוקים, פילנתרופיים, מדליקים ומתוקשרים, שאינם מאיימים על מבנה חלוקת ההון במשק. אבל עד כמה שנושאים אלה ראויים וחשובים, הם לא יכולים לשמש תחליף, ומהם לא יבוא השינוי הגדול.

חלון ההזדמנוית קיים, והוא ייסגר במהרה. נהוג לדבר על 100 ימים. רוב הח"כים של יש עתיד, הבית היהודי ומרצ וחלק מהח"כים של העבודה הם כוחות חדשים לחלוטין, אנשים רעננים שלא עברו את תהליך ההתקרנפות וההתעגלות של הפוליטיקה. רובם הגיעו לפוליטיקה במהירות מדהימה מבלי שפיתחו תלות בקבלני קולות, בוועדי עובדים, בטייקונים, בבעלי עיתונים ובמאכערים שמנהלים את החיבור ביניהם.

לרוב הח"כים האלה, שחלקם ימונו לשרים ולראשי ועדות, עדיין אין להקות של מקורבים במגזר הציבורי המורחב ובתוך המונופולים הפרטיים הגדולים שלהם הם מחויבים ובהם הם תלויים. הם לא התחייבו לג'ובים ולא נכנסו עדיין למעגל השוטה שבו הם מחויבים לאנשים שמקדמים אותם פוליטית, ובתמורה הם צריכים להימנע מעיסוק עם מוקדי הכוח האלה.

האתגר הגדול של הח"כים האלה הוא ללמוד, להבין ולהתעמק במבנה המשק הישראלי, מבלי להישען בתהליך הלימוד על קבוצות הלחץ והכוח הגדולות, הנהנות מהסדר הקיים ומעוניינות לשמרו, כמתווכות של המציאות הכלכלית והחברתית.

הלימוד העצמאי והביקורתי הוא עניין מסובך. חלק מהח"כים יעדיפו לחזור במהירות לאזורי הנוחות: להתרוצץ בין האולפנים, לתקוף את השמאל, את הימין, לצעוק "כיבוש כיבוש, שטחים, שטחים, תהליך מדיני, יש פרטנר, אין פרטנר" - מבלי לקדם את איכות החיים ורמת החיים לשום מקום, ובעיקר מבלי להרגיז באמת אף אחד.

אבל חלק מהם, וכאן ההזדמנות המפתיעה, יבינו את גודל השעה, והם עשויים לפעול בנחישות כדי לבצע שינויים אמיתיים במבנה הכלכלה תוך ידיעה שכל שינוי משמעותי הוא קרב מתמשך של שנים ארוכות - והסיכוי להישגים מהירים וגדולים כמו רפורמות הסלולר של משה כחלון הוא נמוך.

לטובת הח"כים החדשים שייכנסו בשבוע הבא לבית המחוקקים, הנה חמשת הצירים העיקריים לשינויים בכלכלה הישראלית, שסביבם יכולה להתגבש קואליציה של רוב המפלגות בישראל - גם אלה שיישארו באופוזיציה: קואליציה למען מיליוני הישראלים הבלתי מחוברים, שאין להם כוח וייצוג מול קבוצות הכוח המאורגנות במשק.

1. חיזוק השוק החופשי, היזמות והתחרותיות. בשנים האחרונות השתלטו על השיח הציבורי, על המדיניות הכלכלית ועל העיתונות קומץ של יונקי ערך - קבוצה קטנה של אנשי עסקים שמחזיקים בחיבור לשלטון ולמערכת הפיננסית, ששואבים את כוחם, את הכנסותיהם ואת רווחיהם ממוקדי הכוח במשק, קבוצות עסקיות קטנות שלא מייצרות ערך ומקומות עבודה אלא רק יונקות וחולבות ערך קיים. אנשי הסחורה המשומשת האלה הצליחו, בסיוע חלקים מסוימים בעיתונות ובפוליטיקה, לצייר את עצמם כראשי המשק, להשפיע על המדיניות הכלכלית ולגרום לכך שכל פגיעה בהם ממותגת וממוצבת כפגיעה בעסקים או בעשירים. הם גייסו את המלה "פופוליזם" בתור הגנתם היחידה, ומבקשים סימפטיה במסיבות קוקטייל ובכנסים שהם עורכים חדשות לבקרים, ביוזמת אנשי שלומם.

המציאות הפוכה: אנשי העסקים האלה רוצים לקיים כאן משטר כלכלי לא חופשי. הם מעוניינים במשטר שבו הממשלה מארגנת את כללי המשחק כך שהם יקבלו ממנה תנאי מונופול וקרטל, זיכיונות ומכרזים, ויקבלו מהבנקים ומחברות הביטוח הלוואות ומימון בתנאים נוחים - תוך הרחקת המימון ממתחרים חדשים שרוצים להיכנס לשוק. שבירת המונופולים, קבוצות הריכוז והממותות הפיננסיות הגדולות היא רעיון שמאחוריו יכולות לעמוד רוב המפלגות בישראל: גם לפיד, גם גלאון, גם יחימוביץ' וגם בנט. שבירת הקבוצות האלה היא סם החיים האמיתי של השוק החופשי, היזמות והתחרותיות של המשק הישראלי: היא תוריד את יוקר המחיה, תצמיח עסקים חדשים ומקומות עבודה ותייצר משק שבו הכישרון של המנצחים לא נמצא בחיבור למוקדי כוח וכסף, אלא בניהול, ביעילות, בפריון, ביזמות ובחדשנות.

2. הגנה על עובדים בכל מקומות העבודה ולא על ועדי עובדים. מבנה המשק הישראלי מפקיר את רוב העובדים בישראל לשוק של מקורבים וקבוצות כוח, ומותיר את רובם ללא שום הגנה. על פי השיטה הישראלית, עובדים מוגנים רק אם הם חברים בקבוצות מסוימות במקומות עבודה מסוימים וידועים. אתה מהנדס חשמל בחברת החשמל? אתה מסודר. אבל עם אותה השכלה ואותו תפקיד בחברה בשוק הפרטי, אתה חשוף יום יום ונדרש גם לביצועים וגם למזל: טעויות של מנהליך עלולות להביא לסגירת מקום עבודתך. בחברת החשמל ובנמלים ההנהלה כבר מזמן ויתרה על לא לעשות טעויות - היא רק משתדלת לשרוד עם הוועד.

אתה עובד ברשות שדות התעופה? אתה מלך וילדיך מסודרים. אתה עובד קבלן בשדה התעופה? אתה אוויר. אתה עובד במערכת הביטחון עם פנסיה תקציבית? כשתפרוש בגיל 46 מחכים לך תנאי פנסיה בשווי של 2-6 מיליון שקל. אתה מהנדס חשמל או תוכנה בשוק הפרטי? כאשר תפרוש או תפוטר בגיל 45-50, תלך הביתה עם ביטוח מנהלים או קרן פנסיה שבה יהיו צבורים רבע או חמישית ממה שיקבל כל רס"ר או קצין זוטר בצבא הקבע, שיושב כל חייו במשרד.

המבנה הכלכלי והחברתי בישראל צריך לעבור מהפכה: מהגנה על מקומות עבודה ועל קבוצות חזקות להגנה על העובד. הציבור, הכנסת, המגזר השלישי והאקדמיה צריכים להגדיר סל שירותים בסיסי, הוגן ואיכותי לכל העובדים בישראל: שירותי רווחה הוגנים, דמי אבטלה, הכשרות מקצועיות, מחירי דיור נמוכים, שירותי חינוך בחינם, שירותי בריאות זולים, מחירי מזון נמוכים ותשתיות מתקדמות לכל אזרחי ישראל, גם אלה שנפלטו ממעגל העבודה. זאת הדרך היחידה, ההגונה, היעילה והנכונה להגן על עובדים. השיטה הנוכחית, שבה מגנים על העובדים רק לפי מקום עבודתם, יצרה בישראל שני מעמדות: המחוברים - עם הקביעות ולפעמים גם משכורות גבוהות, פנסיה ותנאים נלווים; והבלתי מחוברים - מיליוני אנשים שברגע שהם מפוטרים ממקום עבודתם, יוקר המחיה ושירותי הרווחה העלובים מכים בהם, והם צונחים בעשירונים וברמת החיים - מבלי ששום מפלגה, ועד או לובי מגנים עליהם.

3. ייבוש בורות השומן, הבזבוז והשחיתות. כדי לפנות משאבים, כדי להגדיל את התפוקה של המשק, כדי לתת שירותים איכותיים לכלל העובדים ולא רק לכמה מאות אלפי מחוברים, צריך לערוך מהפכה במגזר הציבורי. לייבש את בורות השומן, לסגור את היחידות המיותרות וליצור מבנה שמושך אנשים מעולים ומסלק את הגרועים, המושחתים והעצלנים.

מי שנושא את סיסמת "לחזק את המגזר הציבורי" ותוקף את כל מי שרוצה לשפר ולייעל אותו - הוא צבוע או סתם נאיבי, ולא מחובר למציאות הניהולית והתפעולית היום-יומית ברוב הארגונים הגדולים במשק. רוב אזרחי ישראל יודעים שמרבית היחידות במגזר הציבורי אינן יעילות, שיש בהן בזבוזים אדירים ופוליטיקה ארגונית שהורסת ערך ופוגעת בשירות לאזרח. לא פופולרי להגיד זאת, אבל רוב האזרחים יודעים את זה. מי שבאמת דואג לשכבות החלשות, לעניים, לשירותי הרווחה וליצירת חברה הוגנת עם שוויון הזדמנויות חייב להיות קנאי ונאמן למהלכים ארוכי טווח של ייעול המגזר הציבורי והפיכתו למצוין. זאת משימה מסובכת, ארוכה ונפיצה פוליטית, אבל אם לא נטפל בה - ישראל לעולם לא תהיה מקום טוב לחיות בו, והיא תמשיך בתוואי ההרסני שבו היא נעה בשנים האחרונות.

אבל לא רק בשירות הציבורי קיים בזבוז מנקר עיניים: בכל רחבי המשק נמצאים בעלי עסקים, קטנים וגדולים, שמצליחים לגבות מחיר מוגזם בגלל המבנה המונופוליסטי של המשק הישראלי. הם נעזרים בשכבת רואי חשבון, לוביסטים, יחצ"נים ומשרדי עורכי דין, שמפרנסים היטב את יבואני מכוניות היוקרה ואת סוכני הנדל"ן היוקרתי. הטיפול בחוסר השוויון במדינת ישראל לא יכול להתבטא במס עשירים, שמושת באופן שווה גם על הכישרוניים והיזמים וגם על יונקי הערך, אלא לטפל טיפול שורש בכל מי שחי כבר שני עשורים על חשבון שאר החברה: המונופוליסטים, גנבי הנדל"ן, מחוברי השלטון המקומי, שודדי המכרזים במגזר הציבורי ואלופי הקרטלים בשוק הפרטי.

4. קיצוץ תקציב הביטחון. תקציב הביטחון כמעט הוכפל נומינלית בעשור האחרון, והוא ממשיך וגדל בשנים האחרונות אף שהמבנה הכלכלי והפוליטי של שכנותינו הערביות - עירק, סוריה, מצרים - קרס. ישראל היא מעצמה ביטחונית אדירה בתוך מזרח תיכון מפורר ומרוסק, שנותרה בו רק מעצמה עוינת אחת, אירן, שגם היא מידרדרת כלכלית. הבעיה היא שהאטימות המוחלטת של תקציב הביטחון ומבנה המערכת גורמים לכך שאין במערכת הזו שום גורם עם תמריץ להתייעל, לסגור יחידות ולהוביל מהלך גדול של שחרור משאבים לטובת הוצאה אזרחית - בריאות, חינוך ורווחה. חלק מהפוליטיקאים מדברים על הצורך לעשות שינוי בסדר העדיפויות. גם זה סוג של שקר קטן, משום שייעול תקציב הביטחון אינו כרוך בשינוי סדר העדיפויות. במערכת הביטחון, כמו בכל גוף ענק, אטום וסודי, יש בזבוזים כספיים אדירים שכלל אינם משרתים את הביטחון או כל סדר עדיפויות. האומץ נגמר כשמגיעים לתקציב "הקדוש" של הביטחון, ולא בצדק.

5. הורדת מחירי הדיור. המהפכה הגדולה הראשונה שאפשר לעשות בכלכלה הישראלית, ללא תקציבים וגם בעידן של גירעונות, היא הורדה דרמטית של 20%-30% במחירי הדיור תוך שנתיים-שלוש. החסם העיקרי להורדה הזאת אינה הביורוקרטיה, אלא הרבה מאוד קבוצות כוח ואינטרסים שלא רוצות באמת ירידה בשווי הנדל"ן שלהן. אלא שכל שנה שחולפת, שבה זוגות צעירים לוקחים משכנתאות ב-50 מיליארד שקל וקונים דירות ובתים במחירים שרחוקים מאוד מהישג ידם, מגדילה את הסיכון למשבר כלכלי וחברתי בעתיד, בגלל מאות אלפי משפחות שמישכנו את עתידן הכלכלי והעבירו את הכסף לבעלי הקרקעות, הנדל"ן והרכוש הגדולים במשק. יש הזדמנות, היא לא קשורה לימין ולשמאל, וכל המפלגות בממשלה ובכנסת הבאה יכולות להתאחד סביבה. התפקיד של הח"כים החדשים והנחושים, שלנו ושל הציבור הוא לוודא שהן עושות זאת.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#