"ההסתדרות אחראית לאי השיוויון" - השבוע/ גיא רולניק - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

"ההסתדרות אחראית לאי השיוויון"

למנכ"ל ההסתדרות לשעבר יש דעות אמיצות ושונות על הכתובת למחאה החברתית

75תגובות

יש פיל ענק בחדר.

הבחירות מתקרבות, כל הפוליטיקאים מכל המפלגות, הוותיקים והחדשים כאחד, מניפים את הדגל החברתי. חלקם ממשיכים לדבר בשפה של קיץ 2011 על צדק חברתי, והביטויים אי שוויון, עובדי קבלן, מס חברות, חינוך ותשתיות נהפכים במהירות לקלישאות שמתגלגלות בקלות על כל לשון.

וכדרכן של קלישאות וסיסמאות, הדוברים המגלגלים אותן פטורים מלהסביר כיצד בדיוק הם מתכוונים להשיג את כל היעדים הנשגבים שעליהם הם מצביעים. במה הרעיונות שלהם שונים מאלה שבהם ניפנפו פוליטיקאים מכל קצוות הקשת הפוליטית ב-10 או 20 השנים האחרונות, שבהן הידרדרה ישראל ברמת השוויון, ביוקר המחיה, בהשתתפות בשוק העבודה, בתוצאות מערכת החינוך או בהפרטת מערכת הבריאות?

הפיל הענק עומד במרכז החדר, כל הדוברים עוברים לידו, נתקלים בו, מנסים בכל מאודם להתעלם ממנו גם כשהוא מסתיר לחלוטין את שדה הראייה שלהם או מונע מהם לזוז. איש לא רוצה להזכיר את קיומו של הפיל ואת משמעותו לדיון בכל הסוגיות האלה. כולם יודעים שמי שיזכיר את הפיל מסכן את הקריירה שלו. הניסיון מראה שהפיל עשוי לדרוס אותך במקרה הגרוע, או שהציבור יסלק אותך מהזירה הציבורית במקרה השכיח.

המכנה המשותף לרוב היעדים שהכלכלה והחברה הישראליות מסמנות לעצמן בשנתיים האחרונות כחשובים הוא שכולם עוברים בסופו של דבר במהפכה במגזר הציבורי. בין אם מערכת החינוך, הבריאות או יוקר המחיה - כולם עוברים דרך העלאה משמעותית באפקטיביות של המגזר הציבורי.

אייל טואג

רוב הדיון בסוגיות כלכלה מתמקד כיום בגודלה של הממשלה, בסיסמת ההפרטה ובתמהיל המסים. אין זה מקרה: המיקוד בנושאים אלה פוטר את כל הפוליטיקאים והכלכלנים מדיון מורכב, עמוק וחשוב הרבה יותר - מה הממשלה עושה עם המסים שהיא גובה מהציבור, כיצד המשאבים שלה מנוצלים וכיצד מנוהלים החברות, המוסדות וספקי השירותים המופרטים או המולאמים.

גם קברניטי המגזר העסקי מעדיפים להתעלם מהאפקטיביות של המגזר הציבורי. בעשור האחרון נוצרה הסכמה שבשתיקה בין אנשי העסקים לוועדי העובדים: אנחנו לא נדבר על המבנים המעוותים, הבזבזניים והמונופוליסטיים במגזר הציבורי, ואתם לא תכוונו פנס למבנים המעוותים במגזר הפרטי.

בחמש השנים האחרונות הפנינו כאן ב-TheMarker פנס לעבר המבנים המעוותים במגזר העסקי ולמחיר הכלכלי, החברתי והדמוקרטי שהם גובים. איסוף החומר והצגתו החוזרת, בשילוב מחאת קיץ 2011, הניבו לבסוף שינוי בשיח הציבורי. פוליטיקאים ואנשי ציבור שהתעלמו, לא הבינו או חששו לדבר על נזקי הפירמידות והמונופולים ועל שחיתות ההון-שלטון שכבשה את המגזר העסקי והפיננסי, קיבלו אומץ והפכו את הנושאים האלה לחלק מסדר היום שלהם.

בשנתיים האחרונות כיוונו כאן את הפנס מדי שבוע לחוסר האפקטיביות של המגזר הציבורי ולמחיר שהוא גובה מהכלכלה הישראלית. אלא שבמקרה הזה, מתברר, הנכונות של פוליטיקאים להתמודד עם הסוגיות נמוכה אף יותר. כשם שהם פחדו להתעסק עם הטייקונים מרעיפי הג'ובים ששלטו בעקיפין בעיתונות, כך הם חוששים עכשיו מוועדי העובדים של המונופולים.

הציבור, שלמד בשנתיים האחרונות להבחין בין יזמים ואנשי עסקים שמייצרים ערך וקריטיים לכלכלה ולצמיחה לבין יזמים ואנשי עסקים סוחטי ערך, מתקשה להבין את הנזק האדיר שגורם מגזר ציבורי לא אפקטיבי. כאשר מאות אלפי משפחות בישראל נמצאות בתוך החלקים האפקטיביים - ולפעמים גם המסואבים והמאובנים - של המגזר הציבורי, אין פלא שהאטרקטיביות של הדיון בעניין כה נמוכה.

אבל אין ברירה. קריסת הכלכלה היוונית והמשברים החברתיים במדינות רבות בעולם יאלצו פוליטיקאים וכלכלנים בכל העולם, גם בישראל, להתמודד עם שאלות האפקטיביות של המגזר הציבורי.

ככל שהקשיים הכלכליים, אי השוויון ויוקר המחיה יכבידו יותר על הישראלים, כך ניאלץ להרחיב את הדיון הציבורי ולהתמודד עם הפיל הענק שנמצא בחדר.

הפוליטיקאים הישראלים, כהרגלם, יצטרפו אל העגלה הזאת אחרונים, רק כשירגישו שהציבור עבר מהפכה תפישתית ולעיסוק בפיל שבחדר יש היתכנות פוליטית - כלומר, מביא קולות. הפוליטיקאים במפלגות שבהן ועדי העובדים הגדולים שולטים בפריימריז יהיו האחרונים להתקרב לנושא, ויעדיפו למקד את האש בסיסמאות על טייקונים או להציע ניפוח תקציבי, שפיכת כספים ושינוי בתמהיל המסים.

לכן, המשימה של יצירת מהפך בשיח הציבורי בישראל בתחום האפקטיביות של המגזר הציבורי והעלאת רעיונות לדרכים לביצועו תישאר בידי החברה האזרחית, בידי אנשי מקצוע עם ידע, מחויבות ואחריות, שלא מהססים להצביע על הפיל בחדר - למרות הסיכון הכרוך בדבר.

בשבוע שעבר נתקלתי באדם כזה: הוא לא למד באוניברסיטת הרווארד, לא ניהל בנק וגם לא למד כלכלה. הוא פשוט היה שם - עמוק בתוך המנגנון הציבורי - וראה את הפיל מקרוב. סמי בן יעיש , המשמש כיום כיועץ ארגוני עצמאי, היה מנכ"ל ההסתדרות בתקופתו של עמיר פרץ כיו"ר, ולאחר מכן ניהל את רשת בתי הספר המקצועיים עמל, השייכת להסתדרות. המסר של בן יעיש לפוליטיקאים, למקבלי ההחלטות ובעיקר לציבור הישראלי הצופה בבעתה בשחיקת איכות החיים ורמת החיים שלו, הוא להתמקד בהסתדרות ובכישלון המתמשך שלה בהגנה על העובדים: "מי שבאמת רוצה להשיג את יעדי המחאה החברתית צריך להכיר בכך שלצד הטיפול בריכוזיות, בטייקונים וברגולציה יש לטפל ביתר עוצמה בהסתדרות ובוועדים, שגורמים ליוקר המחיה ולאי השוויון בחברה הישראלית", אומר בן יעיש.

בן יעיש לא חושש לקרוא לילדים הסוררים בשמם: ההסתדרות מגנה על מאות מקומות עבודה, כמו הנמלים, חברת חשמל, מקורות, בנקים, רשויות מקומיות, התעשייה הצבאית, התעשייה האווירית, רכבת ישראל ועוד. הארגונים האלה הגיעו לחוסר יעילות ולהעסקת כוח אדם מיותר ברמות שצועקות לשמים. את מחיר חוסר היעילות משלמים כולנו, בין השאר במחירים המופקעים של החשמל, המים, שירותי הבנקים, הארנונה ועוד.

בן יעיש מצביע על הגורם העיקרי שאחראי למצב הנוכחי: "ההסתדרות והוועדים מונעים כל אפשרות לגמישות ניהולית, שתאפשר ייעול השירותים האלה. תחת הכותרת 'הגנת עובדים' מתרחשת פגיעה בכלל הציבור בישראל, בדמות יוקר מחיה שמממן חוסר יעילות".

בן יעיש הוא האדם האחרון שאפשר לתייג תחת שמות הגנאי המקובלים כיום בשיח הציבורי לכל מי שרוצה להוביל מהפכה באפקטיביות של המגזר הציבורי - ניאו-ליברל, קפיטליסט חזיר או מכסח עובדים. גם הוא, כמו רוב "החברתיים", רואה בהגנה על עובדים ערך עליון, אם לא המרכזי ביותר, בכל מדיניות כלכלית: "כמובן שיש להגן על עובדים, וכמובן שההפרטה אינה התשובה המתאימה. כדי למנוע הפרטה, חייבים ההסתדרות והוועדים לוותר על מושג הקביעות, ולאפשר גמישות ניהולית שתאפשר את פיטוריהם של העובדים הלא יעילים ושינויים מבניים המתחייבים לצורך תהליכי תחרות במשק. כל הניסיונות להכניס רפורמות ותחרות במבנים אלה נתקלים בחומה בדמותה של סרבנות מצד ההסתדרות והוועדים".

לאחר שנים ארוכות של האזנה לשיח הציבורי בנושאי המונופולים, המגזר הציבורי ויוקר המחיה, הבין בן יעיש את התרגיל המחוכם של כל אלה שנהנים מהסדר הקיים. כל אימת שמדברים על מהפכה באפקטיביות של המגזר הציבורי, הם צועקים מיד "הפרטה, הפרטה" - כדי לסמא את עיני הבריות וליצור תחושה כאילו מנהלים כאן דיון על העברת נכסי ציבור לידי טייקונים. "האלטרנטיבה לשלטון הוועדים אינה הפרטה", הוא אומר. "אנחנו לא מעוניינים לפגוע בעובדים, אלא לייעל שירותים לטובת כלל הציבור".

ההפרטות שעשתה הממשלה העבירו מחד גיסא נכסים לאומיים ושירותים חיוניים לידי בעלי ממון, ומאידך גיסא פגעו בעובדים ואף לא הביאו לאיכות שירותים טובה יותר. הממשלה עשתה זאת כדי להשיג גמישות ניהולית שמאפשרת התייעלות. בן יעיש מסמן את ההסתדרות לא רק כמכשול הגדול ביותר למען השגת צדק חברתי, צמצום אי השוויון ויוקר המחיה - אלא גם כפתרון: "ההסתדרות לא יכולה להמשיך ולפעול כלוביסטית של הוועדים הגדולים. היא צריכה להוביל ליצירת אמנה תעסוקתית חדשה, שבבסיסה העקרונות הבאים: תחרות, התייעלות, צמצום אי השוויון, צמצום יוקר המחיה והגנה על העובדים".

הנה עיקרי האמנה:

1. ההסתדרות תיתן ידה להתייעלויות מבניות. היא לא תאפשר למחזיקי שאלטרים למיניהם להחזיק עמדות כוח על חשבון יוקר המחיה של כלל הציבור.

2. ההסתדרות תכריז על חזון ציבורי חדש שמגדיר את תפקידה הציבורי החדש בחברה הישראלית, שמגן על יוקר מחיה שפוי לכלל הציבור, עידוד התחרות בכלל ענפי המשק, צמצום הפערים ואי השוויון ותהליכי התייעלות בכלל ענפי המשק.

3. הממשלה והמעסיקים יתחייבו לצורת העסקה נאורה, שבבסיסה ההנחה שעובדים הם נכס לאומי שמייצר את בסיס קיומנו. שירותים חברתיים חשובים יוחזרו לאחריות המדינה. תובטח פנסיה ראויה לכלל העובדים. די בהתנהלות נכונה, ברגולציה ובאכיפתה בשוק ההון הישראלי, כדי למנוע את השוד שמתרחש בקרנות הפנסיה החדשות. הגנה על עובדים משמעותה יצירת תנאים מרביים להצלחת העובד. הגנה אוטומטית על מקומות עבודה בלתי יעילים תבוא בסופו של דבר על חשבון כולנו.

4. הממשלה תבטיח דמי אבטלה ראויים ומכובדים, מימון משמעותי של הכשרות מקצועיות לעובדים, הלוואות משמעותיות לעסקים וליזמים בתנאים מועדפים. דמי אבטלה לאלה שייכנסו להכשרות מקצועיות יינתנו לשנתיים לפחות וברמה מקבילה לשכר האחרון של העובד.

הממשלה תכריז, אם כן, שעם הסכמתה של ההסתדרות להתייעלות ולהחזרת הגמישות הניהולית, יוחזרו כל השירותים החברתיים לידי המגזר הציבורי. כמו כן, היא תבטיח רגולציה מתקדמת בשוק ההון הישראלי, דמי אבטלה והכשרה מקצועית לתקופה של שנתיים בתנאים מועדפים, ביטול העסקה באמצעות חברות כוח אדם במגזר הציבורי, חקיקה תקיפה ואכיפת חוקי העבודה ויצירת תנאים תחרותיים בכלל ענפי המשק כתנאי להורדת יוקר המחיה.

5. ללא הסכמת ההסתדרות למהלכי ייעול שום ממשלה לא תצליח לחולל את השגת היעדים החברתיים.

בן יעיש לא תולה תקוות גדולות בעופר עיני וגם לא ביו"ר מפלגת העבודה שלי יחימוביץ'. הוא לא מאמין שהם יוכלו לצאת נגד המנגנון והרעיונות שהם חלק ממנו והם יעדיפו להמשיך, לדבריו, למכור אשליות לציבור. "אין סיכוי שעיני ויחימוביץ' ילכו למהלך כזה. הם מפזרים אשליה שלטונית, כאילו עם הגיעם לשלטון הם ייתנו לכולם מקומות עבודה מוגנים. כולם יהיו סוג של עובדי חברת החשמל. כל מי שעיניו בראשו יודע שלאשליות שווא כאלה אין שום אחיזה במציאות. מנהיגי המחאה החברתית איציק שמולי וסתיו שפיר יגלו מהר את מגבלות העוגה התקציבית. כדי לחלק עוד צריך להגדיל או לשנות את החלוקה, וכשנתח כה גדול מהעוגה נמצא בידי הוועדים הגדולים מי יחולל את השינוי? דרושה חלוקה חדשה כדי לצמצם את אי השוויון, ומי יתנדב לכך? כדי לחלק את העוגה מחדש מישהו צריך לוותר ולו במעט, אבל כולם תולים את ההצעות לשיפור בהתנהגות האחר. בחינה אמיתית של האחריות שיש לכל אחד לתוצאה העגומה היא הדרך היחידה לשינוי המיוחל".

הפתרון, אומר בן יעיש, הוא "תבונה חברתית כלכלית חדשה עם אומץ להתנתק מסיסמאות, תוך בחינה של המציאות והצעת פתרונות ישימים. הפוליטיקאים הנוכחיים לא יוכלו לעשות זאת, מפני שהפחד מהוועדים הגדולים מצמית אותם. הוועדים הגדולים הם קבלני קולות מרכזיים בפריימריז של כל המפלגות. מי יעז לצאת נגדם כשזה המצב? כך קונים תעודת ביטוח לשימור המבנים הישנים, לבזבוז ולחוסר יעילות. כולם מסכימים למצב שבו יש במגזר הציבורי עשרות אלפי עובדים מיותרים, עשרות אלפי עובדים גרועים שאין להם תמריץ להשתפר ועלויות מיותרות של עשרות מיליארדים לקופה הציבורית - הן במישרין והן בעקיפין - כתוצאה ממבני משק לא יעילים ושירותים גרועים לאזרחים ולמגזר העסקי".

בן יעיש מצביע על בור שומן אדיר נוסף, שלא נמצא תחת כנפי ההסתדרות ועיני אבל בנוי בדיוק כמו חברת החשמל וגורם נזקים דומים. "תקציב הביטחון הוא סוגיה מעיקה בגלל גודל התקציב. תנאי הפרישה המופלגים במערכת מגדילים מיום ליום את רמת ההתחייבויות, שאיש אינו יודע כיצד יכוסו בעתיד. גם בזה חייבים לטפל".

כלכלנים "חברתיים" רבים, שנוהגים לעשות דה-לגיטימציה לכל מי שמעז לדבר על הצורך הקריטי ברפורמה במגזר הציבורי, יתקשו להתמודד עם הטענות כשהן מגיעות מאדם מסוגו של בן יעיש, שהיה חלק מהמנגנון הזה, מכיר אותו מקרוב וכיום אין לו שום אינטרס פוליטי או כלכלי, למעט הרצון לראות שינוי חברתי בישראל. "תפקידה של המחאה החברתית החדשה הוא לא רק להרים את השלט נגד הממשלה אלא גם נגד ההסתדרות, שמונעת במדיניותה תהליכים לצמצום אי השוויון ויוקר המחיה. תחת האצטלה של מגנת החלשים והעשוקים היא מנציחה ארגונים לא יעילים, בזבזניים ומייקרי שירותים לאזרח. כשהיא נדרשת להגן על החלשים באמת, מתגלה אוזלת ידה, ואז אין שאלטר ואין סולידריות".

בן יעיש משוכנע שהבחירות הקרובות אינן רלוונטיות למאבק החברתי: "תוצאות הבחירות והשיח הפוליטי ינציחו את המצב הקיים. אנחנו צריכים מחאה חברתית ושיח ציבורי חדש, שיניפו שני שלטים חזקים לשינוי המבנה והשיטה של ההסתדרות והממשלה. התבונה יכולה להקדים לשינוי השיטה, לפני שנהיה עוד יוון וספרד".

התבונה החדשה של בן יעיש היא יצירת אמנה חברתית-תעסוקתית חדשה בין הממשלה, המעסיקים וההסתדרות. האמנה שעליה הוא מדבר מזכירה את זו שקיימת בשוודיה, בדנמרק ובפינלנד. בדיוק לפני שנה הקדיש Markerweek גיליון שלם למודל הסקנדינווי, שמגן על העובדים ולא על ועדי עובדים אלימים, ובסיסו גמישות ניהולית ותחרותיות לצד רשתות הגנה חברתיות. באופן לא מפתיע, אף פוליטיקאי לא מוכן לדבר כיום בקול רם על המודל הזה, שכן הוא חושש שייורט מיד על ידי ועדי העובדים האלימים והכלכלנים "החברתיים", שיתייגו אותו כניאו-ליברל או כל שם גנאי אחר. בן יעיש מפרט את עקרונות האמנה:

1. שינוי בתפישת תפקידה של ההסתדרות בחברה הישראלית, מגוף לוביסטי של הוועדים הגדולים למייצגת ערכים חברתיים לטובת כלל החברה.

2. ההסתדרות מקבלת את עיקרון הגמישות הניהולית ומאפשרת התייעלות.

3. הממשלה מקבלת את עיקרון רשת הביטחון הסוציאלית ויוצרת אותה לטובת העובדים, ולא דואגת לביטחון למקומות העבודה אשר צריכים לפעול תחת עקרונות התחרות, היעילות והתפוקות המוכחות.

4. המעסיקים מקבלים את עיקרון הרשת הסוציאלית. זכות העובד לפרנסה, להשתכרות מכובדת ולפרישה מכובדת הם עיקרון יסוד בחיי אדם ועובד.

5. חייבת להתבצע הפרדה מוחלטת בין זכויות עובדים לבין מקומות עבודה יעילים ותחרותיים.

6. הממשלה תתחייב ליצירת תנאי תחרות להורדת יוקר המחיה בכלל הענפים במשק.

7. הממשלה, ההסתדרות והמעסיקים יתמכו בתחרות מרבית בתחומים שמשפיעים על יוקר המחיה, כמו חשמל, מים, שירותי בנקאות, תחבורה, מזון, בדיוק כפי שהתרחש בשוק הסלולר.

8. הרשויות המקומיות יתחייבו להוריד את הארנונה לאזרח תוך שנה בשיעור של 10%-20%, במקביל לייעול המערכת. רשויות מקומיות יזכו למענקים על ייעול.

9. דמי חבר של 0.05% מהשכר ייגבו מכל עובד לצורך מילוי תפקידה החדש של ההסתדרות, ויעוגנו בחוק יסוד כדי לשחרר אותה משלטון הוועדים ודמי החבר שלהם.

10. שוק ההון יעבור רגולציה מחודשת להפסקת המינוף באמצעות כספי הפנסיה למען הבטחת פרישתם של העובדים בכבוד ובביטחון.

בן יעיש מדבר למעשה על תפישה חברתית וערכית אחרת: "השאיפה לעבור מקבוצות אינטרס שמונעות על ידי הערך של חטוף כפי יכולתך על חשבון האחרים לשיטה של קהילה שמאמינה בערבות ההדדית - לא כסיסמה אלא כאורח חיים".

"אם הייתי צעיר יותר", אומר לי בן יעיש, "הייתי אומר לצעירים שמובילים את המחאה החברתית: 'חברים, אתם מבזבזים את זמנכם בהפגנות נגד הממשלה הזאת ונגד הממשלה הבאה. אתם צריכים להפגין מול בניין ההסתדרות'".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#