על הקשר המושחת בין עיתונות ומועדון הריכוזיות הישראלי - השבוע/ גיא רולניק - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

על הקשר המושחת בין עיתונות ומועדון הריכוזיות הישראלי

הדירקטורים חשבו על האינטרס האישי או על טובות ההנאה שיקבלו מהעיתון

89תגובות

1. העיתונאים קוראים לזה "המשבר בתקשורת", המומחים מוסיפים מיד שזה קשור לעליית האינטרנט. שני סיפורים מצוינים - אבל עם קשר חלש למציאות. "מעריב" לא נקלע לשום משבר בשנה האחרונה וגם לא בחודשים האחרונים. "מעריב", חברה ציבורית שדו"חותיה הכספיים מתפרסמים מדי רבעון, הוא עסק סגור כבר חמש או שבע שנים.

בתחילת שנות ה-2000, לפני שהאינטרנט היה פקטור אמיתי בשוק הפרסום, "מעריב" כבר הפסיד. ב-2007, לפני ש"ישראל היום" ו"ידיעות אחרונות" החלו להציף את השוק בגיליונות חינם, "מעריב" כבר הפסיד תפעולית 81 מיליון שקל. כל מי שערך בשנים האחרונות בדיקה כלכלית רצינית ל"מעריב" הגיע למסקנה שזה עסק גמור, סגור, עם שווי אפסי או שלילי.

עופר וקנין

עיתונאי "מעריב" קראו, נחשפו וגם ראו את הניהול של החברה מבפנים. הם ידעו שהעסק רקוב. חלקם ידעו, רובם ניחשו, שהנכונות של הכשרת הישוב, בנק הפועלים וקבוצת אי.די.בי להזרים מאות מיליוני שקלים לעסק הכושל נובעת מסיבות סמויות, שאינן כלכליות ובוודאי לא עיתונאיות. חדי העין היו יכולים לקרוא את זה ב"מעריב" לאורך השנים - ולא רק בעמודי הכלכלה.

הנכונות של פירמידות ציבוריות ובנקים לממן את הפסדי "מעריב" מכספי ציבור לאורך העשור האחרון היא תמונת הראי של קריסת המשטר התאגידי והיושרה במגזר העסקי והפיננסי. הדירקטורים והמנהלים שהזרימו מאות מיליוני שקלים ל"מעריב" היו ברובם עציצים שלא רצו לשאול שאלות או פחדו מכך. הם חשבו על האינטרס האישי, הקטן והמיידי, או על טובות ההנאה שיקבלו בהמשך מהעיתון, מראשי הפירמידות וממקורביהם.

קריסת "מעריב" אינה סיפור על האינטרנט והטכנולוגיה, אלא על ניהול כושל וקשרים מושחתים בין עיתונות לבין חברי מועדון הריכוזיות במשק הישראלי. הנסתר בסיפור עדיין רב על הגלוי. טועה מי שחושב שזה סיפור רק על העיתון הזה - האינטרסים שבחשו בעיתון קשורים לחלקים נוספים בתקשורת ובמערכת הכלכלית הריכוזית הישראלית. האם זה מקרי שקבוצת אי.די.בי החליטה לרכוש את "מעריב" לאחר הקמתה של ועדת הריכוזיות, ולאחר ששר התקשורת החל לקדם את הרפורמה בשוק הסלולר? האם זה מקרי שמי שמימן את "מעריב" היה הבנק שהיה מקורב לקבוצת אי.די.בי?

לעובדי "מעריב" כל זה מאוחר, כמובן. לרובם לא היתה ממילא חלופה בשוק העיתונות הישראלי הקטן, וחלקם העדיפו לא להסיק מסקנות מהתוואי שבו נע העיתון לפני שנה, שנתיים, שלוש או חמש שנים. לשאר העיתונאים בישראל יש עדיין הזדמנות לפקוח עיניים, להסתכל מסביב ולשאול את עצמם: האם ייתכן שמעל ראשיהם - בצמרת העורכים, המנהלים והבעלים - מתנהל משחק אחר לחלוטין של אינטרסים, שהם רק מריונטות בו? האם הבעלים של העיתון שלהם באמת רואה בו כלי עיתונאי או קרדום לחפור בו כדי לקדם את עסקיו וחבריו?

עד קריסתו של "מעריב" רצו רוב העיתונאים בישראל להאמין שסוג העיתונות הזאת, סוג המודלים העסקיים האלה, יכולים להתקיים לעד: אנחנו נעלים עין או נשרת את האינטרסים הזרים, ובתמורה נוכל לעשות את מה שאנחנו אוהבים - עיתונות. עכשיו קיבלו כולם סטירת לחי מצלצלת. האם תתרחש התפכחות - או שכל אחד מהם ימשיך לחשוב, כמו חלק מעיתונאי "מעריב" עד השבוע שעבר, שהם תמיד יהיו חברים במועדון ההון-שלטון-עיתון הריכוזי שניהל את המדינה, בלי הפרעה, עד לפני שנה?

2. בשנות ה-90 היו מספרים בגאווה עובדים בשוק החופשי על כך שהם התקדמו וקיבלו בעבודה ביטוח מנהלים. רק לאחר 20 שנה התחילה לחלחל אצל רבים מהם ההכרה שביטוח למנהלים הוא שם קוד לביטוח לפראיירים - עם עמלות מטורפות לסוכנים ולאחר מכן לחברות. בעשור האחרון מנפנפים ישראלים מהמעמד הבינוני והגבוה בגאווה בביטוח הרפואי הפרטי שלהם.

על מה הגאווה? על כך שמערכת הבריאות הציבורית בישראל לא מספקת ברגע האמת את השירות ברמה שרוב האנשים מצפים לה? או על כך שהמחיר של הביטוח הרפואי הפרטי בישראל גבוה, וברגע האמת מוצא עצמו המבוטח לעתים קרובות מול מערכות ביורוקרטיות ואטומות? השבוע חשף TheMarker את העמלות שמקבלים סוכני הביטוח מביטוחי הבריאות הפרטיים - 22% מהפרמיה. מי שבורח מהרפואה הציבורית לא תמיד מבין את המחיר האמיתי שישלם בפרטית.

האם ייתכן שמערכת הבריאות בישראל נמצאת כיום היכן שמערכת החינוך הישראלית נמצאה לפני 20 שנה? לפני 20 שנות הידרדרות? הפתרון הקל הוא להפריט, למכור, להכניס רפואה פרטית. אבל זה פתרון גרוע. השאלה היא לא אם המערכת היא ציבורית או פרטית, אלא אם היא הוגנת, מתקדמת ויעילה. ההפרטה בישראל, ברוב המקרים, היא תוצאה של אמונה שהמגזר הציבורי מנופח, מושחת ולא יעיל.

זה נכון ברוב המקרים, אבל הפתרון הוא לטפל בו. במדינה שבה המגזר הציבורי מושחת ומנופח, גם השירותים הפרטיים יהיו יקרים ולא שוויוניים. מדינה שלא יודעת לייצר מערכות ציבוריות הוגנות ויעילות לא תדע או לא תרצה לייצר כללי משחק הוגנים ותחרותיים בשוק הפרטי. הגיע הזמן להתחיל לנכש את הסיסמאות החלולות של הפרטה, הלאמה, פרטי וציבורי, סוציאליסטי וקפיטליסטי, ולדבר על ניהול, יושרה, תרבות, אתיקה, יעילות ושירות.

3. המחאה החברתית שפרצה בקיץ שעבר חוללה מהפכה חסרת תקדים בשיח הציבורי הישראלי, במודעות הציבור לנושאים כלכליים ובנכונותו של הציבור להתנתק ממסכי העשן של ביטחון, פוליטיקה ודת, ולעסוק במציאות האמיתית של החיים.

המחאה איבדה את כוחה בשנה האחרונה, בין השאר כי מוקדי הכוח הגדולים במשק השתלטו עליה: מפלגות השמאל בגלוי וטייקונים ומונופולים בדרך סמויה.

השתלטות גורמים אלה על המחאה היא אחת הסיבות לכך שהדרישה העיקרית שעלתה מהרחוב היתה להגדיל את תקציבי הממשלה. עכשיו הגיע הזמן לשלם את החשבון. הממשלה, בלחץ מהרחוב ובגלל חולשה, לא ניצלה את המחאה כדי להתחיל לבצע שינויים מבניים במגזר הציבורי, ורק ניפחה תקציבים למי שידע לצעוק.

ב-2013 יעמדו בפני הממשלה שלוש אפשרויות: 1. להגדיל דרמטית את הגירעון התקציבי, כלומר להגדיל את הנטל על הדור הבא או להסתכן במשבר פיננסי. 2. לחתוך לחלשים, לזקנים ולכל מי שאין לו שאלטר, שיבר, עיתון או כוח. 3. להוביל מהפכה במגזר הציבורי ובמבנה המשק הפרטי.

אני מהמר על שילוב של סעיפים 1 ו-2. סעיף 3 דורש מהפכה חברתית ותודעתית שאנחנו נמצאים רק בתחילתה, ומי שחושב שהפוליטיקאים הקיימים או החדשים יובילו אותה מזכיר לי את ההגדרה של אלברט איינשטיין למשוגע: זה שחוזר כל פעם על אותה פעולה ומצפה לתוצאה אחרת.

סוציאל-דמוקרטיה או הגנה על החזקים?

ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר האוצר יובל שטייניץ פיספסו את שתי ההזדמנויות הגדולות שהיו להם בשלוש השנים האחרונות: גל הגיאות והצמיחה במשק הישראלי והמחאה החברתית. השילוב של שתי אלה היה הזדמנות מעולה לעשות מהפכה סוציאל-דמוקרטית אמיתית במשק הישראלי: מעבר של הממשלה מהגנה על מקומות עבודה (ועדים חזקים, מונופולים ומיליציות מיסוי חזקות) להגנה על עובדים (שוק עבודה גמיש, רשתות הגנה יעילות ותמריצים להכשרות וללימוד).

ה״סוציאל-דמוקרטים״ הישראלים, שנהפכו לפופולרים בשנתיים האחרונות, לא טרחו לבדוק מה מקובל במדינות הרווחה המצליחות בעולם. הם ממשיכים לדחוף את רעיון ההגנה על מקומות העבודה: הגנה על אלה שמחוברים לעטין הציבורי או למונופול, כמו במודל היווני, במקום לייצר בישראל בהדרגה שוק עבודה במודל סקנדינווי או גרמני, שבו רוב ועדי העובדים מקבלים את ערכי התחרותיות, השירותיות, ההצטיינות והגמישות.

הסיבה לכך שהפוליטיקאים לכודים במודלים של שמירה על מקומות עבודה ולא של שוק עבודה גמיש ומריטוקרטי שלצדו רשתות הגנה חברתיות היא כפולה: ראשית, המודעות והידע בסוגיה מצומצמים, ושנית, המערכת הפוליטית בכלל ומרכזי המפלגות הגדולות בפרט נשלטים על ידי ועדי העובדים החזקים. להם אין שום עניין אמיתי במודל סוציאל-דמוקרטי שוודי, פיני, דני או גרמני שמקדש גמישות ותחרותיות - הם מעדיפים משהו שדומה יותר למודל יווני ולפעמים איטלקי: גילדות וועדים מסודרים ומחוברים על חשבון שחיקה מתמשכת בתחרותיות ובשירות.

הממשלה והמחאה החברתית פיספסו את ההזדמנות להוביל שינויים בכיוון זה בשנים האחרונות, בתקופת הגיאות. האם הם ישכילו לעשות זאת בתקופה של האטה, משבר בהכנסות ממסים וגירעון תקציבי גדול?



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#