ארבעת המהמרים הכבדים בקזינו של בנק הפועלים

בניגוד לדעה הרווחת, בישראל פועל כיום קזינו גדול וחוקי ■ ההרפתקאות שבנק הפועלים איפשר לכמה מהטייקונים בישראל לעשות באות על חשבון הציבור ■ ומה עומד מאחורי השליטה של לן בלווטניק בערוץ 13?

גיא רולניק
גיא רולניק
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים54
אליעזר פישמן, יצחק תשובה, נוני מוזס ונוחי דנקנר
אליעזר פישמן, יצחק תשובה, נוני מוזס ונוחי דנקנרצילום: עופר וקנין, ניר קידר, מוטי מילרוד, דודו בכר

דוד ליבר

"הבית", יודע כל מי שמעורה קצת בעסקי ההימורים, "תמיד מרוויח". המבנה הזה של משחקי ההימורים עומד בבסיס המודל העסקי של הקזינו - חייבים להיות כמה מהמרים שירוויחו, רצוי ברעש גדול, כדי למשוך לקוחות, אבל בסוף היום פעילות ההימורים עצמה תשאיר את הקזינו עם רווח ואת רוב המהמרים עם הפסדים.

המודל העסקי של בתי קזינו, גם אם הם מצליחים כמו אלה של שלדון אדלסון במקאו ובווגאס, הוא עניין די משעמם בסופו של דבר - הרבה יותר מעניין להתחקות אחר הקזינו הגדול החוקי היחיד בישראל, זה שמנהל כיום דב קוטלר. הוא ידוע בשם בנק הפועלים.

דב יודקובסקי, העורך המפורסם של "ידיעות אחרונות" נפטר כבר לפני עשר שנים וספק אם העלה על דעתו אי פעם שיורשיו יהיו אלה שיחשפו ב-2020 פרשה מטרידה נוספת ביחסים הסימביוטיים המשונים של הבנק הגדול במדינה עם מי שהיה פעם העיתון של המדינה, אותו הוא ערך במשך 40 שנה עד שהודח על ידי ארנון (נוני) מוזס. משפחת יודקובסקי, המחזיקה עדיין בכ-10% ממניות קבוצת ידיעות אחרונות, מתקוטטת כבר יותר מ-20 שנה עם בעל השליטה בקבוצה ובעיתון - מוזס. עד כה הם בעיקר הפסידו והמחיר ששילמו על כך יקר מאוד. כאשר התחילו במאבק, השווי של קבוצת ידיעות אחרונות נאמד בקצת פחות ממיליארד דולר. כיום הוא הרבה פחות מרבע מיליארד.

החולשה שהם גילו במאבקם במוזס לאורך השנים אינה מפתיעה; אפשר לספור על אצבעות יד אחת את מספר אנשי העסקים שהיו מוכנים להתעמת עם נוני מוזס - האיש אשר העיד על עצמו באחת השיחות המוקלטות שלו עם בנימין נתניהו שיש בכוחו להחליט מי יהיה ראש הממשלה בישראל.

ואולם החקירה, כתב האישום ותחילת משפטו של מוזס באישומים של הצעת השוחד לראש הממשלה עזרו לדוד ליבר, הנשוי לבתו של יודקובסקי, לקבל החלטה לשנות את ההתנהלות מול מוזס, ולפני שבוע הוא הגיש לראשונה לבית המשפט המחוזי בתל אביב בקשה למתן הוראות שבה נדרש בית המשפט לפסול שורה של החלטות שקיבל דירקטוריון קבוצת ידיעות אחרונות. באותה בקשה חושף לראשונה ליבר מידע ושורה של טענות לגבי אופן הניהול והעריכה של הקבוצה.

נוני מוזס
נוני מוזסצילום: ניר קידר

הטענות שיש לליבר לגבי דרך קבלת ההחלטות המערכתיות בעיתונים ובאתרים שבשליטת מוזס לא יחדשו הרבה למי שנחשף לתמלילים ולהקלטות של שיחות מוזס עם נתניהו, או לעדויות שמסרו לאורך 20 שנה עורכים וכתבים בכירים שעזבו את הקבוצה. "ידיעות" לא היה אף פעם עיתון ימני, שמאלני, שמרני או ליברלי, אלא יותר עיתון של מקורבים ואויבים של הבוס ונאמניו.

ואולם בתחום העסקי והכלכלי הביא ליבר מידע חדש ומעניין: לטענת ליבר, היה זה לא אחר מאשר ינון אנגל, יד ימינו של מוזס ב-30 השנים האחרונות, שגילה לו כי הבוס הגדול הפסיד בהימורים פיננסיים בחשבונות החברה סכום המתקרב למיליארד שקל.

הסכום של מיליארד שקל מעניין במיוחד. לא רק משום שמדובר בסכום גדול אבסולוטית וגדול מאוד עבור ידיעות אחרונות - הוא גדול יותר משווי החברה הנוכחי - אלא שזה פחות או יותר הסכום אותו הפסיד מי שמימן במשך 20 שנה את ההפסדים של בעלי המניות בקבוצה - בנק הפועלים.

תזכורת: בשנות ה-90, במסגרת מאבק השליטה במשפחת מוזס, רכש אליעזר פישמן את מניות רוב שותפיו של מוזס ב"ידיעות" בשורה של עסקות לפי שווי של 800–900 מיליון דולר. פישמן מימן את כל הרכישות בהלוואה שקיבל מבנק הפועלים תמורת שיעבוד של המניות לבנק. שנים ספורות לאחר ביצוע הרכישות, התברר שהן בוצעו במחיר מנופח ובעיתוי אומלל - אבל גם לאחר שפישמן הפסיק לעמוד בתנאי ההלוואה והשווי של העיתון החל לקרוס - הקפידו ראשי הבנק לא להרגיז את פישמן ששלט באימפריה עסקית גדולה שכללה בין השאר את מערכת העיתון "גלובס". הם נמנעו מלתפוס את הביטחונות שהיו להם - המניות של העיתון - ובחרו לגלגל את החובות שוב ושוב עד לפשיטת הרגל של פישמן, שהותירה את הבנק עם חוב של 1.3 מיליארד שקל וכנגדו מניות בשווי של 200–300 מיליון שקל לכל היותר.

כעת מגיע ליבר ומוסיף לנו זווית חדשה לסיפור: לאורך השנים שבהן בנק הפועלים היה דה־פקטו בעל המניות הגדול בקבוצת ידיעות אחרונות משום שהחזיק בשיעבודים על המניות של פישמן שלא עמד בתנאי ההלוואות - פיתח לו הבוס של הקבוצה, העורך האחראי של העיתון, תחביב חדש: הימורים פיננסיים דרך חדר העסקות של בנק הפועלים.

אליעזר פישמן ויצחק תשובה

כיצד מוצא את עצמו מו"ל של עיתון מקומי - עסק שבו החלק הפיננסי הוא שולי - עם תחביב של הימורים על מטבעות וריביות? האם זה קשור לשותף לשעבר של מוזס בקבוצה, פישמן, שהתמכר להימורים פיננסיים בגיל צעיר ומעולם לא הצליח להיגמל מכך?

אליעזר פישמן
אליעזר פישמןצילום: עופר וקנין

אין ספק שההתמכרות של מוזס ופישמן להימורים פותחת לנו שאלת מחקר מעניינת על הנטייה של בעלי עיתונים להמר בסכומים גדולים; ידידם של השניים למועדון הבוסים של המשק הישראלי ערב המחאה החברתית, נוחי דנקנר, שהשתלט על עיתון "מעריב", נהנה גם הוא להמר במיליארדים על מניות הבנק השווייצי קרדיט סוויס - תחום שבו הבנתו ומעורבותו היתה מוגבלת.

ואולם אם נשאיר בצד את הניתוח הפסיכולוגי, הצורך של שלושה מהאנשים שריכזו את העוצמה הכלכלית והפוליטית הכי גדולה בישראל בריגושים ובסיכונים שמספקים הימורים, נמצא שיש מכנה משותף אחד פשוט יותר למהמרי הענק הישראלים: אותו קזינו, כלומר אותו בנק.

ארבעה מהמרים כבדים צברו ב-30 השנים האחרונות בישראל כוח כלכלי ופוליטי אדיר, ואת כולם מימן בנק אחד. הבנק של המהמרים, הבנק של הלווים הגדולים והממונפים, הבנקים של בעלי כלי התקשורת.

הבנק שהופרט ב-1997 לתד אריסון ובתו ומאז נהפך למכונה לייצור של טייקונים, שחיתויות ושערוריות. בנק הפועלים.

בקזינו רגיל, עם רולטה, שולחנות וקלפים, המהמרים משתמשים בעיקר בכספם. בקזינו של בנק הפועלים ההימורים בוצעו בכספו של הבנק - כלומר של הציבור. במקרה של פישמן, נאלץ הפיקוח על הבנקים בבנק ישראל להודות לפני שלוש שנים שפישמן הימר במיליארדים על מטבעות, בלי להעמיד ביטחונות נזילים - מכיוון שבנק ישראל עצמו לא קבע ולא אכף על בנק הפועלים כללים שימנעו את המצב הזה. פישמן הפסיד 2 מיליארד שקל בהימור על הלירה הטורקית, ובסופו של דבר, כשהוא קרס, ההפסד גולגל לציבור.

יצחק תשובה
יצחק תשובהצילום: מגד גוזני

במקרה של מוזס, ההימורים נעשו לכאורה בכספי ידיעות אחרונות - אבל הם בוצעו בתקופה שבה הבנק היה בפועל כבר בעל המניות הגדול ביותר בעיתון ומוזס עצמו כבר היה שקוע בחובות אישיים לבנק. כלומר מוזס הוא שהימר, אבל את ההימורים מימן הבנק - כלומר הציבור.

רגע, נכתב למעלה ארבעה מהמרים ונמנו כאן רק שלושה. מי זה הרביעי? כמובן - הטייקון שבנק הפועלים "המציא" ומימן מהרגע שבו הופרט הבנק; האיש אשר הצליח לשכנע את ראש הממשלה להעניק לו רישיון מהמדינה למונופול שישלוט ברוב מאגרי הגז בישראל. בנק הפועלים הוא שהמציא את יצחק תשובה כשמכר לו ב-1998 חבילת מניות גדולה בחברת דלק, עזר לו לאסוף עוד חבילה גדולה בבורסה והכל באמצעות אשראי שקיבל תשובה מהבנק.

מיד לאחר החשיפה של הפסדי העתק של מוזס מהימורים פיננסיים, פירסם איתמר ב"ז באתר העין השביעית ידיעה שהיתה נראית מצחיקה אלמלא היתה אמיתית: באחד מהחשבונות שבהם פעל נוני מוזס היה לו שותף - אותו איש אשר קיבל מראש הממשלה רישיון חוקי למונופול גז. תשובה.

תשובה לא הסתפק במונופול שקיבל מנתניהו ולפני שנה החליט להמר עם מיליארד דולר ברכישת עסקי הנפט של חברת שברון בים הצפוני. העיתוי היה אומלל וקבוצת דלק החלה לצלול חודשים ספורים לאחר הרכישה. דלק הצליחה שלשום לקבל ארכה מהמשקיעים המוסדיים להסדרת חובות הענק לציבור - אבל מחירי איגרות החוב של החברה בבורסה מאותתים שהסיכוי שתשובה יימנע מלגלח כמה מיליארדים מהפנסיות שלנו נמוך מאוד.

אבל בדיוק כמו במקרה של פישמן, מוזס ודנקנר - תשובה אינו הבוס האמיתי. כל מניותיו של תשובה בקבוצת דלק משועבדות לבנק הפועלים בגין חוב של יותר ממיליארד שקל. בעקבות הקריסה של המניות ב-80% - הבנק הוא זה שמחליט מי ימשיך לשלוט ולנהל את קבוצת דלק. כמו במקרה של פישמן, מוזס ודנקנר - הבנק החליט: נוח וטוב לנו עם תשובה ליד ההגה.

דב קוטלר

אז מה קורה פה? מדוע מעניק בנק הפועלים הלוואות במיליארדים לאנשי עסקים חובבי הימורים, וכשהם מתחילים להתרסק הוא עושה שוב ושוב מאמצי על להשאיר אותם על יד ההגה עד אשר הם מובילים את החברות שבשליטתם לאדמה, לכינוס נכסים, פשיטת רגל או למינוי מנהל מיוחד? איזה קזינו משונה מנהלים אנשי בנק הפועלים. המנכ"ל והדירקטוריון הרי בסופו של יום הם אמורים לרצות להרוויח.

כאן הסיפור מורכב יותר; הם לא טיפשים ורשלנים שם החברים בבנק הפועלים. בעלי המניות בבנק אולי מפסידים מיליארדים מסוג הבנקאות המוזרה הזאת, אבל מנהלי הבנק והדירקטורים מקבלים תמורה סמויה בשווי אדיר - הם קונים לעצמם הגנה מהאנשים החזקים ביותר במשק, ששולטים לא רק בעסקים גדולים, אלא גם בתמונת המציאות שרואים רוב הישראלים: פישמן שלט בעיתון "גלובס", מוזס שולט ב"ידיעות", דנקנר בימיו העליזים שלט דה־פקטו בחצי מהעיתונות באמצעות מאזן אימה כמפרסם הגדול במשק, ותשובה הוא שותף בערוץ 12 - הערוץ שהחליף מאז התפוצץ תיק 2000 (נתניהו־מוזס) לפני שלוש שנים את מוזס ו-ynet בתפקיד כלי התקשורת החזק בישראל.

בעמוד הראשון של "ידיעות אחרונות" מתנוסס מזה מ-30 שנה, כל בוקר, הכיתוב: ״העורך האחראי, ארנון מוזס״. על פי ליבר, הדירקטור בקבוצת ידיעות, מוזס קובע מה ייכתב ומה לא ייכתב בעיתוני ואתרי הקבוצה. לפני כחודש נפתח משפטו של מוזס שבו הוא מואשם בהצעת שוחד לראש הממשלה על בסיס הקלטות שבהן הוא נשמע כמי שנוהג לאורך 20 שנה לפחות להטות את הקו המערכתי של העיתון לפי צרכיו העסקיים והדילים אד הוק שיש לו עם ראש הממשלה. היעלה על הדעת שעורך ראשי של עיתון מרכזי במדינה דמוקרטית ימשיך לכהן בתפקידו לאחר שהוגש נגדו כתב אישום? עורך שרוב הכתבים הכפופים לו חוזרים ואומרים ש"במדינה מתוקנת" ראש ממשלה שהוגש נגדו כתב אישום פלילי לא יכול להמשיך לכהן בתפקידו?

דב קוטלר
דב קוטלרצילום: אמיל סלמן

כמובן שייתכן. מי שמאפשר את המשך כהונתו של מוזס הן הנורמות המקובלות בבנקאות ובעיתונות הישראלית. לכאורה שני תחומים כה רחוקים זה מזה, אך בפועל הם קרובים להפליא: בשניהם יש מנהלים המופקדים על משאבים ציבוריים ועל האינטרס הציבורי, אך עושים בהם כברכושם הפרטי. השופט לואיס ברנדייס קרא לזה "לשלוט בעם באמצעות כספו של העם", ואין דרך טובה יותר לשלוט באנשים מאשר לגנוב את דעתם.

דב קוטלר, מנכ"ל בנק הפועלים הנוכחי, בוודאי אינו מחלק הוראות לעורכים של "ידיעות" והחברה הבת "כלכליסט" מה לכתוב או לא לכתוב. הרי "ידיעות" אימץ לאורך עשרות שנים פעם אחר פעם עמדות הנוחות לבנקים הגדולים - עוד הרבה לפני שקוטלר נכנס לתפקיד מנכ"ל בנק הפועלים באוקטובר 2019.

אבל בהינתן שקוטלר הוא זה שהחליט שמוזס יישאר בתפקידו - שכן הוא עושה הכל כדי למנוע את מימוש מניות הבנק בעיתון לגורם שאינו מוזס עצמו - אולי מן הראוי להוסיף את שמו ליד זה של מוזס בעמוד הראשון של "ידיעות"? "העורכים האחראים: נוני מוזס ודב קוטלר". גילוי נאות זה יוסיף ערך לקורא ההדיוט, שהרי רק בודדים מהקוראים מסוגלים לזהות את השירותים שהעניקו עיתונאי הקבוצה לבוסים של בנק הפועלים לאורך השנים.

כמובן שזה לא יהיה הוגן לתת קרדיט רק לקוטלר, משום שלידו צריך יהיה להוסיף את שמותיהם של כל המפקחים על הבנקים בבנק ישראל שעמדו מנגד לאורך שנים כאשר בנק הפועלים גילגל שוב ושוב את ההלוואות ללווים מסוגו של מוזס.

לן בלווטניק

לא בכל יום יש הזדמנות לעיתונאי כלכלי לקבל חוות דעת של מולטי־מיליארדר על עבודתו המקצועית. כזאת נפלה בחלקו של מתן חודורוב, הפרשן הכלכלי של ערוץ 13, ביום שישי שעבר. חודורוב, כמו שאר קוראי "הארץ", קרא כאן את החשיפה של גידי וייץ: תמליל החקירה במשטרה של המיליארדר לן בלווטניק, בעל השליטה בערוץ 13, בנושא יחסיו עם ראש הממשלה. מעבר לכך שחודורוב למד שנתניהו היה זה שפעל ללא לאות שבלווטניק ייכנס להשקעה בערוץ, הוא למד שאף שהמיליארדר שנולד באוקראינה וחי בארה"ב ובריטניה אינו קורא ומבין עברית - הרי יש מקרים נדירים שבהם מתרגמים לו כתבות מיוחדות. כזאת היתה סדרת הכתבות של חודורוב על מונופול הגז של תשובה.

הנה מה שהמיליארדר סיפר לחוקרי המשטרה: יום אחד התקשר ראש הממשלה לבלווטניק ובפיו תלונה ממוקדת על סדרת הכתבות שמתחה ביקורת נוקבת על המונופול שיצר נתניהו לטובת איל ההון תשובה וחברת נובל אנרג'י. "הוא אמר לי, 'הם לא יודעים על מה הם מדברים'", שיחזר בלווטניק את השיחה. "אז אמרתי לו, 'אני באמת לא יודע, אני לא מבין עברית'. אבל ביקשתי ממנו, וזו הפעם היחידה, לשלוח אליי את הבעיה עם כתוביות באנגלית. והוא צודק. זו באמת דעתי. אני יודע משהו לגבי עסקים ולגבי נפט וגז. זה היה לגמרי לא הוגן ולא מקצועי, והוצג בצורה לא ראויה. למעשה זה מזכיר לי חלק מהתוכניות הרוסיות... ראש הממשלה צדק".

לן בלווטניק
לן בלווטניקצילום: GREGG DEGUIRE / GETTY IMAGES NOR

בלווטניק, אומרים מקורביו, אינו מתערב בתכנים של ערוץ 13. כאשר נציגו החליט להדיח את העורך הראשי של חדשות 13 גולן יוכפז, בלווטניק נתן לאנשיו בישראל למיין את המועמדים להחלפתו. כאשר נמצאו לבסוף שני מועמדים, הם התבקשו לטוס ללונדון לפגוש את בלווטניק. בצאתם מהפגישה הם כבר הבינו מי הבוס.

חוק הרשות השנייה, שחוקק לפני 30 שנה, כולל שורה ארוכה של הוראות שאמורות להביא להפרדה מוחלטת בין בעלי המניות בערוץ לבין מערכת החדשות. החוק הזה חוקק על ידי אנשים אופטימיים עם כוונות טובות - שכיום כבר מבינים עד כמה אבסורדי היה הרעיון שחדרי חדשות בשליטת מיליארדרים יהיו באמת עצמאיים בסדר היום שיאמצו. לפני שנתיים תיקנה הכנסת את החוק הזה ואיפשרה למשקיע זר, בודד, לשלוט ללא מצרים בערוץ טלוויזיה - בניגוד למצב שהיה קיים מאז הקמת הטלוויזיה המסחרית הישראלית ב-1993. מבקרי התיקון טעו לחשוב שנתניהו מקדם את החוק הזה בשביל ערוץ 20 זעיר הרייטינג. אבל מערכת היחסים בין בלווטניק לנתניהו שחשף וייץ, כמו גם התזוזה האטית אבל הברורה בסוג העיתונות בערוץ בשנתיים האחרונות - עשויים להביא למסקנה אחרת: התיקון נועד לאפשר לבלווטניק להיות שליט יחיד בערוץ.

מתן חודורוב
מתן חודורובצילום: תומר אפלבאום

בלווטניק חושב שבכל הקשור לרגולציה של שוק האנרגיה - נתניהו ותשובה צודקים וחודורוב טועה. ובאמת עולה השאלה - מי מבין יותר במדיניות ממשלתית המסדירה את פיתוח משאבי הטבע של המדינה - הכתב או המיליארדר?

אני נוטה לחשוב שבלווטניק. הראיה: חודורוב, שביקר את מתווה הגז ואימץ בעבר את הגישה שמשאבי אנרגיה שייכים בעיקר לציבור, הוא שכיר שכל לילה כשהוא עולה על יצועו שואל את עצמו אם ערוץ 13 עלול להיסגר או שהוא חס וחלילה יוחלף על ידי עיתונאי שקשוב יותר לאנשים מהסוג של תשובה. בלווטניק, לעומת זאת, הוא אחד מהאנשים העשירים בעולם הודות למדיניות ההפרטה והאנרגיה של ולדימיר פוטין, שאיפשרה לו להשתלט על חברת הנפט והגז TNK–BP במחיר מציאה ולהרוויח ממנה מיליארדי דולרים.

אז החליטו בעצמכם צופים, אזרחים ומשלמי מסים - מי מבין יותר כיצד עושים כסף מנפט וגז ואיזו תפישת עולם אתם רוצים שתנחה את חדשות 13 - של הבוס המיליארדר בלונדון או של השכיר מתל אביב.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker