ואם יבוא גל מחאה נוסף - השבוע/ גיא רולניק - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

ואם יבוא גל מחאה נוסף

מי שלא תומך במחאה, לרוב לא מפריד בין הרעיונות שלה לבין ראשיה

104תגובות

מעטים מבין "הישראלים החדשים" חוגגים את ה–1 במאי, חג הפועלים. לא פלא. החג מזוהה עם השמאל, עם סוציאליזם ועם ועדי העובדים הגדולים - וחלק גדול מהציבור הישראלי לא מזדהה עם הערכים והרעיונות של שלושת אלה.

כשהייתי ילד, סבי המנוח, איש השומר הצעיר, היה מבקש ממני ב–1 במאי ללבוש חולצה אדומה ולצאת עמה לרחוב. התקשיתי להבין מדוע, וכשהקשיתי קיבלתי תשובה מעורפלת - בסופו של דבר הבנתי שה–1 במאי הוא בעיקר התרפקות נוסטלגית על התקופה שבה היה צעיר יותר והאמין יותר בדרך שלו ובדרכה של החברה בישראל.

חלק מהתנועות החברתיות הקיימות והחדשות מבקשות לחבר את ה–1 במאי, שיחול בשלישי הקרוב, עם חידוש המחאה החברתית. זאת טעות: כל עוד ה–1 במאי מריח משמאל, מהסתדרות או מפוליטיקה, כל חיבור אליו יחליש את המחאה החברתית הישראלית.

אמיל סלמן

הצלחתה האדירה של המחאה החברתית, המתבטאת בתמיכה העצומה של הציבור בה, בשינוי השיח הציבורי ובלחץ שבו נתונים כל מקבלי ההחלטות מאז שפרצה, נובעת בין השאר מכך שהיא הצליחה לחבר, לראשונה מזה עשרות שנים, בין קבוצות שונות באוכלוסיה.

האליטה השולטת, הנהנית מהמבנה הכלכלי, הפוליטי והחברתי בישראל, הצליחה לשמר את המצב באמצעות פילוג העם: ניגוח החילונים בחרדים, השמאלנים במתנחלים והקפיטליסטים בסוציאליסטים.

ואז באה המחאה החברתית ואמרה: כל הנושאים האלה חשובים וטובים - אבל בואו נדבר רגע על החיים, על מה שקורה בזמן שאנחנו מתעסקים בפוליטיקה, בשטחים, בדת ובאידיאולוגיה. בואו נדבר על רמת החיים, איכות החיים, יוקר המחיה, השירותים הציבוריים, ההוגנות ושוויון ההזדמנויות כאן.

בשנה האחרונה שוחחתי על המחאה החברתית עם אלפי ישראלים במפגשים קטנים וגדולים, בהרצאות ובשיחות. מדובר בציבור מגוון: צעירים וקשישים, חילונים וחרדים, עשירים ועניים, אנשי עסקים ויזמים, שכירים וסטודנטים, קפיטליסטים המאמינים באדיקות בשוק חופשי וסוציאליסטים שרוצים את המדינה בכל מקום, ועדי עובדים של מונופולים ושכירים בחברות היי־טק עם ביטחון תעסוקתי אפסי, מנכ"לים של משרדי ממשלה ומנהלים של עמותות.

למדתי מהשיחות האלה דברים רבים, אבל היו כמה מסקנות בולטות: בציבור יש תמיכה גורפת במחאה החברתית, על אף שרבים מהתומכים עוינים את הדמויות שנתפשות כראשיה. מי שטוען שאינו תומך במחאה החברתית בדרך כלל אינו מפריד בין הרעיונות שלה לבין ראשיה, או רואה אותה כהתארגנות של תנועות שמאל.

מה שיותר מעניין הוא שיש מכנים משותפים רחבים מאוד בדרך שבה מתארים הישראלים, מכל הקבוצות, את הסיבות למחאה החברתית. מעבר ליוקר המחיה, למחירי הנדל"ן או לשירותי החינוך והבריאות, חוזרים כל הישראלים על התחושה של חוסר הוגנות בחברה ובכלכלה הישראלית. כפי שהגדיר זאת אחד מבכירי הממשלה בכנס שבו השתתפו עשרות בכירים: "אנחנו מרגישים שמי שמצליח בישראל הם יותר ויותר הקומבינטורים ופחות ופחות הכישרוניים והחרוצים".

בחודשים האחרונים עולה מכמה כיוונים קריאה לפעילי המחאה להצטרף לפוליטיקה. מי שמעלה את הרעיונות האלה בעצם מציע לקבור את המחאה - והוא עושה זאת לעתים במזיד או ביודעין.

המערכת הציבורית והפוליטית בישראל אינה ערוכה להשתלבות רעיונותה של המחאה בזירה הפוליטית. רוב פעילי המחאה שייכנסו למערכות ייטחנו עד דק ויתפוגגו במקרה הטוב - או יתקרנפו וייהפכו במהירות לאותן תופעות שבהן הם מנסים להילחם במקרה הרע.

נהג מכוניות המרוץ הסיני האן האן, שהוא גם הבלוגר המשפיע ביותר בסין שטוריו ורעיונותיו נקראים על ידי עשרות מיליוני סינים, הסביר בשבוע שעבר בשיחה עם ה"פייננשל טיימס" שהסיכוי לראות מהפכה אמיתית בסין הטוטליטרית הוא אפסי, ולכן הוא מטיף לדרך פעולה שונה: "הבעיה היא לא במוסדות ‏(השלטון‏), אלא בציבור הסיני שהוא ברובו משתף פעולה. אי אפשר לשנות את המוסדות, ולכן אנחנו צריכים לשנות את האנשים - ואז גם המפלגה תשתנה".

ישראל אינה סין, אבל דבריו של האן האן מתאימים לכל חברה בעולם המודרני: קודם האנשים ישתנו - רק לאחר מכן תשתנה הפוליטיקה. המחאה החברתית הישראלית יכולה לשנות את האנשים. עשרות היזמויות החברתיות שקמו בחצי השנה האחרונה כתוצאה ממנה יכולות לעשות שינוי משמעותי באנשים. רק לאחר שיתרחש שינוי משמעותי במודעות, בערנות, בשיח, בהבנה ובהתנהגות של הציבור - אפשר יהיה לדבר על שינויים פוליטיים משמעותיים.

למרות התמיכה העצומה שלה זוכות המחאה והסוגיות העיקריות שלה בציבור הישראלי, חלק מכלי התקשורת מתעלמים ממנה, מגמדים אותה או מנסים לחבר אותה עם רעיונות שיהפכו אותה לאטרקטיבית פחות. לכאורה, העוינות העיתונאית מפתיעה: 2,000 או 3,000 העיתונאים הישראלים נמנים ברובם עם הבלתי מחוברים, שהמבנה הכלכלי בישראל פועל נגדם.

אלא שהעיתונאים, כמו אוכלוסיות חלשות רבות אחרות, חיים את היום, את הטווח הקצר. הסבירו להם שהמחאה יצרה האטה בשוק הפרסום, רמזו שבקרוב יהיו קיצוצים והבהירו להם שהבוסים שלהם או מקורביהם לא אוהבים את העיסוק בנושא - ובעיקר לא את העיסוק באנשים השולטים במאות מיליארדי השקלים של כסף ציבורי.

הם יכולים איפוא לשמור את הקריאות לשינויים מבניים במשק, לשוויון הזדמנויות, ליושרה ולשינוי הסדר הכלכלי לשיחות הסלון עם החברים שלהם - אבל לא להביא אותן לחדר החדשות. כאן אנחנו מעדיפים לעסוק במסכי העשן הרגילים של ביטחון, פוליטיקה, פלילים ורכילות, שלא קשורים בשום דרך לעתיד הכלכלי והחברתי בישראל.

המשמעות עבור המחאה ברורה: כשם שאסור לה להתחבר או להישען על תנועות פוליטיות וגורמים כלכליים חזקים קיימים - לא טייקונים ולא ועדים, לא שמאלנים ולא ימנים - כך היא גם צריכה להימנע מכל תלות שהיא בעיתונות שנשלטת וממומנת במישרין או בעקיפין על ידי גורמים שנהנים מהסדר הקיים ומעדיפים שהשיח הציבור יחזור להיות ממוקד באירן, באקזיטים של סטארפ־אפים, בחרדים ובבר רפאלי.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#