מה מביאה לנו יחימוביץ' - השבוע/ גיא רולניק - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

מה מביאה לנו יחימוביץ'

המיקוד בכלכלה - מבורך ■ התוכנית - פחות

102תגובות

מימין, משמאל ומהמרכז ספגה השבוע יו"ר מפלגת העבודה שלי יחימוביץ' ביקורת חריפה על התוכנית הכלכלית שפירסמה במצע המפלגה לקראת הבחירות הקרובות.

לו אני יחימוביץ', הייתי מרוצה מאוד מהתגובות שספגה מכל הכיוונים, כי דבר אחד בטוח: יו"ר העבודה מגדירה מחדש, בעקביות ובבטחה, את הפוליטיקה הישראלית, ומסיטה אותה בהדרגה מהמסלול ההרסני שבו היא מתנהלת שנים ארוכות.

החשש במפלגות המרכז נוכח דרכה של יחימוביץ' ברור: החלטתה להציב במרכז את הנושא הכלכלי והחברתי מציגה חלק גדול מהפוליטיקאים הישראלים כמו שהם - ריקים מכל תוכן אמיתי. בישראל יש קאסטה שלמה של פוליטיקאים ואנשי ציבור שתרומתם התמצתה לאורך שנים בעיסוק בתעשיית השלום והמלחמה - בלי כל תוחלת, כיוון והישגים. תעשיית השלום והמלחמה היא אזור נוחות חמים וטוב: אין בו מדידה, אין בו יעדים, אין אבני דרך ואין שום מחויבות לציבור. יש רק הרבה התלהמות ונפנופי ידיים. יש פרטנר, אין פרטנר, חמאס, אבו מאזן, מזרח תיכון, מצרים, אירן - הרבה דברים שרובם אינם בשליטתנו, אבל יכולים למלא את סדר יומם ולהצדיק את קיומם של אלפי פוליטיקאים, מומחים והוגי דעות.

החשש של מפלגות השלטון מהקו של מפלגת העבודה ברור גם הוא: יחימוביץ', כמו חלקים גדולים מהציבור, אינה מוכנה יותר להסתפק בנתוני המקרו-כלכלה של ישראל ובסיפורים על כמה טוב מצבנו נוכח המשבר העולמי בתחום התוצר, האינפלציה ושיעור האבטלה. הציבור רוצה לראות את הפוליטיקאים מתחברים לחייו - יוקר מחיה, שירותי חינוך, בריאות, תשתית ורווחה, וכמובן ירידה באי השוויון.

בניסיון לשמור את הרלוונטיות שלהם לשיח הציבורי, לכנסת ולכלי התקשורת מנסים הפוליטיקאים של השלום והמלחמה לגרור את יחימוביץ' בחזרה לאזור הנוחות שלהם: "מה עם השטחים, עם השלום, עם המלחמה", הם מתריסים כלפיה - אבל היא מבינה שהציבור שלה עייף מהסחורה הזאת ורוצה פתרונות אחרים.

באשר לתוכנית עצמה: רוב הרעיונות והכיוונים חיוביים, אבל הצעות היישום מנותקות מהמציאות הכלכלית. יחימוביץ' משוכנעת או מנסה לשכנע את הציבור שהדבר העיקרי שצריך לעשות כדי לשנות את התוואי הכלכלי הוא לקחת מהעשירים ומהחברות ולתת למגזר הציבורי.

כמובן שהמציאות הכלכלית הרבה יותר משעממת ומורכבת מאשר העלאות מסים והגדלת תקציבים. כדי לייצר רווחה אמיתית, מבלי לפשוט רגל במהירות, נדרשים שינויים מבניים עמוקים שיאפשרו למגזר הציבורי לספק שירותים טובים יותר ויהפכו את המגזר העסקי הישראלי לתחרותי יותר.

תקציב החינוך ל-2013 יהיה גבוה מהתקציב לפני חמש שנים בכמעט 40%. אבל מי שמצפה למהפכה ברמה, באיכות ובתוצאות של המערכת בשנים הקרובות צפוי להתבדות: המערכת סובלת מבעיות מבניות ותרבותיות עמוקות שכסף לא יתקן.

הדרך לשיפור משמעותי בשירותים הציבוריים בישראל עוברת בשינויים עמוקים בכל המגזר הציבורי - שינויים שייתכנו פוליטית רק אם חלקים גדולים מהציבור ישנו את תפישותיהם ואמונותיהם לגבי שורש הבעיות והפתרונות. הצעד הראשון הוא העלאת הכלכלה והחברה לראש האג'נדה, אבל הצעדים הבאים קשים וממושכים הרבה יותר, וספק אם המערכת הפוליטית, השבויה באינטרסים של הגורמים החזקים במשק, היא שתוביל אותם.

בתגובת הליכוד לתוכנית הכלכלית של יחימוביץ' נאמר שהיא תוביל אותנו למצבן של יוון או ספרד. זאת טעות, כמובן: בישראל, בניגוד לאירופה, כל רשלנות או הפקרות בניהול התקציב תוביל מיד למשבר פיננסי, הרבה יותר מהר ממה שקרה בדרום אירופה. לישראל אין מדפסת דולרים כמו לאמריקאים או מטבע משותף כמו לאירופאים, ולכן היא לא תוכל לקיים לאורך זמן גירעונות גדולים בתקווה שבעתיד "יהיה בסדר".

לכן אם יחימוביץ' ומפלגת העבודה ינסו לדחוף את הממשלה לשפיכת כספים, במקום לרפורמות מבניות, הן ייתקלו במהירות במשמעת השוק וייאלצו לבוא עם פתרונות אחרים. ייתכן שהתהליך הזה ישחוק מאוד את הפופולריות של מפלגת העבודה, שכרגע מוכרת בעיקר חלומות - וזה חלק מהתהליך הארוך שאנחנו חייבים לעבור.

הגישה הכלכלית שמציגה יחימוביץ' סובלת מקשיים פנימיים מהותיים - זו לא רק הסכנה שבתפישה הפיסקאלית הנשענת על הרחבת ההוצאה הממשלתית ללא הקפדה על מסגרת אחראית ואשליה לגבי העלאת ההכנסות ממסים ממקורות שוליים - מה שיוביל בהכרח להידרדרות ברמת החוב הממשלתית; זו לא רק הבעייתיות בכך שאין נכונות אמיתית להתמודד עם שאלת סדרי העדיפויות התקציביים, שאולי מעידה על חוסר מוכנות להכריע בשאלות החשובות והדחופות בהיבטים החברתיים והכלכליים; גם לא ההגנה על המבנה הקיים של המגזר הציבורי - על חוסר האפקטיביות שלו והתשתית האנושית החלשה שעליה הוא נשען; אלא גם ובעיקר חוסר הנכונות להצביע על בעיות העומק המבניות של החברה והכלכלה בישראל ולהתמודד עמן - בכלל זאת עם המשמעויות הפוליטיות הנגזרות מהן.

בינתיים כדאי ליחימוביץ' להרהר שוב בגרפים המצוינים שפירסמה השבוע על הפריון במשק הישראלי, שאותם בחרה, ובצדק, לכלול בתוכנית הכלכלית המפורטת. יחימוביץ' נשענת על עבודת הניתוח של פרופ' דן בן דוד ממכון טאוב, שעושה בשנים האחרונות עבודת קודש ומציג לציבור את הזרמים התת-קרקעיים האמיתיים בכלכלה הישראלית, אלה שאינם מוצגים על ידי הממשלה.

בדו"ח מצב המדינה האחרון שלו מביא בן דוד את הנתונים המעודכנים על הפריון של המשק הישראלי: היחס בין מספר שעות העבודה של העובד הישראלי לבין התוצר שהוא מייצר. בן דוד עומד בדו"ח על הנתונים המבהילים מאחורי הרעיון שעולה כאן שוב ושוב בשנים האחרונות: הפער העצום בין סיפורי "סטארט-אפ ניישן" על מדינת ההיי-טק במזרח התיכון לבין העובדה שהמשק הישראלי כולו מפגר שיטתית ולאורך זמן בשיעורי הפריון שלו אחרי המדינות שלכאורה רוצות ללמוד על ההצלחות שלנו בתחום ההיי-טק.

בגרפים אפשר לראות שהפריון בישראל מפגר אחרי המדינות המפותחות, ולכן הוא מהנמוכים ביותר כיום במועדון ה-OECD. למי שצועק מיד שהאשמים הם החרדים והערבים עם שיעורים נמוכים של השתתפות בעבודה, מזכיר בן דוד שפריון המשק נמדד רק ביחס לאנשים שעובדים.

מיכל חלבין

לא בטוח שהפרשנות של יחימוביץ' ואנשיה לפריון הנמוך במשק הישראלי מלאה. היא מצביעה על הפער העצום בין מדינת הסטארט-אפ עם פריון נמוך (שיורד גם הוא בהשוואה לעולם בשנים האחרונות) לבין שאר חלקי המשק, ומייחסת אותו להשקעות הנמוכות בתעשייה המסורתית בתחום הטכנולוגיה. מה שהיא בוחרת להתעלם ממנו הוא ההשפעה שיש למבני המשק המאובנים והלא תחרותיים במגזר הציבורי ובמונופולים הפרטיים הרבים על הפריון הנמוך.

מקורות הפריון הנמוך במשק הישראלי לא נחקרו ולא נלמדו מספיק בשנים האחרונות. איזה חלק מהם נעוץ במגזר הציבורי הלא אפקטיבי הישראלי וכמה במגזר העסקי המונופוליסטי והמאובן שלנו?

דוגמה טובה לכך היא מערכת הבנקאות בישראל. משמאל ליחימוביץ' אנחנו מוצאים את הפרלמנטר המצטיין דב חנין, שיצא השבוע להגנתם של עובדי הבנקים נוכח גל פיטורים מתוכנן שמבקשים לבצע הבנקים הגדולים. התגובה המיידית של חנין והחברתיים היתה כמובן להתנגד לפיטורי עובדים, בתעשייה כה רווחית וחזקה כמו הבנקים.

מה שחנין שוכח הוא שמערכת הבנקאות בישראל סובלת מעודפי כוח אדם עצומים וממשכורות ותנאים המנותקים לחלוטין משאר חלקי המשק, ואת זה היא יכולה להרשות לעצמה מפני שהיא מגלגלת את העלויות העודפות על משקי הבית והעסקים הקטנים.

אם חנין ויחימוביץ' רוצים לדאוג לשכבות החלשות, הם לא צריכים להתנגד לפיטורים במערכת הבנקאות, אלא להוביל מהלך לפירוק הבנקים הגדולים ולהכנסת תחרות למערכת. מדהים לגלות שמאז שהחלה המהפכה הדיגיטלית לפני 12 שנה, הוצאות כוח האדם במערכת הבנקאות כמעט הוכפלו.

הדרך הנכונה להגן על עובדים במשק היא לא באמצעות מניעת פיטורים בענפים, בתעשיות ובחברות שסובלים מפריון נמוך, אלא בהגנה על עובדים באשר הם. הגנה על עובדים עוברת דרך הורדת יוקר המחיה ודרך שירותי בריאות, חינוך ותשתיות יעילים ואפקטיביים.

רמת חיים ואיכות חיים בנות קיימא עוברות דרך העלאת הפריון, שיפור רמת החינוך והתשתיות במשק. את אלה אי אפשר להשיג בהוקוס פוקוס של הגדלת תקציבים והעלאת מסים. לפני שמעלים מסים, כדאי לוודא שיש מי שמסוגל לשלם אותם ומוכן לשלם אותם, וזה יקרה רק אם הוא יידע שהם חוזרים אליו. נכון שבמדינות סקנדינוויה שיעורי המיסוי גבוהים מבישראל, אבל הציבור באותן מדינות משוכנע הכסף שהוא משלם חוזר אליו בשירותים מעולים ולא מחולק למקורבי המערכת.

אין זה מקרה שהמדינות שמובילות בפריון גבוה הן גם מדינות עם מגזר ציבורי אפקטיבי, דרגה גבוהה של אמון במערכת הפוליטית ושחיתות נמוכה. אנחנו, כידוע, מאוד רחוקים משם. בישראל חלק גדול מהעיתונות מחבק את הפוליטיקאים המושחתים, המורשעים והמסובכים במקום לסלק אותם מהציבוריות.

יחימוביץ' וחנין דומים בכך לרוב המפלגות והפוליטיקאים: הם נמנעים מלהתמודד עם הפיל הענק שבחדר, שהוא האפקטיביות של המגזר הציבורי שקובעת בסופו של דבר גם את האפקטיביות, החדשנות והפריון במגזר העסקי. ההימנעות מטיפול בפיל הזה ברורה: זה שינוי עמוק ומורכב שכולל שינויים באמון הציבור, בסולידריות שלו, בתרבות הארגונית ובשינוי של מערכת היחסים בין האזרח לממשלה. כל עוד המדינה מחולקת למאות אלפי מחוברים ומקורבים עם קביעות ויעילות נמוכה ומולם מיליונים הנאנקים - הסיכוי להביא הישגים משמעותיים רק באמצעות מערכת המיסוי מוגבל.

הדו"ח של ארגון השקיפות הבינלאומי שפורסם השבוע הציג הידרדרות נוספת בדירוג העולמי של ישראל בתפישת השחיתות בקרב הציבור. לפני שחנין ויחימוביץ' רצים להגן על חלק מהתעשיות ומקומות העבודה הישראליים, לפני שהם מציעים לשפוך לשם עוד כספים, הם צריכים לשאול את עצמם איזה ציון נותן הציבור למערכות האלה, ואם משלם המסים באמת מאמין שכל שקל שיחימוביץ' רוצה להכניס למערכות האלה באמת יגיע אליו, להוריו ולילדיו.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#