רולניק: טעיתי, מצטער. בעידן הנוכחי הסגנון הזה לא מתאים

גיא רולניק מכה על חטא בעקבות הטור הסאטירי שלו משבוע שעבר, שגרם להרבה אנשים להאמין שהתוכן בו היה אמיתי, ומסביר איך בעידן הרשתות החברתיות כמעט בלתי אפשרי להבדיל בין אמת לבין קונספירציה

גיא רולניק
גיא רולניק
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הפגנה בארה"ב במחאה על מותו של ג'ורג' פלויד
הפגנה בארה"ב במחאה על מותו של ג'ורג' פלוידצילום: AFP

דב חנין, סוציאליסט, איש מפלגת חד"ש, שפרש לפני שנה מהכנסת לאחר קדנציה של 13 שנה, אינו שותף־מנהל בבנק השקעות בוול סטריט ולוביסט של אמזון, גוגל וקומקאסט - שלוש מהחברות הגדולות בעולם. זהבה גלאון, שפרשה מהכנסת ומראשות מרצ, לא נהפכה ל"מורידת גשם" - האישה שאחראית להביא עסקות בסכומי עתק למשרדי עורכי דין בינלאומיים. היא גם לא דמות משפיעה במערכות אכיפת החוק בציריך, לונדון וניו יורק.

תמר גוז'נסקי, שתגיע השנה לגבורות, לשעבר ח"כית מטעם חד"ש, קומוניסטית בהשקפת עולמה, אינה שותפה בצוותי הניהול של שלוש מיצרניות ציוד התקשורת הגדולות שפעלו בעולם בשני העשורים האחרונים - סיסקו, אריקסון ונורטל - וממילא ידיעותיה בתחום הביג דאטה, מחשוב ענן וסיבים אופטיים הן ככל הנראה מוגבלות מאוד.

כל התיאורים האלה ועוד רבים אחרים לקוחים מהטור הסאטירי שפירסמתי כאן בשבוע שעבר, והם מופרכים כמובן. אבל כל האמור לעיל אינו מובא כאן כתירוץ לטעות שעשיתי. העובדה היא שמספר גדול מדי של קוראים האמינו, חלקם לרגע, חלקם ליותר מכמה רגעים, שזה אפשרי: שקומץ אנשי שמאל ישראלים הם בעצם כרישי הון־שלטון, עריכת דין, תפירת עסקות וטכנולוגיה בינלאומיים, והם־הם שעומדים מאחורי ההסתבכויות הפליליות של ראש הממשלה בנימין נתניהו בתיקי 1000, 2000 ו-4000.

הרקע לטור של השבוע שעבר היה טענתו של נתניהו שמה שהוביל אותו לבית המשפט המחוזי בירושלים - שם הוא עומד לדין באשמה של שוחד, מרמה והפרת אמונים - הוא לא מעשיו והבחירות האישיות שלו, אלא חבורה של עיתונאים ואנשי שמאל שחברו יחד עם הפרקליטות לתפור לו תיקים.

בניסיון להסביר כמה משונה הטענה של נתניהו הזכרתי שלעיתונים "השמאלניים" (למעשה קיים רק אחד כזה) יש נתח שוק אפסי בישראל, שהשיח הציבור נשלט בידי ארבע קבוצות תקשורת שלבעלים ולבוסים שלהן יש עניין אפסי בשמאל ושחלקם גם מקורבים לראש הממשלה או שיש להם אינטרסים הדדיים רבים.

בשלב הבא פניתי בטור לכתב האישום עצמו. ציטטתי ממנו חמישה קטעים שבהם מתוארות עובדות שאינן שנויות במחלוקת לגבי שרשרת הפגישות שניהל נתניהו עם מיליארדרים וטייקונים וההחלטות שהוא והממשלה קיבלו בעניינם מיד לאחר מכן. ניסיתי להגביל עצמי בכתיבה לחלקים בכתב האישום שאינם כוללים פרשנויות של הפרקליטות לגבי כוונותיו הפליליות של נתניהו, אלא רק את העובדות היבשות שלדעתי מעידות על התנהלות מושחתת ומסוכנת - גם אם הפרקליטות לא תצליח להרים את נטל הראיה המשפטית ולהוכיח כוונה פלילית.

ליד כל ציטוט הבאתי קטע, שבטעות חשבתי שיהיה משעשע או לפחות אבסורדי אליבא דכולי עלמא, המתאר כיצד נתניהו בכלל ניסה להימנע מכל הפעולות המושחתות האלה, ורק בגלל אותם אנשי שמאל - חנין, גלאון, גוז'נסקי, עו"ד מיכאל ספרד ואבנר גבריהו - שם את עצמו שוב ושוב ושוב במצב של ניגוד עניינים והפרת אמונים. לי היה ברור, שהקוראים יודעים שלאנשים האלה אין כל קשר לנתניהו ולמעגלים הפוליטיים והחברתיים שלו.

ראש הממשלה בנימין נתניהו, רגע לפני פתיחת המשפט בעניינו
ראש הממשלה בנימין נתניהו, רגע לפני פתיחת המשפט בעניינוצילום: יונתן זינדל / פלאש

עם פרסום המאמר ביום חמישי בבוקר, ערב שבועות, התחלתי לקבל תגובות חריגות: הודעות וואטסאפ, סמסים ומיילים מאנשים שנהנו וחלקם גם צחקו. אבל ככל שהתקדם היום התרבו מסרים מסוג אחר.

תחילה היו אלה קוראים שהביעו חשש שמערך הדיגיטל של נתניהו ישתמש בסאטירה כדי להפיץ בקרב קהל שאינו מעורה בסוגיות חלקים מהמאמר כהוכחה לכך שהוא קורבן לקונספירציה של השמאל הרדיקלי. אבל בהדרגה התברר לי שהחשש של חלק מהקוראים נבע מכך שגם הם לא הבינו מיד שמדובר בקטע דמיוני שנועד להגחיך את קו ההסברה של ראש הממשלה.

עיתונאי בכיר, מגיש תוכניות טלוויזיה פוליטיות, כתב לי: "חג שמח. כתבתך השבוע נשמעת לי כמו סאטירה. עם זאת, לא מעטים מתייחסים אליה כאמת…האם תאיר את עיני?"

״נראה לך סביר שזהבה גלאון היא יועצת בינלאומית עם פרוטקשנים מרשויות החוק בבירות העסקים הגלובליות?" השבתי, באורח הגנתי משהו. והתשובה לא איחרה להגיע: "גיא יקר, אתה לא מבין כמה חברים אינטיליגנטים, שמאלנים טובים שלא לדבר על אנשי ימין, קיבלו את המופרכות הזאת כפשוטה…ברשת זה רץ כעובדה".

כל שעה הביאה עוד תגובות כאלה, הן ישירות והן דרך הרשתות החברתיות. ואז הגיע יום ראשון. אחד "השמאלנים" שהוזכרו בטור התקשר כשהוא נשמע במצוקה: הוא קיבל שיחות טלפון מכמה אנשים בכירים באקדמיה, בשלטון, בעולם המשפט, כולל משר מאוד בכיר לשעבר, שהבהירו לו שהם מוטרדים מ"הסתבכותו" בפרשות נתניהו.

"אתה צוחק עלי", הוא השיב לאחד מהם, "תגיד, באמת לא הבנת שזאת סאטירה?" בן שיחו לא השתכנע. זה נראה מפורט, זה פורסם בעיתון רציני, בטור שעוסק בנושאים האלה זה יותר מעשור.

הצטברות התגובות לא השאירה מקום לספק. הבנתי שטעיתי. גם אם רק 5% מהקוראים התבלבלו לרגע ולא הבינו את המסר, הרעיון והז'אנר - זאת כבר לא רק הבעיה שלהם, אלא של הכותב. ואני צריך להסיק מסקנות.

מייסד פייסבוק מארק צוקרברג
מייסד פייסבוק מארק צוקרברגצילום: Erin Scott/רויטרס

קוראים, חברים ועיתונאים הציעו הסברים שונים, חלקם מתחרים, לאופן המפתיע שבו מאות או אלפי אנשים הבינו את הטור הזה.

ראשית, הרפרנסים, הדימויים והשמות שהשתמשתי בהם לא היו רלוונטיים לחלק מהקוראים. כך למשל, כאשר כתבתי שפסח גלאון, בעלה של זהבה גלאון, הוא ברוקר של כוח במסדרונות השלטון בוושינגטון, בעל עוצמה לא פחותה מזאת של לובי הנפט, גולדמן סאקס, האחים קוך ושלדון אלדסון (שתורמים מיליארדי דולרים לדמוקרטים ולרפובליקאים כבר עשרות שנים), לחלק מהקוראים זה עבר מעל הראש והם לא עצרו לרגע להבין שזה טקסט מופרך לחלוטין.

שנית, חלק מהקוראים שרגילים לקרוא את הטור הזה בחמש, עשר או 20 השנים האחרונות לא ציפו לז'אנר הכתיבה הזה, בעיקר משום שהיה פרוש בפורמט הרגיל שלו על 1,800 מלה עם פרטי פרטים מדויקים ללא שום סיום או אזהרה שמדובר בסאטירה.

אחד מקוראינו העוקב אחרי הספרות המקצועית העיר שהמחקרים מראים שיש קשר בין אירועים מלחיצים ותחושת לחץ לבין אמונה בתיאוריות קונספירציה. ייתכן שהתפרצות קורונה ומשבר כלכלי חריף הם לא עיתוי טוב לסגנון הכתיבה המשועשע הזה. אבל מעבר לליקויים "הטכניים" בטור, לא כדאי להתעלם מהקונטקסט: מועד פרסומו, הנושא והאווירה שבה אנחנו נמצאים היום.

זה לא היה ניסוי חברתי. לא היתה לי כוונה לראות בקוראים הנאמנים שפני ניסוי, אבל המהירות שבה אפשר לשכנע אנשים חושבים בנכונותם של תסריטים כה מופרכים עשויה להעיד על העידן שבו אנחנו נמצאים ועל הקלות שבה ניתן למכור לאנשים אגדות או שקרים באמצעות סיפור טוב.

השילוב של כמות אינפורמציה חסרת תקדים המציפה אותנו דרך הרשתות החברתיות, הקלות שבה פוליטיקאים ובעלי אינטרס יכולים להפיץ מידע שקרי והקיטוב הגובר והולך במערכות הפוליטיות יוצר עולם שבו קשה יותר ויותר להבחין בין אמת לשקר, בין מציאות לדמיון, בין תחקיר מגובה עובדות לבין תיאוריות קונספירציה, בין תעמולה של השלטון לבין דיווח עיתונאי או מחקר אמפירי. זהו עולם שבו אין לנו "מציאות משותפת" - עובדות ונרטיבים שעליהם אנחנו יכולים להסכים.

מול הרעש האדיר העולה מהרשתות החברתיות והכלים המתוחכמים שיש לבעלי כוח והון לבלבל, לטרגט ולהונות את הציבור, נוצרת ירידה בקשב של הציבור וחוסר נכונות להתעמק בטקסטים שאורכם יותר מעשר פסקאות, בארבע דקות של כתבת טלוויזיה, בסאונדבייטים המהירים בפאנלים באולפנים, ב-280 התווים שמאפשר טוויטר או בכמה שורות המקובלות בפוסט הוויראלי בפייסבוק.

נשיא ארה"ב דונלד טראמפ
נשיא ארה"ב דונלד טראמפצילום: Jonathan Ernst/רויטרס

האלגוריתם של פייסבוק מעודד הקצנה

זירת הפוליטיקה, השיח הציבורי והעיתונות היא מורכבת ומרובת משתנים, וקשה לבודד אותם ולהוכיח נסיבתיות. אבל עידן השקרים, הפייק והקיטוב קשורים גם בטכנולוגיה החדשה והדומיננטית של תקשורת המונים - הרשתות החברתיות, המונופולים הדיגיטליים ובעיקר פייסבוק.

המספר האדיר של משתמשים בפייסבוק והמידע העשיר והפרטי שיש לחברה על חייהם מאפשרים למהנדסי החברה להגיע לתובנות עמוקות ומדויקות לגבי ההשפעה של הפלטפורמה על המשתמשים שלהם. אלא שפייסבוק לא משתפת את הציבור ואת הקהילה האקדמית בנתונים ובתובנות, אלא רק באלה שמתאימים לאינטרס שלה.

בשבוע שעבר חשף "וול סטריט ג'ורנל" מחקרים פנימיים שנערכו בפייסבוק בשנים האחרונות. דו"ח פנימי מ-2016 הראה כי "64% מכלל הקבוצות הקיצוניות הצטרפו הודות לכלי ההמלצה של החברה"; מחקר פנימי מ-2018 מצא כי "האלגוריתמים מנצלים את המשיכה של המוח האנושי לפילוג וקיטוב", והזהיר כי אם לא יפקחו עליהם, הם ייהפכו למרושעים יותר ויותר כדי למשוך עוד משתמשים. מסמך פנימי אחר מצא כי "האלגוריתמים מעצימים משתמשים שמבלים 20 שעות בפלטפורמה ומעלים תוכן מסית" באמצעות משתמשים שאולי אינם בני אדם כי אם בוטים.

מהתחקיר של העיתון השמרני־ימני עולה כי בכירי פייסבוק, ובעיקר המייסד מארק צוקרברג, התעלמו מההמלצות לתקן את הבעיות האלה, או מיתנו אותן שוב ושוב, משום שחששו להיראות מוטים נגד המפלגה הרפובליקאית שאוהדיה הם אלה שמעלים, לפי הניתוח של פייסבוק, את המספר הרב ביותר של תוכן אנטי־חברתי, מסית ומקטב.

לאחר בחירות 2016 בארה"ב הכחיש צוקרברג את הטענה שהאלגוריתם של החברה מסייע להפצת שקרים. בהמשך הוא שינה את גרסתו וטען שפייסבוק אכן זקוקה לרגולציה ממשלתית משום שהיא גדולה מדי והשפעתה עצומה.

אבל ההכרזות של צוקרברג שהוא לוקח אחריות על התפקיד האדיר שיש לפייסבוק בזירה הציבורית והפוליטית בעידן הנוכחי התבררו שוב ושוב כחלולות. לפני כשנה הצהירה דוברת החברה שאין לפייסבוק מדיניות למנוע הפצת שקרים, והשבוע חזר צוקרברג ואמר שהחברה לא תמנע מנשיא ארה"ב דונלד טראמפ להשתמש ברשת כדי להפיץ שקרים או להסית לאלימות. הדברים נאמרו לאחר שטראמפ הכריז בחשבונות הפייסבוק והטוויטר שלו שכאשר "הביזה מתחילה - הירי מתחיל", שנתפסו אצל רבים כקריאה לאלימות נגד מיליוני המוחים שיצאו לרחובות הערים הגדולות בארה"ב בתגובה לרצח של ג'ורג' פלויד.

שוטרים רודפים אחרי מפגין בארה"ב במהלך המחאות על מותו של ג'ורג' פלויד
שוטרים רודפים אחרי מפגין בארה"ב במהלך המחאות על מותו של ג'ורג' פלוידצילום: STRINGER/רויטרס

הטענה של צוקרברג שהחברה אינה רוצה להתערב ו"לפסוק" בתחום התוכן היא מופרכת. האלגוריתם של פייסבוק הופך תכנים מסוימים לוויראליים ודוחק תכנים אחרים לשוליים. הוא נועד למקסם הכנסות באמצעות טרגוט המשתמשים לפי חולשותיהם ונטיותיהם. פייסבוק בעלת השפעה גדולה יותר על סוג התוכן שמיליארדי אנשים צורכים - יותר מכל גורם אחר פרטי וממשלתי בהיסטוריה. פייסבוק לא מתערבת בפוסטים מסיתים של ראשי מדינות, אלא רק כדי למנוע מהם להגביל את פעילותה ולהאט את קצב מכונת הכסף המונופוליסטית.

מנכ"ל טוויטר, ג'ק דורסי, הורה למהנדסים שלו להצמיד לציוץ של טראמפ הערה שהוא מאדיר אלימות, לאחר שכמה ימים קודם לכן טוויטר הוסיפה ליד ציוץ אחר של הנשיא לינקים למאמרים בעיתונות שמוכיחים שטראמפ משקר.

טראמפ, שלחשבון הטוויטר שלו יש 80 מיליון עוקבים וזה הכלי העיקרי שלו להשפיע על השיח הציבורי בארה"ב, רתח מזעם וחתם על צו שאמור, תיאורטית, לבטל את סעיף 230 בחוק התקשורת האמריקאי מ-1996. סעיף 230 הקצר ידוע בכינוי "26 המלים שיצרו את האינטרנט" - זה החוק שפוטר בפועל את הרשתות החברתיות מכל אחריות לתוכן שמשתמשים מעלים על הפלטפורמות שלהם, גם אם הן מסננות, מצנזרות או מקדמות את התכנים לפי שיקול דעתן.

סעיף 230 לא באמת "יצר את האינטרנט" אלא בעיקר איפשר את עליית הפלטפורמות הדיגיטליות, הפיכתן למונופולים וניוון של זירת האינטרנט הפתוחה. בניגוד לכלי תקשורת רגילים שצריכים לייצר מידע, לאמת אותו ולעמוד מאחוריו במקרה של תביעות, הפלטפורמות פטורות מכל אחריות. הפטור שמעניק סעיף 230 הוא הרכיב הקריטי במודל העסקי של הרשתות, שהפך את פייסבוק לחברת המדיה הגדולה בעולם ולמכונה מונופוליסטית להדפסת כסף.

האיום של טראמפ נגד טוויטר ריק מתוכן, לא רק משום ששינוי כזה לא יעמוד בבית המשפט והוא דורש אישור של בתי המחוקקים, אלא בעיקר משום שטראמפ הוא כנראה הנהנה והמוטב העיקרי בארה"ב מסעיף 230: מעולם לא היה פוליטיקאי שעשה שימוש כה אגרסיבי ומצליח ברשתות חברות כמו טראמפ, ואין הרבה פוליטיקאים שמתחרים בכמות השקרים שלו. בלי סעיף 230 פייסבוק, יוטיוב וטוויטר לעולם לא היו נהפכות לפלטפורמות הפצה כה גדולות ואפקטיביות, וממילא חלק גדול מהציוצים והפוסטים של טראמפ היו נמחקים מיד מאחר שהיו חושפים את החברות לתביעות. החוקים המסדירים את עולם התקשורת של העידן הנוכחי היו רוח גבית עבור טראמפ, ואיפשרו לו לשבור את כללי המשחק והנורמות של הפוליטיקה בארה"ב. פוליטיקאים בכל רחבי העולם מחקים את טראמפ ואת שיטותיו.

לא לרדוף אחרי המודל האמריקאי

בנימין נתניהו היה חיית תקשורת מתוחכמת ומלוטשת עוד הרבה לפני שטראמפ נכנס לפוליטיקה וכבש את טוויטר. אבל הנכונות של טראמפ לשבור כל מוסכמה, לשקר, להסית, לתקוף באלימות את התקשורת וללעוג לכל מוסד דמוקרטי סייעה לנתניהו להרחיב את המנעד והאגרסיביות של הטקטיקות שלו. עידן הפייק, הקיטוב והטשטוש בין אמת לשקר מתאים לנתניהו מודל 2020, ששונה מהותית מנתניהו מודל 2010 או 2000.

הפגנה במחאה על מותו של ג'ורג' פלויד
הפגנה במחאה על מותו של ג'ורג' פלוידצילום: STRINGER/רויטרס

לפוליטיקה ולאמת היו מאז ומעולם יחסים גרועים באופן אינהרנטי, אבל בעידן טראמפ הקשר בין הפוליטיקה לבין האמת לעתים קרובות מתאיין לחלוטין.

עד לפני חצי שנה המשיכו תומכי טראמפ בארה"ב ובישראל להתמוגג מהסגנון החדש שהביא לפוליטיקה ולחגוג את תמיכתו בישראל. ארה"ב, בעיניהם, היתה מודל דמוקרטי, כלכלי וחברתי מנצח. התמיכה של טראמפ בנתניהו הגדילה את ההון הפוליטי של האחרון, כי ארה"ב וטראמפ נחשבו ווינרים.

לפני חודשיים התנבאתי כאן בזהירות שמגפת הקורונה תחשוף את המודל האמריקאי במערומיו, והכלכלה הגדולה בעולם עלולה להיראות כמו מדינת עולם שלישי. ואכן, לא חלף זמן רב והתברר שארה"ב מובילה בעולם במספר החולים והמתים מקורונה, והגפרור של הגזענות ואלימות המשטרתית הצית גל מחאות אלימות עם תמונות שמוכרות לנו ממדינות לא דמוקרטיות. לא היה לי מידע, תובנות או יכולת להבין כיצד תתפתח המגפה, אבל כן הקדשתי בעשור האחרון יותר ויותר זמן לכתיבה על תרבות השלטון והמוסדות הדמוקרטיים האמריקאיים, שלדעתי חלשים בהרבה ממה שהורגלנו לחשוב.

מיליוני אמריקאים בערים הגדולות, הכלואים בבתיהם שלושה חודשים - בהתחלה בגלל הנגיף ובשבוע האחרון בגלל הביזה והאלימות ברחובות הערים המרכזיות, מהרהרים בשאלה עד כמה המודל האמריקאי והמוסדות הדמוקרטיים שלהם עמידים, חסינים או גמישים כדי לעמוד בזעזועים כלכליים, טכנולוגיים או בריאותיים. בשנים האחרונות קראנו כאן שוב ושוב למקבלי ההחלטות הישראלים להתרחק מהרעיונות והמדיניות האמריקאית. הביזה ברחובות הערים הגדולות בחודש האחרון צריכה להיות עבורנו תמרור אזהרה לתוצאות של מדיניות ממשלתית המתעלמת מאי-שוויון וריכוז עושר בידי מעטים.

רגע המבחן של המעצמה החשובה ביותר בעת המודרנית מתקרב במהירות. תוך שנים לא רבות יתברר אם יש לה את היכולת לעשות שינוי פוליטי חד ולנצל את המשאבים האדירים שלה - הגיאוגרפיה, ההון האנושי, הגודל, העוצמה - כדי לחזור להוביל את העולם מול האתגרים הגדולים שעומדים בפניו, או שהיא תתחיל לשקוע במהירות. חלקים הולכים וגדלים מהדור הצעיר בארה"ב סבורים שהמודל והשיטה כבר לא עובדים. עכשיו השאלה היא אם הקיטוב, ריכוז הכוח וההון האדיר בידי מעטים וההזנחה של עשרות שנים של המרחב הציבורי ניתנים לשיקום, או שאירועי השבוע האחרון ייזכרו כתחילת שקיעתה של האימפריה.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker