הפוליטיקה הישראלית וסטארט-אפ ניישן - השבוע/ גיא רולניק - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

הפוליטיקה הישראלית וסטארט-אפ ניישן

האירועים ערב הבחירות הם תמונה מייצגת של בעיית השורש העמוקה של הפוליטיקה ושל השיח בישראל

54תגובות

תחושת גועל ואכזבה עלתה בקרב רבים בעיתונות ובציבור נוכח עריקתו של ח"כ עמיר פרץ ממפלגת העבודה לתנועה החדשה של ציפי לבני. נדמה שזה היה סימפטום נוסף בשרשרת אירועים של השבועות או החודשים האחרונים, שגרמה לפוליטיקה הישראלית להיראות עלובה וצינית במיוחד.

חוסר הנכונות של חלק ממפלגות המרכז לאחד כוחות, התפרקות קדימה ומשחק הכיסאות של הח"כים שרצים אחוזי אמוק בין המפלגות החדשות לישנות בניסיון להבטיח לעצמם מקום בכנסת הבאה מציגים את הפוליטיקה הישראלית כמו שהיא: ללא מצפן, ללא כיוון, ללא משמעות.

אבל מדוע אנחנו מופתעים? פרץ לא שונה באמת מרוב הפוליטיקאים הישראלים. המפלגה היא פלטפורמה ארעית לקידום ענייניו, וממילא מי באמת יודע להגיד מה ההבדל בין רוב מפלגות המרכז?

ניר קידר

האירועים בפוליטיקה ערב הבחירות הם תמונה מייצגת של בעיית השורש העמוקה של הפוליטיקה ושל השיח בישראל: לרוב המפלגות, לרוב הפולטיקאים וכנראה שלחלק גדול מהבוחרים אין כיוון, אין תוכנית ובעיקר אין ערכים ואמונות שהם רוצים להילחם עליהם.

הפוליטיקה הישראלית לא מציעה הרבה לבוחריה, ולא רק משום שכמו תמיד כולם רוצים להיות במרכז וכולם עמומים כדי למשוך כמה שיותר קולות. מצבה גרוע יותר: לרוב הפוליטיקאים אין באמת תוכנית של ממש, רעיונות גדולים, ואפילו לא קטנים, ובעיקר לא סט ערכים ברור.

ניסיונו של פרץ לנמק את פרישתו ממפלגת העבודה בכך שיחימוביץ' לא נושאת את דגל תהליך השלום הוא מוזר. לכולם ברור שהכל אישי לחלוטין: אם הוא היה מקבל אצל יחימוביץ' את הכבוד המגיע לו, הוא לא היה מוכר את סיפורי השלום לאיש.

הציבור הישראלי בז לפוליטיקאים, כיום יותר מתמיד, משום שהריקנות שלהם בולטת כיום יותר מתמיד, בתקופה שבה יותר ויותר אנשים מחפשים משמעות. למחאה החברתית של קיץ 2011 היו סיבות רבות, שהמשותפת להן היא המשמעות שמחפשים כיום רבים מהישראלים והנכונות שלהם להודות שההתוואי הנוכחי שבו נעה החברה הישראלית מבטיח לנו בעיקר רעות.

אלון רון

העיתונות לועגת לקרקס הפוליטי, אבל היא חיה בסימביוזה מוחלטת אתו: הטלוויזיה ורוב העיתונות לא מעוניינות וגם לא מסוגלות לקיים דיון רציני בסוגיות שללא טיפול בהן לא יחול שינוי בתוואי המסוכן שבו נעה ישראל - מערכת החינוך המדורדרת, שהיא ביטוי נוסף למגזר ציבורי לא אפקטיבי, מערכת הבריאות המופרטת, הפריון הנמוך, המערכת הפיננסית הריכוזית והמושחתת ואי השוויון העצום בין אלה שיודעים לבזוז את כספי הציבור - בנדל"ן, במונופולים, במכרזים, במערכת הביטחון ובעצם בכל מקום - לבין אלה שמנסים להתפרנס מכישרון ומעבודה קשה.

הסימביוזה בין הפוליטיקאים לבין העיתונות, האקדמיה וכל מי שפעם נחשב כאן לאליטה באה לידי ביטוי גם ביחס של כולם לסוגיות שחיתות, טוהר מידות וניגודי עניינים. יחסם של רוב כלי התקשורת לפוליטיקאים שהורשעו בפלילים, חשודים בפלילים או שסתם הוכח כי פעלו בניגוד עניינים ושבמעשיהם היה כדי לפגוע בטוהר המידות, אינו סלחני, אלא אוהב ומחבק. מאז שאריאל שרון, בניו וכנופיית החווה הסתבכו בשרשרת חקירות פליליות וסיפקו לציבור את תוכנית ההתנתקות, יש כאן תיאוריה חדשה שלפיה שחיתות אישית, ניגוד עניינים והיעדר טוהר מידות באים תמיד בחבילה אחת עם פוליטיקאים חזקים שיודעים להזיז דברים או לקדם את תהליך השלום. כל הפוליטיקאים שהיו מעורבים בחשדות לפלילים או בניגוד עניינים מצטיירים בתקשורת כמוכשרים באופן מיוחד, בולדוזרים, מזיזי עניינים שכדאי לנו להעלים עין מהשחיתויות שלהם כדי ליהנות מהעשייה הפוליטית העצומה שלהם, כי עוד רגע הם יביאו שלום.

זה כמובן שקר שמשרת את התקשורת, את אנשי העסקים, את האקדמיה ואת כל מי שרוצה לקיים את מערכות היחסים המושחתות עמם. באמצעות הנרטיב הזה - שהם אמנם קצת מושחתים אבל זה הכרחי בפוליטיקה והם מזיזים עניינים - עושים לעצמם העיתונאים, אנשי האקדמיה וכל מי שאמור להיות ביקורתי ועצמאי חיים קלים. כך הם יכולים להמשיך להתחכך ולהתפלש במועדונים החברתיים של הפוליטיקאים ואנשי העסקים המושחתים - וזה הרי חשוב יותר מהכל.

חלפו שבע שנים מאז שנחשפו מיליוני השקלים בחשבונות הבנק של מיכל ליברמן, בתו של אביגדור ליברמן, כשהיתה בת 21. עד היום לא הרגיש ליברמן צורך להסביר לציבור כיצד צמחו המיליונים בחשבונות הבנק של בתו. תופעה דומה של התעשרות אישית מהירה התרחשה לפני 15 שנה אצל שמעון שבס, מנכ"ל משרד ראש הממשלה בתקופת רבין. גם הוא נהנה מהרפיסות של מערכת המשפט הישראלית, אבל לפחות נאלץ לפרוש מהחיים הציבוריים. ליברמן ממשיך לייצר מופעים מופרכים של קיצוניות מדינית, שכל מטרתם היא להסיט את הדיון מהשחיתות שלו.

קריאת 95 עמודי החלטת היועץ המשפטי לממשלה בעניינו של ליברמן מותירה את הקורא נדהם מכך שהאיש ששמו חוזר בפרשה הזאת שוב ושוב משמש כשר החוץ ונושא תפקידים ציבוריים. גם אם שום דבר שכתוב שם לא הגיע לכלל ראיון פליליות מוצקות, הרי שסוג ההתנהלות העסקית והציבורית של ליברמן במשך שנים מדהים בכל קנה מידה: שרשרת חברות שלא ברור מי בעלי המניות בהן, חיבורים משפחתיים, סיבובים כספיים, ערבויות, דיווחים מוזרים, עסקות. שום דבר לא ישר, הכל מסובב, מעוקל, מפחיד.

למרות זיכויו בפרשת הלבנת ההון ציין בית המשפט כי: "בחינה דקדקנית של חומר הראיות מעלה כי לא נשלל החשד שעלה, שלפיו ליברמן נקט מסכת מורכבת של תחבולות, השלובות זו בזו, ופעל כדי להסתיר את מעשיו, והכל כדי לאפשר לו להמשיך בעסקים וליהנות מפירותיהם, גם במהלך כהונתו הציבורית...היעדרם הכמעט מוחלט של עדים המעידים לחובת ליברמן, לצד מתן הסברים חלופיים למרבית הראיות המחשידות שהונחו בפניי, ולצד קיומן של ראיות של ממש התומכות בגרסת ליברמן, הביא להחלשה משמעותית של ראיות התביעה עד כי לא נותר בעיניי עוד סיכוי סביר להרשעה.

"זאת משום שבנסיבות אלה, לא ניתן יהיה לדעתי להוכיח ברמה הנדרשת במשפט פלילי כי ליברמן שלט בניהול העסקי של החברות, כי הבעלים החדשים, שנכנסו בנעליו של ליברמן, היו 'אנשי קש', או כי ליברמן נהנה מרווחי החברות בתקופה שבה כיהן כעובד ציבור".

על חברת MV נכתב בהחלטה: "גם סכומי הכסף שיצאו מחברה זו לא הגיעו לליברמן. אכן, חלקם הגיעו למקורביו, או שימשו לפירעון חובות חברות נתיב אל המזרח... והדבר מעורר חשד".

עוד נכתב: "כעולה מפירוט הדברים בהחלטה, נותרו שאלות ותמיהות לא מבוטלות נוכח ראיות שהצביעו לכאורה על מעורבותו של ליברמן בחברות ועל זיקה פסולה שלו אליהן. למותר להדגיש, כי סגירת תיק פלילי מחוסר ראיות מספיקות אינה מהווה 'תעודת הכשר' ציבורית ואין בה כדי למחוק כליל רישומן של תמיהות אלה".

התקשורת, האקדמיה והפוליטיקאים שמעודדים שחיתות ומחבקים אותה מסבירים לנו ששחיתות קיימת בכל מדינה בעולם - וחלקן משגשגות. זאת טעות קשה: ישראל לא יכולה להרשות לעצמה מה שמדינות אחרות יכולות. אין לנו את משאבי הטבע, ההומוגניות החברתית, הוותק והשקט הביטחוני שיש לרוב המדינות. השחיתות האישית של הפוליטיקאים תגבה בסופו של דבר מחירים כבדים מכל הכלכלות והחברות בעולם - גם מאלה שברגע מסוים נראה שהן מצליחות לשגשג. ההיסטוריה מראה שלאורך זמן מדינות שבהן יש אליטות מושחתות שגורפות לעצמן ולמקורביהן חלק גדל והולך מהעושר - קורסות. לאורך זמן לא יכולים להתקיים צדק חברתי, מדינת רווחה, חלוקת משאבים הגיונית ותנאים ליצירת כלכלה תחרותית ובת קיימא אם הפוליטיקאים, המגזר הציבורי והרגולציה מושחתים או מעלימים עין משחיתות.

כשנחשפה פרשיית המין והשחיתות האחרונה של סילביו ברלוסקוני באיטליה, צייץ הכלכלן נוריאל רוביני שלא ברור לו מדוע האיטלקים מתרגשים מהחשדות שברלוסקוני ז**ן בחורה צעירה, לאחר שדפק במשך עשור את הכלכלה האיטלקית. לאיטליה יש היסטוריה אדירה, מגזר תעשייתי חזק ואת אחת המדינות היפות בעולם - ייתכן שהם עדיין יכולים להרשות לעצמם פוליטיקאי מושחת ומכוער כמו ברלוסקוני. בחמש השנים האחרונות התפשטו בישראל תופעות ברלוסקוניות: חיבור בין טייקונים, בנקאים ופוליטיקאים מושחתים שמסרסים את העיתונות ומנסים לחסל את מערכת המשפט. המחאה החברתית האטה את ההידרדרות במדרון החלקלק הזה, אבל בפוליטיקה ובעיתונות עדיין יש כוחות חזקים מאוד שמבקשים למחוק את אירועי הקיץ שעבר ולחזור לאתוס של ברלוסקוני.

זה הזמן להזכיר מה הוכיחה לנו המחאה החברתית: הפוליטיקה הישראלית, השיח הציבורי והזירה הציבורית משוועים כיום לפוליטיקאים ולמנהיגים מסוג אחר - אנשים שמעולם לא נחקרו ונחשדו, שאין להם עשרות ומאות מקורבים וחברים שהם מנתבים אליהם את כספי הציבור. רק אנשים כאלה יהיו מסוגלים למכור לציבור רעיונות חדשים, אמיתיים וגם מושכים, שסביבם אפשר להתאחד. הרעיונות הבודדים שנותרו - בעיקר במפלגות השוליים מימין ומשמאל - כבר לא מצליחים למשוך את הקהל. הציבור עייף מהם, אולי מפני שהם פחות רלוונטיים ואולי מפני שהמנהיגים שהובילו את הרעיונות האלה לא הראו במשך השנים את האותנטיות, היושרה והנחישות הנדרשות - ואיבדו את אמון הציבור.

השיח שעלה מהמחאה החברתית בשנה האחרונה אמנם חדש, אבל רובו לוקה בפופוליזם ובשטחיות. לאנשים שנהפכו למייצגים שלה יש מעט מאוד להציע מבחינת עומק ורוחב התוכניות שהם מציגים. האליטה הישראלית של פעם - האקדמיה, המדע, בעלי מקצועות חופשיים, יזמים מצליחים שמסוגלים לבוא עם רעיונות ותוכניות מגובשות יותר - כולם עסוקים בעצמם ומצקצקים בלשונותיהם על הפוליטיקה העלובה שהם בסופו של דבר, בחידלונם, אחראים לה.

מוזר שמדינה שמשווקת את עצמה בשנים האחרונות בכל העולם כסטארט-אפ ניישן - מדינת היזמות, התחרותיות, הרעיונות החדשים והצעירים, התעוזה וההצלחה הכלכלית - היא כה עלובה כשמדובר בפוליטיקה ובחיים הציבוריים שלה. אולי הגיע הזמן שנפסיק להתלהב רק מהחדשנות ומהיזמות באינטרנט, בביו-טק וברפואה וממחיאות הכפיים שלהן אנחנו זוכים לעתים בעולם בזכות תחומים אלה, ונתמקד בשאלה מדוע רוב הדברים בישראל, שלא נמצאים בתוך בועת ההיי-טק, הפוכים מהערכים האלה. מדוע הכוחות הטובים ביותר לא משקיעים חלק מהאנרגיות שלהם במקום שבו תהיה התשואה הגבוהה ביותר, ולא מביאים רעיונות חדשים ואנשים חדשים למערכות הציבוריות הישראליות?



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#