מי ידאג למעמד הביניים - השבוע/ גיא רולניק - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

מי ידאג למעמד הביניים

כיצד לזהות את הספינים של הפוליטיקאים

75תגובות

למי להצביע?

בחודש האחרון עולה השאלה הזאת מכל עבר. הציבור הישראלי מבולבל ומהסס יותר מאי פעם, והדילמות מוזרות ומפתיעות מתמיד. לעתים נדמה ששליש מהציבור הישראלי, בעיקר הצעירים יותר, הם עדיין קולות צפים - וימשיכו להיות כאלה עד 22 בינואר.

ההצבעה בישראל התנהלה במשך שנים ארוכות על פי מפתחות ברורים של ימין, שמאל, חילונים, חרדים, כיבוש ושטחים, ואילו בשנתיים האחרונות השתנה השיח הציבורי דרמטית. חלק גדל והולך מהבוחרים כבר לא מתחבר רק לרגשות שקשורים במוצאם, בסביבתם או בהיסטוריה שלהם, אלא מבקשים להכניס רציונליות להצבעה שלהם - לבחור את המפלגה שתשפר את מצבם האישי, החברתי והכלכלי, או את הקלקולים שהם רואים בחברה ובתרבות הישראלית.

כאשר הבחירה היא לכאורה רציונלית, מתברר לרבים מהם שהמידע האמיתי שיש להם על ההיסטוריה, הרקורד, המצע והתוכניות של המפלגות השונות מצומצם בהרבה מכפי ששיערו. גדל מספרם של הצעירים שחושדים, בצדק, שיש קשר קלוש בין הסיסמאות של המפלגות לבין הרצון והיכולת שלהן להוביל שינוי.

קוראי טור זה בשנים האחרונות ובחודשים האחרונים יודעים שלכותב אין ציפייה לראות את המערכת הפוליטית שלאחר הבחירות מובילה שינוי בתוואי הכלכלי והחברתי באמצעות שינויים מבניים. רוב קבוצות הלחץ והאינטרסים בישראל חזקות, מאורגנות ומושרשות במבנים ובתודעה הישראלית עמוק יותר מכל מפלגה ומנהיג. ממילא חלק גדול מתפישות העולם וממרחב התמרון של הפוליטיקאים משקף את שיווי המשקל של התודעה ושל הכוח של קבוצות הלחץ.

אי–פי

בשבוע הבא, אם לא נתחרט, ננסה לתת כאן מדריך לקבלת החלטה ב-22 בינואר, המבוססת על שיקולים כלכליים, חברתיים ואולי גם תרבותיים וערכיים. רסנו את התלהבותכם, זה לא הולך לפתור לכם את הבעיה, ונכון לרגע זה קשה למצוא מפלגה שאפשר להמליץ עליה. המכרז עדיין פתוח.

עד שנהרהר במועמדים האפשריים ובסיכוי שמי מהם ינסה לטפל בבעיות היסוד בחברה ובכלכלה הישראלית, הנה מדריך קצר לבוחר לשמונה הסיסמאות, הקלישאות והספינים החוזרים ביותר במערכת הבחירות הנוכחית, אלה שצריך להישמר מהם.

1. "מעמד הביניים"

שתיים או שלוש מפלגות רצות על הטיקט של מעמד הביניים, ומכריזות שהן אלה שידאגו לו. זאת סיסמה מצוינת שמנסה להתחבר לרוח המחאה החברתית, אבל היא מסך עשן גדול, שמסתיר בדרך כלל רצון למצוא חן בעיני מקסימום בוחרים מבלי להתחייב לדבר ומבלי שתהיה לך תוכנית למשהו או רצון לעשות משהו.

מה זה בכלל מעמד הביניים? יש אנשים שנמצאים היום במעמד הביניים ומחר יהיו מובטלים. יש אנשים שהיום הם מעמד ביניים, ויודעים שכבר מחר לא יהיה לילדים שלהם עתיד במדינה הזאת, כי הכסף, הכוח, הג'ובים וההזדמנויות שמורים לקבוצות שמפלגות מעמד הביניים לא רוצות להזכיר את קיומן.

בישראל יש מעמד ביניים ענק שמחובר לחברות, לארגונים ולמוסדות שהמבנה שלהם, עודף כוח האדם בהם, תודעת השירות בהם והניהול שלהם חוסמים צמיחה, יזמות וחדשנות - על חשבון השכבות החלשות ועל חשבון שאר חברי מעמד הביניים. כל אחד שומר על הקומבינה הקטנה שלו ומשלם את מחיר הקומבינה של שאר המחוברים. סיסמת "מעמד הביניים" היא דרך להימנע מהתחייבות ומתוכנית לפגיעה במרכזי הכוח, הכסף והשליטה במשק. זאת דרך לא להתמודד עם קבוצות הכוח שיוצרות במעשה ובמחדל את הפריון הנמוך במשק, ואת המבנים המדכאים שוויון הזדמנויות, צמיחה ויזמות.

2. "שוויון בנטל"

פוליטיקאי מעמד הביניים אוהבים את סיסמת ה"שוויון בנטל", שהיא דרך מכובסת להגיד שהבעיה במשק היא החרדים שלא מתגייסים לצבא. הם צודקים, אבל השיח שהם מייצרים בסוגיה לא נועד למצוא דרך להכניס את החרדים לשוק העבודה ובהדרגה לפורר את שליטת אוליגרכיית הרבנים הקיצוניים, אלא לשמר את המצב הנוכחי המשרת גם את הרבנים וגם את שאר קבוצות הכוח במשק שרוצות להפנות מקסימום אש אל החרדים ומינימום אש אל דברים אחרים.

פוליטיקאי השוויון בנטל נמנעים מלדבר על המבנה, התרבות, היושרה והאפקטיביות של המגזר הציבורי והפרטי, על שוק העבודה שמגן על מקומות עבודה במקום על עובדים, על הריכוזיות, השחיתות, ההון-שלטון-עיתון, המונופולים, תקציב הביטחון ולמעשה על כל קבוצת הכוח והכסף במשק. הם יודעים שזה ירגיז הרבה בוחרים והרבה אנשים חזקים, ולכן מתמקדים רק בהשקעות בהתנחלויות ובחרדים - שתי אוכלוסיות שממילא אין להם סיכוי למשוך מהן בוחרים.

3. "להשקיע בחינוך"

רויטרס

נו, באמת. תקציב החינוך הוגדל ב-2007-2013 ביותר מ-40%. 90% מאנשי החינוך וממומחי החינוך כאן יודעים שאין שום סיכוי שישראל תגיע לצמרת העולם בחינוך, במדע ובידע ללא שינויים עמוקים במבנה מערכת החינוך, שיטותיה, תרבותה והמערכות האקולוגיות שסביבה במגזר הציבורי.

אלופי העולם בסיסמאות על "השקעה בחינוך" מעולם לא הסבירו אילו תהליכים הם יובילו במגזר הציבורי ובמערכת החינוך שיגרמו לכך שהם, בניגוד לקודמיהם ב-20 השנים האחרונות, ישנו את המערכת לעומק. ממילא הם גם לא מצביעים על החסמים לשינוי ועל השיטה שבה הם יסירו אותם.

4. "איומים ביטחוניים"

הסיסמה החביבה על מפלגות השלטון. במקום לצייר עתיד אופטימי וחדש, במקום לדבר על ההזדמנויות שנפתחות לישראל בעולם כתוצאה מהקריסה הכלכלית והחברתית של רוב אויבי ישראל (ראו מסגרת), הם עוסקים בהפחדה וביצירת תודעת הישרדות, כדי להימנע מלעסוק במציאות שמרכיבה את היום-יום של מיליוני ישראלים: חינוך, בריאות, יוקר מחיה, תשתיות, לכלוך, אלימות, שחיתות, ובעיקר ייאוש גובר בקרב מאות אלפי צעירים.

5. "הורדנו את מחירי הסלולר"

נכון, כל הכבוד, וב-70%-90% - ובכך הוכחתם לנו כמה עמוקים ומתמשכים יכולים להיות העיוותים, השחיתות והתודעה הכוזבת במשק תחת ממשלות השמאל והימין כאחד. במקום לבלבל את המוח על הסלולר, תסבירו איך עושים שינויים כאלה בבנקים, במונופולים ובכל המוסדות שאמורים לתת לנו שירות טוב יותר.

6. "צריך לטפל בטייקונים, אבל חייבים להימנע משנאת מצליחנים"

מה הקשר בין טיפול בטייקונים לבין שנאת מצליחנים? הרי טייקון, בהגדרה, אינו מצליחן אלא אדם שיש לו מנופי כוח בממשלה, במערכת הפיננסית ובעיתונות. האם בישראל יש בכלל שנאת מצליחנים? כמובן שלא. מי שמצליח בזכות כישרון, יזמות ושכל הוא כוכב גדול ואהוד כאן. סיפורי שנאת המצליחנים הם המצאה של פוליטיקאים ועיתונאים, שרוצים להיראות חברתיים מחד גיסא ולהמשיך בסימביוזה הנעימה שלהם עם קאסטת המונופולים, המערכת הפיננסית ועשרות אלפי בעלי המקצועות החופשיים שתחת המגף שלה מאידך גיסא.

7. "נעצור את ההפרטה"

הסיסמה החביבה על רוב המפלגות שלא נמצאות בשלטון. מטרתה למצב את השלטון היוצא כחובב ההפרטות שהרסו את המשק וגרמו לאי השוויון. המציאות כמובן היא שההפרטות בישראל כלל אינן קשורות לימין או לשמאל, והן ביטוי בעיקר לאוזלת היד של המגזר הציבורי ומנהליו, ופחות מכך לאידיאולוגיה.

ההתנגדות העקבית שלנו להפרטות בעשור האחרון לא נובעת מאידיאולוגיה, אלא מהעובדה שההפרטות והדרך שבה הן נעשו יצרו תמריצים שליליים, לא שיפרו ברוב המקרים את השירות והיעילות ונהפכו לפתרון קל וכושל של הממשלה להתמודד עם שליטת הוועדים. הסוגיה האמיתית אינה הפרטה או הלאמה, אלא האיכות והיעילות של הגוף שנותן את השירותים והפיקוח עליו. הממשלה נהפכה בשנים האחרונות מספק השירותים לגוף שאמור לפקח על השירותים, והיא נכשלה במשימה השנייה לא פחות משהיא נכשלה בראשונה - ולעתים קרובות מאותן סיבות בדיוק.

8. "ועדי עובדים"

מימין ומשמאל נעשה שימוש מניפולטיבי בביטוי הזה. השיטה היא לחבר את בעיית הוועדים של המונופולים, שמגלגלים את עלויותיהם ואת חוסר היעילות שלהם על השכבות החלשות ופוגעים בשוויון ההזדמנויות, עם רעיון העבודה המאורגנת. בשיטה הסוציאל-דמוקרטית האמיתית רוב העובדים מאורגנים בוועדים אחראיים שרואים את עצמם כחלק מהחברה כולה, ולכן לא יכולים לגלגל לאורך זמן חוסר יעילות על העובדים החלשים שאינם בחבורה. בשיטה הישראלית רק רבע או שליש מהעובדים מוגנים, והשאר משלמים את המחיר במישרין או בעקיפין. אין שום פוליטיקאי שמוכן לדבר על הנושא הזה.

עשו לנו לייק לקבלת מיטב הכתבות והעדכונים ישירות לפייסבוק שלכם



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#