הבלוף הגדול של שיאני השכר - השבוע/ גיא רולניק - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

הבלוף הגדול של שיאני השכר

כיצד קרסו המניות של גאוני הניהול ב-70% תוך שנה

101תגובות

גל פרסום הדו"חות הכספיים השנתיים הביא עמו, כמדי שנה, גם את טבלאות שכר הבכירים בחברות הבורסאיות. אם עד לפני שנה הפרספקטיבה הציבורית העיקרית שבה נבחן העניין היתה מי הרוויח הכי הרבה, הרי שהשנה מתפרסמים נתוני שכר המנהלים על רקע השיח הציבורי החדש שהולידה המחאה החברתית - והם מעלים שאלות קשות יותר.

מי שחשב שהמחאה החברתית תוביל לריסון עצמי או לשינוי הנורמות במגזר העסקי ובדירקטוריונים של החברות הבורסאיות - התבדה, כמובן. לפני שבועיים הסביר זאת היטב בראיון ל-TheMarker ח"כ אבישי ברוורמן, שבנוסף להיותו פרופסור לכלכלה שימש במשך שנים ארוכות כדירקטור בכמה מהפירמידות ומהחברות הגדולות ביותר במשק: "הדירקטורים הם מריונטות", הוא אמר ביובש.

בדבריו של ברוורמן אין שום תגלית מרעישה: החידוש היחיד הוא שבעקבות המחאה החברתית פוליטיקאי כמו ברוורמן סבור שכדאי לו להגיד את האמת הפשוטה - כל מי ששרוי ומצוי בעולם העסקים הישראלי יודע שהדירקטוריונים וההנהלות של רוב החברות הישראליות הגדולות ביותר הם מועדון סגור של בעלי שליטה, מריונטות, רואי חשבון, עורכי דין ומאכערים, שמחלקים ביניהם את כספי הציבור.

עשו לנו לייק לקבלת מיטב הכתבות והעדכונים ישירות לפייסבוק שלכם

מדוע ברוורמן לא גילה לנו לפני חמש או שבע שנים שהוא היה מריונטה כשישב בדירקטוריונים של החברות הגדולות והיה מקורב לבעלי השליטה בקונצרנים הגדולים במשק? כמובן: הוא לא רצה להיזרק מהמועדון שחולש על מאות מיליארדי שקלים מכספי הציבור, ממנה פוליטיקאים ושולט בחברי הנאמנים של מוסדות אקדמיים רבים.

ברוורמן עושה סוף סוף את מה שמצופה מאיש ציבור: הוא אומר את האמת. אבל הוא עשה רק מחצית מהדרך: הוא עוד לא הגיע לשלב שבו הוא מסוגל להגיד בריש גלי את שמותיהם של חברי המועדון ולחשוף עבור הציבור הישראלי את השפעתם האמיתית על הפוליטיקה, האקדמיה והעיתונות.

לחברי המועדון הזה, כמו למועדונים המקבילים במדינות רבות בעולם, יש עוצמה פיננסית, פוליטית ותקשורתית עצומה. לכן הם יכולים למכור לציבור את הרעיון כאילו יש קשר בין המשכורות שלהם לבין קפיטליזם, שוק חופשי, יזמות וכישרון. ברוב המקרים הקשר חלוש ולעתים אפילו הפוך. בישראל הדבר בולט במיוחד: רבים משיאני השכר הם מנהלים בפירמידות, במונופולים, באוליגופולים ובשאר חברות שבהן למנהלים יש השפעה נמוכה על הביצועים לאורך זמן.

הנה הדוגמה הטרייה ביותר: מנהליהן של חברות הסלולר והחברות המחזיקות בחברות הסלולר הישראליות נמנים בשבע השנים האחרונות עם בעלי השכר הגבוה ביותר במשק. רובם גם קיבלו במשך השנים אותות כבוד שונים ומשונים על יכולות הניהול המופלאות שלהם, ושווקו בכלי התקשורת של הטייקונים כגרסאות הישראליות של סטיב ג'ובס.

תומר אפלבאום

ואכן, חברות הסלולר הישראליות הציגו במשך כל השנים האלה רווחים עצומים וחילקו דיווידנדים גדולים. מי שלא היה שרוי ומצוי במבנה הענף יכול היה לחשוב שלמנהלים שלהן יש אכן ביצועים אמיתיים להתפאר בהם.

אלא שלפני שנתיים אירעה לכל המנהלים ובעלי השליטה בחברות הסלולר "תקלה" מצערת: מונה שר תקשורת חדש שהחליט להכניס תחרות לענף. הוא זכה לגיבוי מסיבי מהעיתון שבו אתם קוראים כעת, והצליח להעביר שורה של שינויים רגולטורים שנתנו ללקוחות תעשיית הסלולר יותר חופש בחירה ויכולת להתמודד מול האוליגופול הסלולרי.

בחיפוש מהיר בגוגל אפשר לקרוא עדיין את הכתבות בעיתוני הטייקונים, שטענו שהרפורמות של משה כחלון חסרות חשיבות ולא יביאו לשינוי משמעותי בענף - אבל המציאות, כמובן, הפוכה. מחיר השימוש בשירותי הסלולר ירד במהירות בשנה האחרונה וצפוי לרדת מדרגה נוספת בחודשים הקרובים עם כניסת שחקנים חדשים לענף. יש סיכוי טוב שחשבון הסלולר של משתמשים כבדים פרטיים יירד ביותר מ-50% בפרק זמן של פחות משלוש שנים מרגע תחילת הרפורמות.

ומה קרה לגאונים שניהלו את חברות הסלולר או קנו חברות סלולר? לפתע התברר שהם לא כאלה גאונים, והם למעשה חבורה חסרת אחריות ללא יכולת אמיתית להתמודד עם אתגרי הניהול מהרגע שבו ללקוחות שלהם יש אפשרויות בחירה. מניות הסלולר קרסו ב-50%-70%, ושתיים מתוך שלוש הפירמידות השולטות בהן עשויות לקרוס או לעבור הסדרי חוב כואבים שיוכיחו באופן עסקי-כלכלי טהור ופשוט שהיכולות הניהוליות האמיתיות של החבורה שניהלה אותן מוגבלות למדי.

המנהלים בחברות הסלולר הבורסאיות התחלפו. החבורה שמשכה משכורות של עשרות מיליוני שקלים בחמש השנים האחרונות כבר לא נמצאת באזור כדי לתת הסברים לשאלות כמו כיצד הם נערכו לעידן של תחרות, מדוע הם איפשרו לבעלי השליטה להוציא החוצה את כל יתרות המזומנים מהחברות, וכמה מהרווחים שהם הציגו היו קשורים לכישרון וכמה למבנה השוק נטול התחרות.

למזלם של רבים מהכוכבים בטבלאות השכר של הבורסה בתל אביב, הסיכוי שנראה רפורמות אפקטיביות ומהירות בכל חלקי המשק - מהסוג שהיה בענף הסלולר - אינו גבוה מאוד. לכן הם יכולים להמשיך למכור לציבור את הבלוף כאילו המשכורות שלהם קשורות בשוק חופשי, בקפיטליזם או בכישרון.

למזלם של חברי מועדון השכר הגבוה בישראל, הביקורת המשמעותית ביותר על משכורותיהם מגיעה מאנשים שלא מאמינים בשוק חופשי, בתחרות או בכלכלה מריטוקרטית - ולכן הדיון על שכרם נערך על רקע סיסמאות ריקות על קפיטליזם מול סוציאליזם. אם היה נערך דיון כלכלי טהור על משכורותיהם לאורך שנים, מנקודת מבט קפיטליסטית - היה פרצופם האמיתי נחשף: הם לא מקבלים תגמול על כישרון אלא על יכולת להנדס את הרגולטורים, לקנות את הדירקטורים ולהתל במשקיעים המוסדיים שמשקיעים עבורנו במניות ובאג"ח שלהם.

וזאת כמובן לא תופעה ישראלית: ב-20 השנים האחרונות הצליחו מאות אלפי מנהלים בכל רחבי העולם, בעיקר בארה"ב, לגרוף לכיסיהם משכורות עתק על חשבון משקיעים, צרכנים ומשלמי מסים במסווה של קפיטליזם או שוק חופשי - בזמן שבפועל חלק גדול מההצלחה שלהם נבעה מירידת הריבית, ממנגנוני תגמול קצרי טווח, מתרגילים פיננסיים, משווקים לא תחרותיים או מלקיחת סיכונים מופרזים.

ברגע שאנחנו משתמשים בכלים "קפיטליסטיים", "עסקיים" ו"כלכליים" טהורים כדי למדוד את ביצועי המנהלים האמיתיים ומאמצים פרספקטיבות של עשרות שנים - מתברר שבעשר או ב-20 השנים האחרונות נהפכו משכורות המנהלים מפתרון לצורך להניע מנהלים ועובדים לבעיה עסקית וכלכלית בפני עצמה, ומבנה שוקי ההון הגלובליים נהפך למנגנון שאיפשר באופן חוקי, יפה, לגיטימי ומרשים להעביר נתח עצום מהפנסיות ומהתוצר העולמי למאיון העליון של המגזר העסקי.

מה שמטריד במיוחד בהיבט הזה הוא שכלבי השמירה והגורמים ה"מקצועיים", כמו האקדמיה, העיתונות והפוליטיקאים, נהפכו לחלק מהמנגנון הזה, התקרנפו והפכו את העצמאות המקצועית שלהם לבדיחה עצובה.

מי שעשוי לפוצץ את הבלון הענק הזה הוא לאו דווקא המחאה החברתית הגלובלית או הישראלית, אלא תופעה פרוזאית הרבה יותר: הקריסה בשיעורי הריבית בכל העולם ובישראל. לאחר 20 שנה של ירידת ריבית חדה בכל העולם הגענו לעידן שבו הריבית הריאלית השוררת ברוב השווקים קרובה לאפס או שלילית. המשמעות הפשוטה, שהתעשייה הפיננסית והאקדמיה מסתירות מרוב המשקיעים, היא שהסיכוי שבעשר או ב-20 השנים הקרובות הם יראו רווחים משמעותייים בתיקי ההשקעות שלהם נמוך מאוד.

ביום שבו יפנימו מאות מיליוני משקיעים ברחבי העולם את המשמעות של ריבית אפסית ותשואות נמוכות לאורך זמן על תיקי ההשקעות שלהם; ביום שבו הם יבינו שהם עומדים בפני ירידה ניכרת ברמת החיים שלהם כתוצאה מתשואות נמוכות בתיקי הפנסיה שלהם - ייתכן שהם ידרשו מהפוליטיקאים ומהרגולטורים לחלק מחדש את העוגה הכלכלית ולעצור את המכונה שחילקה את רוב הרווחים, כשהם ישנם, למאיון או לאלפיון העליון - לא כתמורה עבור כישרון, אלא בעיקר כתמורה עבור השתייכותם למועדון מסוים.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#