הבורר

680 דולר לשעה: האם דנציגר יחשוף את השיטה שמאיימת על הפנסיה שלנו?

עם הניסיון העשיר שיש לו, אנחנו זכאים לצפות מהשופט העליון בדימוס יורם דנציגר שיציב אבני דרך חדשות, ויגיש לנו השנה דו"ח מסוג אחר - שיחולל שינוי אמיתי בחוקים ובנורמות של ניהול כספי ציבור בישראל

גיא רולניק
גיא רולניק
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
יורם דנציגר
יורם דנציגרצילום: מוטי מילרוד

1. הבורר

ב–7 במארס 2017 הפתיע יורם דנציגר את עולם המשפט, כאשר הודיע על כוונתו לפרוש תוך שנה מכס השיפוט בבית המשפט העליון בירושלים. על פי הנוהג והחוק, מצופה היה מדנציגר שיפרוש רק חמש שנים מאוחר יותר, עם הגיעו לגיל 70. בהיסטוריה של בית המשפט העליון לא זכור משפטן שהחליט לפרוש בגיל 65 מהכיסא הרם, היוקרתי והמשפיע ביותר בזירה הציבורית בכלל ובעולם המשפט בפרט.

דנציגר מעולם לא נימק את התפטרותו, אבל השבוע קיבלו קוראי העיתונים הכלכליים תזכורת לשוויו של המוניטין שעומד לרשותו של שופט עליון שפורש וכוחו עדיין במותניו, כאשר פורסם שכר הטרחה שהוא יגבה בתפקידו כבודק בסכסוך בין יו"ר כלל ביטוח למנכ"ל שלה: 680 דולר לשעה.

בשילוב של יוקרה, עצמאות, עניין, נוחות וכסף אין הרבה מתחרים לקריירה של שופט עליון שנהפך לבורר: גם אם יגביל עצמו לארבע שעות עבודה ביום הוא עשוי להגיע להכנסה של רבע מיליון שקל בחודש, ועם הטייטל "שופט עליון בדימוס" ועבר של עורך דין מסחרי בקורות חייו, לדנציגר יש סיכוי טוב להיהפך לבורר המבוקש ביותר בישראל.

2. הבדיקה

המשימה האחרונה שנחתה על שולחנו של דנציגר לא דומה לבוררויות הרגילות. זאת "בדיקה" והמזמין שלה בפועל הוא הרגולטור. דנציגר התבקש לשמש בודק בסכסוך בין יו"ר כלל ביטוח דני נוה לבין מנכ"ל החברה יורם נוה, שהאשים את האחרון בכך שהביא להדחתו בעקבות לחצים של גורמים חיצוניים לדירקטוריון שניסו להשפיע על ניהול החברה.

יו"ר רשות שוק ההון משה ברקת לא מבקש מדנציגר לפסוק רק במאבק השליטה, שהוא סימפטום, אלא לרדת לשורש אחת הסוגיות החשובות בשוק ההון הישראלי: המשטר התאגידי, הבקרה והניהול במוסדות הפיננסיים בישראל בכלל, ובאלה שנעדרים בעל שליטה ברור בפרט.

כלל ביטוח מנהלת יותר מ–200 מיליארד שקל של כספי ציבור. בנק הפועלים ובנק לאומי, גם הם ללא גרעין שליטה, מנהלים כחצי טריליון שקל כל אחד. מגדל, הפניקס ופסגות, שמוחזקות בידי בעלי שליטה עתירי הלוואות ומינוף, מנהלות יחדיו כ–700 מיליארד שקל.

יו"ר כלל ביטוח, דני נווה (מימין) ומנכ"ל החברה, יורם נווה
יו"ר כלל ביטוח, דני נוה (מימין) ומנכ"ל החברה, יורם נוהצילום: אורן בן חקון

ההחלטה הראשונה שצריך לקבל דנציגר בבואו לראיין את העדים בבדיקה הזאת ובהתיישבו לכתוב את הדו"ח, היא אם נדרשת כאן פסיקה בשאלה מי צודק — היו"ר דני נוה או המנכ"ל יורם נוה, או שהשאלה החשובה היא כיצד נוהלה כלל ביטוח, מה היה תפקידו האמיתי של הדירקטוריון, אם החברה הושפעה מאנשים שלא ישבו בהנהלה ובדירקטוריון, אם הדירקטורים מילאו את תפקידם ואם המסגרת החוקית הקיימת יכולה להבטיח שלמנהלי שבעת המוסדות הפיננסיים בישראל יש מערך תמריצים שעולה בקנה אחד עם האינטרסים של הציבור, שהפקיד אצלם כמעט 3 טריליון שקל של חסכונות ופנסיות.

3. בזק

הדרך הטובה ביותר להתחיל במלאכת החקירה, הניתוח והכתיבה של דו"ח דנציגר 2 הוא ללכת קודם כל לדו"ח דנציגר 1, לקרוא אותו ולבדוק מה קרה מאז שנכתב.

דו"ח דנציגר 1 נכתב על ידי אותו דנציגר ב–2007, לפני שמונה לבית המשפט העליון. הוא נבחר אז על ידי דירקטוריון בזק, לדרישת רשות ניירות ערך, לחקור את האירועים בדירקטוריון החברה סביב רישומים חשבונאיים ואישור תוכנית השכר והאופציות, בין השאר, של המנכ"ל דאז יעקב גלברד.

כאשר דנציגר פירסם לפני 13 שנה את ממצאי הבדיקה שלו על התנהלות דירקטוריון בזק וההנהלה, רוב המיקוד הציבורי היה בשורה התחתונה שלו: תהליכי קבלת ההחלטות היו כושלים, רשלנות מקצועית התגלתה ברישומים חשבונאיים, תהליך אישור תוכניות השכר והאופציות היה פגום. גלברד נאלץ להתפטר, ובמקומו מונה אחד המנהלים הצעירים בקבוצה — אבי גבאי.

דנציגר בחר שלא להעמיק ולחפור בסוגיה אחרת שהוא גילה בחקירותיו: חשדות שדירקטוריון בזק היה למעשה מוסד פיקטיבי, שאיכלס ברובו בובות, בשעה שההחלטות החשובות ביותר התקבלו מחוץ לו, על ידי בעלי השליטה בחברה באותו מועד, ובעיקר על ידי הדומיננטי והעשיר בהם — המיליארדר חיים סבן.

בפרוטוקול של ישיבת דירקטוריון מ–2006 מצא דנציגר ציטוט של הדירקטור יגאל כהן־אורגד, לשעבר שר האוצר: "מועצת המנהלים מקבלת דיווח מההנהלה, אבל היא אינה פקטור בתהליך קבלת ההחלטות, שמנוהל על ידי בעלי השליטה וההנהלה מחוץ לדירקטוריון״.

מנכ״ל במשק שניהל משא ומתן עם בזק סיפר אז על הדינמיקה שהיתה בין סבן לבין היו"ר השכיר של החברה, עו"ד דב ויסגלס, שמונה לתפקידו לאחר שסיים את כהונתו כראש לשכתו שלאריאל שרון, ראש הממשלה בתקופה שבה הופרטה החברה, ומשרד ראש הממשלה היה מעורב במתן היתר השליטה לסבן. בישיבת המשא ומתן שבה השתתף אותו מנכ"ל נטלו חלק היו"ר והשותף בשליטה. הישיבה נפתחה, סבן פקד על ויסגלס לספר בדיחה, ויסגלס סיפר בכישרונו הידוע בדיחה נהדרת, כולם פרצו בצחוק, אך לאחר שסיים והחלה הישיבה — ברור היה מי מקבל את ההחלטות. זאת לא היתה הדינמיקה היחידה בחברה שהעבירה מסר היכן וכיצד מתקבלות ההחלטות. מנכ"ל חברה בת של בזק סיפר כיצד היה מקבל בשעות לא קונבנציונליות, בגלל הפרשי השעות בין ישראל ללוס אנג'לס, טלפונים מסבן עם שאלות ולעתים הוראות לגבי עסקות רכש של החברה.

דנציגר פירסם את הדו"ח, חקירה פלילית לא נפתחה, גלברד הלך הביתה וסולק מצמרת עולם העסקים. אבל סבן, כמו שאר בעלי השליטה בחברה, יצא כמעט ללא שריטה מהדו"ח של דנציגר.

כמובן, הם כלל לא היו דירקטורים בחברה. הם שייטו בגובה 30 אלף רגל מעל בנייני עזריאלי, חלקם במטוסיהם הפרטיים, והשיחות בעל פה, המסרונים והמיילים שלהם עם נציגיהם בדירקטוריון ועם ההנהלה נותרו מחוץ לפרוטוקולים ולמסגרת המשטר התאגידי — מארג החוקים הסבוך שאמור לדאוג לבעלי המניות ולתקנת הציבור. אך בסופו של דבר הוא נותר מחורר ופרוץ לרווחה להתערבותם של בעלי השליטה בחברה, גחמותיהם והאינטרסים הסמויים והגלויים שלהם.

4. שאול אלוביץ׳

עידן סבן בבזק היה תור הזהב של החברה. ראשי הממשלה שרון ואהוד אולמרט לא התעניינו ברפורמות כלכליות שמחלישות מונופולים, החברה הבת פלאפון הדפיסה כסף וסבן ושותפיו, מורי ארקין וקרן איפקס, מכרו את גרעין השליטה בחברה ב–2005 תמורת 4.237 מיליארד שקל. רונלד כהן, הבוס של איפקס, סיפר לי שזאת היתה אחת העסקות הטובות שעשה אי־פעם, עם תשואה שנתית פנימית של יותר מ–30%. כל הרנטה המונופוליסטית של החברה זרמה לכיסי בעלי השליטה בחברה.

ואז הגיע שאול אלוביץ' ורכש מסבן, ארקין ואיפקס את השליטה בבזק. העיתוי היה פחות מוצלח: זה היה בעידן שבו נתניהו עדיין התעניין בתחרות ורגע לפני המחאה החברתית. עם פתיחת התחרות בענף הסלולר באביב 2012, ספגה פלאפון — פרת המזומנים העיקרית של בזק — ירידה חדה ברווחיות, לאחר עשור שבו עשקה בנחת יחד עם סלקום ופרטנר את לקוחות הטלפונים הניידים בישראל.

שאול אלוביץ'
שאול אלוביץ'צילום: אייל טואג

ואז, כך גילתה מאוחר יותר חקירת רשות ניירות ערך והמשטרה, פנה אלוביץ׳ לשיטה הידועה: הוא קידם באגרסיביות עסקה שבה בזק תרכוש ממנו את מניותיו בחברת yes, כדי לחלץ את עצמו מהחובות הכבדים שאליהם נקלע כתוצאה מהפסדי yes ורכישת גרעין השליטה בבזק. שוב עולה החשד שדירקטוריון בזק היה תיאטרון בובות של בעל השליטה הממונף, ששלט בחברה באמצעות פירמידת חובות וחברות אף שהרוב המכריע של ההון שמימן את החברה במניות וחוב שייך לציבור.

בניגוד לסיבוב הראשון, שבו רשויות החוק מתעניינות בנעשה בדירקטוריון בזק, הפעם נפתחה חקירה פלילית, נלקחו מחשבים וסמארטפונים, והשיטה שרק טפח קטן ממנה נחשף בדו"ח דנציגר התגלתה בכל הדרה או כיעורה: ביום ראשון הקרוב יחבוש אלוביץ' את ספסל הנאשמים יחד עם בנימין נתניהו וארנון (נוני) מוזס בפרשה הידועה כתיק 4000, שנולדה רק כתוצאה מהחקירה בפרשת המשטר התאגידי בדירקטוריון בזק.

5. אלפרד אקירוב

לדנציגר לא היתה ב–2007 סיבה ובוודאי לא תמריץ, בהיותו שותף במשרד עורכי דין פרטי, להעמיק ולחקור את היחסים בין ההנהלה, הדירקטוריון ובעלי השליטה בבזק. זאת לא הזירה שאליה רוצה להיכנס עורך דין מסחרי, ובוודאי לא מי שרוצה להיות הבורר המבוקש במגזר העסקי הקטן והצפוף בישראל.

אבל ב–2020, כאשר קדנציה של שופט עליון מאחוריו, אפשר להגביה את רף הציפיות מדנציגר בדו"ח הבא שיכתוב. חשיפת המשטר התאגידי בכלל ביטוח היא מטרה ראויה כפליים מבזק, שכן מדובר במוסד פיננסי שמנהל כספי ציבור בהיקף גדול פי עשרה והשפעתו על הציבור היא בהתאם.

פרופ' צבי גליל
פרופ' צבי גלילצילום: דודו בכר

הסוגיה שעומדת לפתחנו הפעם היא אינה בעל שליטה שהוא "דירקטור צל" — כלומר שולט בחברה אף שהוא לא יושב בדירקטוריון ואין כל בקרה ושליטה ושקיפות לגבי מעשיו. הפעם עסקינן בשאלה אם יש גורמים בעלי עוצמה כלכלית שיכולים להשפיע על המנהלים בחברה אף שהם לא בעלי שליטה.

מקום טוב להתחיל בו את החקירה הוא בעדויות שמסר לפני עשור נשיא אוניברסיטת תל אביב, פרופ' צבי גליל. לאחר שנאלץ להתפטר מתפקידו בלחץ הוועד המנהל, סיפר גליל בראיון ל"כלכליסט" על התרשמותו מהמשטר התאגידי שם: "אוניברסיטת תל אביב מתנהלת כמו חונטה. לא תתפוס אותם עם מעטפות מזומן, הם מתוחכמים מדי לזה, אבל אין שם סטנדרטים של יושרה…דן פרופר היה חבר בוועד המנהל הקודם של האוניברסיטה. יו"ר הוועד הנוכחי, ליאורה מרידור, היא דירקטורית חיצונית אצלו באסם, ושניהם יחד דירקטורים בטבע. מרידור ישבה עד אוקטובר האחרון בדירקטוריון של דלתא, שהיתה בשליטת דב לאוטמן, יו"ר הוועד המנהל הקודם של האוניברסיטה. ליאורה מכהנת גם כדירקטורית חיצונית בדירקטוריון של אלרוב שבשליטת אלפרד אקירוב, שחבר בוועד המנהל. בולק גולדמן, עוד חבר חדש, גם הוא דירקטור חיצוני אצל אקירוב. כשאני יושב בדירקטוריון שלך ואתה בשלי, ושנינו יושבים אחר כך בוועד המנהל של האוניברסיטה, זה דופק גם את החברות וגם את האוניברסיטה. אחרי זה הם גם יוצאים לאותן מסיבות, מבלים יחד, וכשמבקרים אותם — הם אומרים שהם בכלל נמצאים באוניברסיטה בהתנדבות, וחושבים שזה מנקה אותם מאחריות. האבסורד הוא שאף שלדבריהם הם בכלל לא צריכים את זה, רק תנסה להזיז אותם מהתפקיד. זה בלתי אפשרי".

גליל טען שהתהליך שבסופו נאלץ להתפטר מתפקידו כנשיא האוניברסיטה קשור לעסקת נדל"ן שבה היתה מעורבת האוניברסיטה. "הכל התחיל בסיפור של המעונות, ובעיקר בחיכוך שאליו הגעתי מול אלפרד אקירוב, חבר הוועד המנהל…חמישה חודשים לפני כניסתי לתפקיד נפגשתי עם לאוטמן, שהיה אז יו"ר הוועד המנהל, והתברר לי שעומדים לחתום (עסקה לבניית מעונות) עם שיכון עובדים ללא מכרז, לאחר שהיא נותרה המתמודדת היחידה. אמרתי, 'רגע, עצור'. בארה"ב מקובל שעד שנשיא אוניברסיטה חדש נכנס לתפקידו לא מקבלים החלטות עם משמעות לטווח ארוך. על בסיס אותו היגיון אמרתי לדב שזה הפרויקט הכי גדול של האוניברסיטה ושאני רוצה ללמוד אותו לפני החתימה. דב התעקש שחייבים לחתום עכשיו. הוא אמר: 'אתה תתעסק בשלך, תמנה דיקנים, ותן לנו לעשות את העבודה שלנו'…כאשר בחנתי את החוזה, גיליתי שעל פי ההסכם יוכל היזם להשכיר 80% מהמעונות במחיר השוק. זה נשמע לי לא הגיוני, עקב מחירי השכירות הגבוהים ברמת אביב. דאגתי שיכניסו בחוזה שינויים שיורידו את מחיר השכירות, ושיהיו מלגות גם של היזם וגם של האוניברסיטה.

אלפרד אקירוב
אלפרד אקירובצילום: עופר וקנין

"חזרתי לדב ואמרתי לו שאפשר להמשיך, אבל שיש לי בעיה אחת: אלפרד אקירוב. כחבר הוועד המנהל, אקירוב היה אמור להוביל את המשא ומתן מול שיכון עובדים, אבל מצד שני אקירוב הוא איל נדל"ן. לא שהיתה לי ידיעה או אפילו רמז שמשהו לא בסדר, אבל לא ידעתי מה טיב היחסים בינו לבין החברה הזוכה, ורציתי למנוע אפילו מראית עין של ניגוד אינטרסים. אמרתי לדב שניתן לאקירוב להיות יועץ ושלא נזוז בלעדיו, אבל אקירוב לא צריך להוביל משא ומתן מסחרי נדל"ני. מי שצריכה להוביל היא האוניברסיטה, כלומר המנכ"ל. דב שאל אם אני מטיל ספק ביושרו של אלפרד. אמרתי שלא, אבל שזה נראה לי נכון יותר. הוא לא ענה".

ב–2009 נאלץ גליל להתפטר, אקירוב נשאר, והיום יש באוניברסיטה גם מרכז ללימודי נדל"ן על שמו.

6. 200 מיליארד שקל, לא 5 מיליארד

מאז אותו אירוע באוניברסיטה, כוחו ומעמדו של אקירוב בעולם העסקים רק גדלו. אל השקעותיו בנדל"ן הצטרפו השקעות ענק במניות של מוסדות פיננסיים, האחרונה היא חבילה של 5% ממניות כלל ביטוח שרכש בבורסה. לפני חודש הטיל מנכ"ל כלל ביטוח יורם נוה פצצה, כאשר שיגר לדירקטוריון מכתב שבו טען שאקירוב ניסה להשפיע מבחוץ על הנהלת החברה. הטענה היא שאקירוב מבקש למחוק מהמסחר את החברה הבת של אלרוב, אלרוב נדל"ן, וכלל ביטוח המחזיקה במניותיה עבור המבוטחים לא מעוניינת למכור לו את המניות.

"אנו מחזיקים כ–13% ממניות החברה, ולמעשה מהווים את בעל המניות הגדול ביותר מן הציבור בקבוצת אלרוב", כתב נוה. "עסקת בעלי שליטה זו אמורה להיות נדונה בחודשים הקרובים. רק אציין שאלפרד עצמו ציין בפני ובפני אחרים שזה היה מניע משמעותי להחלטתו לרכוש מניות בכלל ביטוח ו'לנער את ההנהלה'. מאז רכישת המניות בכלל ביטוח, אלפרד שלח מכתבי איום משפטיים כנגד פעולות שונות של החברה, שלא מצאנו שיש בהן ממש, פועל למול דני, דירקטורים בחברה ולמולי אישית במטרה שנשפיע על מנהלי ההשקעות וחברי ועדת השקעות עמיתים לאישור מתווה מוסכם".

אקירוב מכחיש הכל ואף שלח לנוה מכתב איום בתביעה. אבל השיטה שבה השתמש — לטענת נוה — מזכירה את זו שתיאר נשיא אוניברסיטת תל אביב לפני עשור. אנשי אקירוב ניסו למסגר את הסכסוך שפרץ בחברה במונחים של "אקטיביזם של בעלי מניות", כאילו הסוגיה שעומדת לפתחנו היא אם לבעלי מניות שאין להם שליטה או מושב בדירקטוריון מותר להתערב או ללחוץ על הנהלת החברה. אבל זה כמובן מסך עשן: הסוגיה אינה אקטיביזם, אלא אם יש גורם בעל עוצמה מחוץ לדירקטוריון שמנסה להשפיע על החברה בנושאים שבהם הוא נמצא בניגוד עניינים. זאת סוגיה קריטית במיוחד במוסד פיננסי, משום שרוב הכסף שמנהלות חברות ביטוח כלל אינו בבעלות בעלי המניות בחברה, אלא שייך למבוטחים. האינטרסים של בעלי המניות ושל הלקוחות הם שונים ולעתים מנוגדים, והסכנה הגדולה ביותר שרובצת לפתחנו היא לכספי המבוטחים — 200 מיליארד שקל של אלמנות ויתומים — ולא לבעלי המניות ששווי השקעתם הוא כ–5 מיליארד שקל בלבד.

7. ההזדמנות

המצב שבו שוק הפנסיה והחיסכון בישראל נשלט בידי שבע חברות ענק שיש חשש כבד לאיכות, לעצמאות, לחוט השדרה וליושרה של הדירקטורים שמפקחים על כספי הלקוחות בהן, הוא מטריד. הוא נחשף בעבר בדו"ח הפנימי של בנק ישראל שעסק ביו"ר בנק הפועלים דני דנקנר, הוא עלה בוועדת הכנסת לחקירת האשראי לטייקונים, הוא התגלה שוב ושוב במאבקי השליטה של בעל השליטה במגדל ביטוח, שלמה אליהו, עם המנכ״לים שהוא מחליף כמו גרביים. עכשיו נחשף ממנו טפח במאבק בכלל ביטוח.

משה ברקת, הממונה על שוק ההון במשרד האוצר
משה ברקת, הממונה על שוק ההון, ביטוח וחיסכון

בחברת ביטוח יש ועדת השקעות, וההחלטות בנושאים האלה צריכים להתקבל בה, ולא על ידי הנהלת החברה. גם פה צריך דנציגר להרים את המסך ולגלות לציבור אם הוועדה היא עלה תאנה בלבד. ההתנהלות של הגופים שמנהלים את כספנו לא יכולה ולא צריכה להיות כמו זאת של חברת נעליים. כללי המשטר התאגידי העוסקים באקטיביזם של בעלי המניות בחברות ללא גרעין שליטה לא יכולים להיות עלה התאנה של גורמים כלכליים המבקשים להשתלט על כספנו, באמצעות לחץ של המנהלים או הדירקטורים בחברות אלה. כל עוד בעלי כוח כלכלי עצום פועלים במחשכים, בשיחות עם דירקטורים, כל עוד הדירקטורים בחברות אלה לא יפנימו שתפקידם הוא בראש ובראשונה להגן על כספי הציבור ולהבטיח שיהיו מושקעים לטובת ציבור העמיתים ולא להבטיח מינויים בחברות נוספות, אמון הציבור בשוק ההון ילך וייחלש. זה האתגר שמוטל על כתפיו של דנציגר.

ברקת, שהחל את הקדנציה שלו ברגל שמאל כאשר הראה סימנים של התקפלות מול לובי סוכני הביטוח, חשף שיניים והראה עצמאות ותבונה כאשר התערב בפרשת כלל ביטוח. אבל מבנה השליטה והניהול במוסדות הפיננסיים האלה דורש טיפול שורש רציני, לא נזיפות ומלל מהסוג שהיה בדו"ח דנציגר 1, אלא חקירה עמוקה שתסביר לציבור, לרגולטורים ולמחוקקים שכספי הציבור בסכנה, שמועדוני כוח, חונטות, ניגודי עניינים ואנשי עסקים עם כוח גלוי וסמוי מאיימים על הניהול של מצבור ההון הגדול ביותר בישראל.

ב–680 דולר לשעה, ועם הניסיון העשיר שיש לו, אנחנו זכאים לצפות מהשופט העליון בדימוס דנציגר שיציב אבני דרך חדשות, יסיק מסקנות מהאפקטיביות המועטה של הדו"ח הקודם שלו ויגיש לנו השנה דו"ח מסוג אחר — שיחולל שינוי אמיתי בחוקים ובנורמות של ניהול כספי ציבור בישראל.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker