גיא רולניק
גיא רולניק

מה מצבה של מערכת הבריאות בישראל? האם היא נמצאת בשנים האחרונות במגמת שיפור? האם הממשלה האחרונה הניחה יסודות לקידומה? כמה כסף מושקע באמת באוכלוסיה החרדית בישראל בהשוואה לשאר חלקי האוכלוסיה? כמה כסף הושקע בשנים האחרונות בשטחים? מה הנזק הכלכלי הישיר והעקיף של האפקטיביות הנמוכה של חלק מהתשתיות העסקיות בישראל, כמו נמלי הים? האם רמתן משתפרת או מידרדרת ביחס לעולם בשנים האחרונות?

מהן יכולות הניהול של יאיר לפיד, שלי יחימוביץ', שאול מופז ובנימין נתניהו? האם הם יודעים להוביל צוותים, תהליכים ושינויים גדולים? האם ראש ממשלה, שר אוצר או מנהיג אופוזיציה זקוק ליכולות ניהול ולידע עמוק בתחומי המינהל הציבורי?

מה הרקורד של ממשלות ישראל האחרונות בתחום הרפורמות במשק? האם הרפורמות האלה הצליחו? האם ההפרטה בישראל היא הצלחה או כישלון? באילו ענפים היא הצליחה והיכן נכשלה? על אילו ענפי משק ופעילויות יודעת הממשלה לפקח - ובאילו היא נכשלת שוב ושוב? מדוע הממשלה נכשלת בפיקוח על ענפים ופעילויות משמעותיות? האם ההיי-טק הישראלי הוא עדיין סיפור הצלחה בינלאומי או שהוא מתחיל לדעוך? כמה קריטית צמיחת ההיי-טק לרמת החיים ולאיכות החיים בישראל? האם הצלחת ההיי-טק מחלחלת לכל חלקי המשק?

יאיר לפיד, שלי יחימוביץ' ובנימין נתניהוצילום: מוטי מילרוד, מיכל פתאל ואוליבייה פיטוסי

כיצד קידם אביגדור ליברמן את האינטרסים של העולים מבריה"מ לשעבר, שרבים מהם הצביעו עבורו בשנים האחרונות? האם מרצ בראשות זהבה גלאון עוסקת רק ביציאת ישראל מהשטחים או שיש לה יכולת, רצון ורלוונטיות לשנות את המבנה הכלכלי והחברתי בישראל?

מה התוכנית הכלכלית של נתניהו, יחימוביץ', מופז, ליברמן ולפיד בתחום הגדלת התחרותיות של המשק הישראלי מול העולם? מה התוכניות שלהם לגבי שוק העבודה הישראלי? האם ההסתדרות מקדמת את מצבם של העובדים בישראל או רק את אלה שמחוברים למונופולים ולמשלם המסים? האם המגזר הציבורי בישראל איכותי ויעיל? ואם לא - כיצד אפשר להפוך אותו לאפקטיבי? לאיזו מפלגה יש את התוכניות הטובה ביותר לשיפור איכות המגזר הציבורי? האם לאנשיה יש רקורד בתחום הזה?

מדוע תוצאות מערכת החינוך בישראל מידרדרות מזה שנים ארוכות? האם צפוי בהן שיפור בשנים הקרובות? האם הרפורמות שהושקו בשנים האחרונות עובדות? מה ההבדל בין התוכניות שמציגות חמש המפלגות העיקריות בתחום החינוך?

האם תקציב מערכת הביטחון נגזר מהאיומים הביטחוניים או מהכוח הפוליטי של הצבא ומנטייתה של כל מערכת ענקית לעסוק בעיקר בהגדלה של תקציבה? האם יש מפלגה שמעוניינת או מסוגלת להוביל קיצוץ בתקציב?

אם יש לכם דעות, רעיונות או תשובות לגבי רוב השאלות האקראיות שהצגנו כאן - זה מרשים ביותר; אם יש לכם דעות, רעיונות ותשובות לשאלות האלה, שגם מבוססות על מידע וניתוחים שאספתם לאורך השנים - אתם יכולים לטפוח לעצמכם על השכם: אתם נמנים עם קבוצה איכותית ונדירה באוכלוסיה הישראלית.

אבל סיכוי טוב שאין לכם תשובות לרוב השאלות האלה ולעוד עשרות או מאות שאלות בתחומים רבים. סיכוי טוב שגם מעולם לא העסקתם את עצמכם באיסוף מידע לגבי הסוגיות האלה - ואת זמנכם הפנוי אתם משקיעים בדברים הרבה יותר מועילים ומהנים.

אומרים שהבחירות הקרובות עומדות להיות כלכליות או חברתיות: אנחנו רואים זאת היטב ברטוריקה ובקמפיינים של רוב המועמדים. הם מניחים שחלק גדול מהבוחרים יצביעו הפעם על בסיס הציפייה והרצון לראות שינויים חיוביים בתחומים הכלכליים והחברתיים בישראל בשנים הקרובות.

אבל כיצד הם יצביעו? הרי לרובם המוחלט אין מושג ירוק לגבי סוג השאלות שאתן פתחנו. חלק גדול מהם מעולם לא הירהרו בהן, ולא רק שאין להם תשובות לשאלות - גם אין להם יכולת לשאול את השאלות הרלוונטיות.

קיימות שתי סיבות עיקריות לכך שלבוחר הישראלי יש מעט מאוד מידע על הסוגיות העיקריות שעומדות על הפרק ועל היכולת, הרצון, הנחישות והסיכוי של המועמדים השונים לקדם את הסוגיות החשובות להם. הסיבה הראשונה היא שהמערכות הציבוריות מורכבות להחריד, קשה מאוד למדוד את ביצועיהן, יש פערים עצומים בין הצלחה בטווח קצר לטווח ארוך והניסיון לאסוף מידע רציני על הסוגיות האלה ייצור הרבה מאוד תסכול ודיסאינפורמציה.

ויש סיבה נוספת, חשובה לא פחות: כדי להיות בוחר מיודע - כלומר אזרח שמצביע בבחירות על בסיס מידע על הסוגיות החשובות והמועמדים העיקריים - האזרח נדרש להשקעה גדולה של זמן, שהתשואה הצפויה ממנה נמוכה מאוד.

שר החוץ ויו"ר ישראל ביתנו, אביגדרו ליברמןצילום: מיכל פתאל

מדוע היא נמוכה? משום שההשפעה של אזרח בודד על תוצאות הבחירות קטנה מאוד, ולכן היחס בין ההשקעה בלימוד ובאיסוף המידע לבין התוצאה הופך את ההשקעה הזאת, ברמת הבוחר הבודד, למפוקפקת ביותר. התופעה הזאת מוכרת בעולם מדעי המדינה והכלכלה כ"בורות רציונלית": לפרט לא כדאי להשקיע באיסוף מידע ובלימוד, כי הרווח האישי שיקבל מכך נמוך מאוד.

התוצאה מוכרת לכולנו: הבוחר הישראלי (וכנראה רוב הבוחרים בעולם) משקיע זמן רב יותר בקריאת ביקורות על מכוניות, סרטים, מניות, נדל"ן, משחקי כדורגל או תוכניות ריאליטי מאשר בקריאת תחקירים וניתוחים על ביצועי משרדי ממשלה ופוליטיקאים. הוא לא עושה זאת מטיפשות או מעצלנות - אלא מסיבות רציונליות לחלוטין.

כמובן שהמערכת הפוליטית והתקשורת מתאימות את עצמן לכלל הבורות הרציונלית: הפוליטיקאים ממוקדים בגימיקים, בסיסמאות ובמתן שוחד לקבוצות אינטרסים חזקות, והתקשורת משקיעה פחות ופחות אנרגיות בניתוחי עומק מקצועיים של ביצועי הממשלות או הפוליטיקאים, ויותר ויותר בחדשות רכות, בבידור או בתחקירים שמייצרים דרמות - אבל מביאים מעט מאוד ערך מוסף לבוחר.

אז כיצד באמת יצביעו הבוחרים הישראלים ב"בחירות הכלכליות" ב-22 בינואר? כמובן: על בסיס תחושות בטן, הטיות, רגשות הקשורים להיסטוריה האישית של כל אחד מהם והרבה דימויים שיוצרים כלי התקשורת העיקריים.

הפוליטיקאים מבינים טוב מכולם את המערכת האקולוגית שמביאה להם הצלחה או כישלון, ומתאימים את עצמם: רובם מקדישים זמן מועט להתעמקות בסוגיות הכלכליות, הניהוליות והארגוניות העומדות על הפרק ולגיבוש תוכניות פעולה, והרבה זמן למשחק הפוליטי-תקשורתי שמשמר אותם במגרש.

לזה יש להוסיף את המבנה הכלכלי הישראלי, שכולל קבוצות לחץ גדולות - מערכת הביטחון, ועדי העובדים במגזר הציבורי, המונופולים הפרטיים החזקים, העיתונות המחוברת אליהם - והופך את רוב הרפורמות והשינויים במשק לקשים במיוחד. אז נבין מדוע מי שמצפה למהפך כלכלי או חברתי בישראל אחרי הבחירות הוא רומנטיקן במקרה הטוב או סתם בור רציונלי (Rational ignorant) במקרה השכיח.

כמובן שבתוך המגזר הציבורי יש ותמיד יהיו שחקנים מקצועיים ומחויבים, שיצליחו להוביל מהלכים ושינויים בתוך האילוצים הקשים של המערכת הפוליטית והארגונית המאובנת או המושחתת. אבל דרגות החופש של רובם נמוכות מאוד - וזאת הסיבה העיקרית לרוב כשלי המערכת הציבורית ולחלק גדול מהחוליים הכלכליים והחברתיים בישראל.

בתקופות של גיאות - בגלל מחזוריות כלכלית או גיאות גלובלית - יש לממשלה ולפקידים דרגות חופש גדולות יותר להוביל שינויים בלי לקבל מנדט מהציבור או מנבחריו. בשנים האחרונות היתה לממשלה הזדמנות לעשות זאת כתוצאה מגידול חד בגביית מסים. היא פיספסה את ההזדמנות.

בשנה הבאה יש סיכוי גבוה שהממשלה תיקלע למשבר תקציבי חריף כתוצאה מהתחייבויות שקיבלה על עצמה בשנים האחרונות והאטה מחזורית וגלובלית. כלומר, דרגות החופש יהיו נמוכות מאוד, וזה אומר שכאשר יגיע הרגע לחתוך ולקצץ - החוליות החלשות ביותר בחברה ישלמו את המחיר.

האם יקום הפוליטיקאי שיגלה לציבור שהמערכת הפוליטית והמגזר הציבורי בישראל מבוססים על דמוקרטיה של בורים רציונליים, ולכן התמריצים והיכולת של פוליטיקאים להוביל שינויים אמיתיים נמוכים עד אפסיים? כמובן שלא. אין לו שום תמריץ לעשות זאת - לפחות לא באופן גלוי. כולם משוכנעים שהם-הם יביאו את הבשורה, הם-הם יכולים להשפיע מבפנים, והרעיונות שלהם גדולים מספיק כדי לחולל את השינויים הנדרשים.

זהו מאמר ראשון בסדרת מאמרים שתעסוק בנושא. הוא בעיקר מצביע על הבעיות - אבל יש גם פתרונות רבים. כדי לסיים בנימה אופטימית, צריך להוסיף שבשנתיים האחרונות עלו סימנים מבורכים של התעוררות אזרחית, שינוי בשיח הציבורי ועליית מדרגה ברמתו.

זהבה גלאון. בראש הח"כים הפועלים לחקיקה מגדריתצילום: אמיל סלמן

המאמר הזה הוא תוצאה של שנים ארוכות של תסכול וכישלונות שלי, שלנו ושל אחרים בתקשורת באיסוף מידע לגבי פעולות הממשלה והפוליטיקאים בישראל וההכרה בקושי העצום וביכולת המוגבלת של העיתונות לייצר לקוראים מידע אמין ורציני שיהפוך אותם לבוחרים מיודעים.

המאמר הזה הוא גם תוצאה של מאות שיחות עם ח"כים, שרים, מנהלי משרדי ממשלה ופקידים בשירות הציבורי על תפקודם ועל יכולתם להוביל שינויים במערכות שלהם.

המאמר הזה הוא גם קריאה לפוליטיקאים, אנשי השירות הציבורי ואנשי אקדמיה, שמשוכנעים שאני טועה לחלוטין, לא מדייק או מפספס, להגיב, להוסיף ולהאיר את עינינו. נדמה לי שזאת שיחה חשובה.

לחצו על הפעמון לעדכונים בנושא:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker