הצעקה - השבוע/ גיא רולניק - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

הצעקה

זעקת אימה גלובלית נגד האלפיון העליון עולה גם משוק האמנות

106תגובות

שבוע לא קל עבר על המומחים והפרשנים הפוליטיים.

עד שני בלילה הם עסקו בניתוחים, בפרשנויות ובהסברים נחרצים וחדים ברובם מדוע ראש הממשלה נאלץ לפזר את הכנסת וללכת לבחירות.

יום רביעי, 23 במאי, בנייני האומה – הכנס השנתי של יוזמת ישראל 2021. לרישום, לחצו כאן.

היו כאלה שהפליגו מעבר לעולם הפוליטי, והסבירו שלאור המשבר הכלכלי האדיר הצפוי בשנה הבאה - אין לבנימין נתניהו שום מוצא אלא ללכת לבחירות, רגע לפני שהכל קורס לכולנו על הראש.

ואז הם התעוררו בשלישי בבוקר - ללא בחירות. עכשיו צריך להחליף את ההסברים לכך שנתניהו נאלץ ללכת לבחירות בהסברים דומים - להחלטה הפוכה.

אבל כפי שכתבנו כאן בשבוע שעבר, להליכה לבחירות - כמו גם לביטול הבחירות - היתה השפעה מועטה על העתיד הכלכלי והחברתי של מדינת ישראל. ההתלהבות והאכזבה של תומכי המחאה החברתית מההתרחשויות הפוליטיות משקפות חוסר הבנה של מבנה המשק, הפוליטיקה והכוחות ששולטים בה ומניעים אותה.

החסמים העיקריים בפני שינוי התוואי הכלכלי והחברתי שבו נעה ישראל, החסם לשבירת הסדר הכלכלי הישן שהביא את ישראל לרמות אי שוויון ויוקר מחיה מהגבוהות בעולם, מערכת חינוך מדורדרת, שוק הון מושחת המשרת בעיקר את האלפיון העליון ולא את הצמיחה במשק - לא נובעים מהבדלים אידיאולוגיים או מהיעדרם של מנהיגים פוליטיים כריזמטיים, אלא מקיומן של עשרות לאטיפונדיות, מאחזים מוגנים בכלכלה הישראלית שיונקים משאבים, מגדילים את אי השוויון, מחדירים שחיתות וחוסמים יוזמה וחדשנות. המאחזים האלה - הן במגזר הציבורי והן במגזר הפרטי - משפיעים על הכלכלה הישראלית יותר מכל ראשי הממשלה, שרי האוצר והרגולטורים. חברי ועדת טרכטנברג תיארו בדו"ח שלהם את כישלונה המתמשך של הממשלה ברגולציה ובפיקוח על מאחזים אלה.

המחאה החברתית ותהליך השינוי בשיח הציבורי בישראל - ממסכי העשן לסוגיות הכלכליות והחברתיות האמיתיות - יצרו בראשונה מזה שנים ארוכות את התנאים לפורר את המאחזים האלה באמצעות הגברת ערנותו של הציבור הישראלי ושינוי התפישות שלו. זהו תהליך ארוך שבסופו צריכה להיווצר מסה קריטית של מאות אלפי ישראלים, שמבינים כיצד סימאו ראשי האחוזות את עיניהם במשך שנים ארוכות ודורשים לראות בראשונה מדיניות כלכלית מכלילה - שלא ממוקדת רק בחזקים, באלימים, במאורגנים, במחוברים ובמאכערים.

מסך העשן העיקרי שבאמצעותו סימאו הנהנים מהסדר הקיים את עיני הציבור היה האיומים הביטחוניים ותהליך השלום. הסבירו לציבור כי הקשיים הכלכליים שלו נובעים מהאיום הקיומי על ישראל - שקט, עכשיו יורים. אחר כך הסבירו לו שאין טעם לעסוק בזוטות כמו מבנה המשק, יוקר המחיה והאפקטיביות של שירותי החינוך, הרווחה, הבריאות והתשתיות - כי הם מתגמדים ליד "תהליך השלום" האינסופי. מדי פעם מסבירים לו שיש לנו מדינה נהדרת, עם פרסי נובל וסטארט-אפים - וכך יצרו כאן במשך העשור האחרון ציבור אדיש, כנוע ומבולבל שמאמין שפחדיו מעתידו הכלכלי נעוצים רק בהיותו לוזר שלא יודע להתמודד עם העולם הכלכלי הנפלא שבראו כאן עבורו.

הצלחתה של המחאה החברתית היתה טמונה בשינוי דרמטי של השיח הפוליטי בישראל בחודשים האחרונים. שאול מופז הפך את זה לבדיחה כשהודיע אחרי עשור של פטפטת ביטחונית שהוא "יוביל את המחאה החברתית", אבל הרטוריקה של שלי יחימוביץ', זהבה גלאון ויאיר לפיד מבטאת היטב את המהפך. הם הבינו שכדי להגיע לשלטון אי אפשר כבר למלמל משהו על יש שטחים, אין שטחים, יש שלום, אין שלום, יש אירן, אין אירן - וצריך לדבר על החיים בישראל.

אבל התהליך הזה נמצא רק בתחילת דרכו. בדומה לנושא המדיני, גם בתחום הכלכלי הרטוריקה ברובה דמגוגית ופופוליסטית. רוב העיסוק הוא בנושאים שוליים שמעוררים יצרים אצל הציבור או חוסכים מהפוליטיקאי עימות עם קבוצות חזקות במשק. אחד הביטויים הטובים לכך הוא הפטפטת והקשקשת האינסופיות על חוק טל, שיוצרות בציבור אמונה שגיוס של כמה עשרות אלפי בחורי ישיבה לצבא ישנה את המדינה מקצה לקצה. אמת, גיוס חרדים חשוב לסולידריות החברתית בישראל, אך תחת סיסמת "שוויון בנטל" מוכרים לציבור אשליה כאילו גיוס של כמה עשרות אלפי חרדים יפתור את הבעיות החברתיות והכלכליות הקשות שלנו.

אם לפוליטיקאים היה שמץ של עניין אמיתי בנושא השוויון בנטל, הרי שהשבוע - כשמשרד האוצר פירסם את הדו"ח האקטוארי המעודכן המנתח את התחייבויותיה של המדינה לתשלומי פנסיה עתידיים לאנשי מערכת הביטחון - הם היו צריכים להבעיר את המדינה, לצאת להפגנות ולדהור לאולפני הטלוויזיה. שהרי כל קשקושי חוק טל, שמעסיקים את הפוליטיקאים ואת התקשורת בשבועות האחרונים, מגוחכים מול המספרים המפחידים שהאוצר מפרסם.

שוויון בנטל? בישראל יש מאות אלפי משפחות שבהן שני בני הזוג עובדים, אבל תוך שנים ספורות הם יגלו שהפנסיה הצוברת שלהם לא תצליח לשמר חצי מרמת החיים שלהם כשיגיעו לגיל הפרישה במקרה הטוב - או יפוטרו ממקום העבודה שלהם בגיל 55 במקרה השכיח. מול מאות אלפי משפחות אלה, שלא השכילו להתחבר למונופולים הפרטיים והציבוריים, לקחת חלק בתעשיית המלחמה והשלום הישראלית או ליהפך למאכערים במדינת ההון-שלטון הישראלית, יש מאות אלפי משפחות מסודרות ומחוברות שיקבלו פנסיות במיליוני שקלים רבים - וכל המשברים יעברו לידן.

על פי חישובי משרדי האוצר, התשלומים שאתם וילדיכם צפויים לשלם מכיסכם למימון הפנסיות של אנשי מערכת הביטחון ב-50 השנים הבאות מגיעים לכרבע טריליון שקל. ולפני שמישהו קופץ וצורח שמדובר באנשים שמסכנים את חייהם, נזכיר שרוב תקציב הביטחון הולך על שכר, ועל כל לוחם אחד יש עשרה חבר'ה עם מקצועות אזרחיים לחלוטין שמקבלים פנסיות בשווי גבוה פי שלושה, ארבעה, חמישה או עשרה מאלה של מקביליהם בשאר החלקים של המגזר הציבורי - ובעיקר המגזר הפרטי.

היקף המחויבויות האקטואריות לפנסיה של מערכת הביטחון גדל תוך 12 שנה פי שלושה - מ-80 מיליארד שקל ל-256 מיליארד שקל. סוריה, מצרים, ירדן, עירק ולבנון נמצאות בסוג של פשיטת רגל, ובקרוב לא יהיה לממשלותיהן כסף כדי לקנות דלק לטנקים ולמטוסים - אבל אצלנו תקציב הביטחון גדל בפונקציה מונוטונית עולה. אחד האלופים במיל' הידועים ביותר בישראל, שניהל עד לא מכבר גם חברה עסקית, היטיב להסביר את התופעה: "ככל שיש יותר כסף לביטחון, כך חגורות השומן העוטפות אותו גדלות והולכות, ויכולתו של הצבא לנצח במלחמות ולהתמודד עם הטרור הולכת ויורדת".

כמובן שאיש מהפוליטיקאים הוותיקים והחדשים שרוצים לכבוש את לב ההמונים ולהתיישב בשולחן הממשלה או בכנסת לא עוסק בתקציב הביטחון או בתקציבים של שאר המונופולים הציבוריים שחונקים את המשק וחוסמים חדשנות, תחרותיות ויצירתיות. הם מעדיפים לקשקש בלי סוף על 10,000 חרדים שמשתמטים מהצבא. כמובן שגיוס חרדים הוא רצוי ומתבקש, ובסופו של דבר גם יקרה: התהליכים בחברה החרדית, האינטרנט והמצוקה הכלכלית העצומה ידחפו בשנים הקרובות עשרות אלפי חרדים לשוק העבודה ויביאו בסופו של דבר גם להשתלבותם בשירות הציבורי.

הימנעותם של הפוליטיקאים מכל עיסוק בבורות השומן ובכוחו של המגזר הציבורי מזכירה את הפחד המצמית שלהם, עד לפני שנה, מעיסוק בטייקונים הישראלים. בחודשים האחרונים השתנתה האווירה, וחלק מהפוליטיקאים כבר מדברים בקול רם על שוד הפירמידות והמונופולים הפרטיים. אבל איש מהם לא הציג בינתיים תוכניות לחיזוק המגזר העסקי, היזמות, החדשנות והעסקים הקטנים. ההבנה ששבירת הריכוזיות היא כלי חשוב בחיזוק המגזר העסקי עדיין לא חילחלה אליהם - והם ממשיכים לראות ברפורמות האלה משחק סכום אפס שבו לוקחים מציבור אחד ומעבירים לציבור אחר.

העיסוק הבלתי נגמר בחוק טל נועד בעיקר לסמא את עיני הציבור, משום שגם אחרי קיץ 2011 עדיין יותר סקסי ומושך לדבר על חוק טל מאשר על עשרות המיליארדרים, בעלי האחוזות הישראליות, החיים על חשבונם של מיליון לא מחוברים שמעידים על עצמם שהעתיד הכלכלי שלהם עלוב - אבל העתיד הכלכלי של ילדיהם יהיה כנראה גרוע יותר.

מדוע האיש הזה צועק?

מדוע האיש בציור של אדוורד מונק צועק? הספרות מלאה בניתוחים מרתקים על הציור הידוע של הצייר הנורווגי מ-1893. יש אינספור פרשנויות והסברים למקורות ההשראה של מונק לציור הנודע ולביקורת החברתית שהוא משקף. אלא שבשבוע שעבר, כשהתמונה של מונק נמכרה לקונה אלמוני תמורת 119 מיליון דולר, הבנו לפתע מדוע צריך לצרוח מאימה. הרמות המטורפות שאליהן הגיעו בשנים האחרונות מחיריהן של יצירות אמנות אופנתיות או איקוניות, כמו הצעקה של מונק, אינם משקפים רנסנס בעולם האמנות, אלא בעיקר את התופעה הכלכלית והחברתית של התרכזות עושר אדיר בידיו של האלפיון העליון בעולם.

עד לפני כמה שנים שיווקו רוב הכלכלנים והפוליטיקאים בעולם את התיאוריה שריכוז העושר הזה נובע ממהפכות הגלובליזציה והטכנולוגיה הידועות. אבל מחקרים וספרים שמתפרסמים בשנים האחרונות בקצב גדל מוכיחים שריכוז העושר העצום בידי האלפיון ברוב המדינות בעולם - החל בארה"ב, שהיא לכאורה המדינה החופשית ביותר בעולם, וכלה בסין, שהיא עדיין מדינה טוטליטרית - נובע בעיקר מיכולתה של קבוצה קטנה לארגן את החוקים הכלכליים במדינה לטובתה. אין לזה קשר לקפיטליזם או לסוציאליזם, אלא לשחיתות מאורגנת וחוקית. בארה"ב מדובר בעיקר בבנקאים, ובסין במקורבי המפלגה.

ההיסטוריה מוכיחה שמבנים פוליטיים וכלכליים שמרכזים עושר וכוח עצום בידי מעטים, סופם לייצר משברים כלכליים, פיגור כלכלי וריקבון חברתי. בעבר נמשכו התהליכים האלה עשרות ומאות שנים - ייתכן שבעידן הדיגיטלי והגלובלי זה יקרה הרבה יותר מהר. הצעקה הזאת עלולה לעלות בשנים הקרובות מכל היבשות על פני הגלובוס ולהתברר כמחרישת אוזניים במיוחד.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#