האם שילמנו 2 מיליארד דולר כדי שברוני הגז יסגרו עסקה עם מצרים?

שר האנרגיה יובל שטייניץ נבחר לשמש פרזנטור של יצוא הגז, אבל מי שיחתוך את הקופונים הגדולים הם ברוני הגז ■ גם אם תכנוני המס ותרגילי המס של ברוני הגז יגיעו יום אחד לסופם, עדיין לא ברור מדוע הממשלה מתלהבת לאפשר ליזמים לייצא את עתודות הגז של ישראל

גיא רולניק
גיא רולניק
שר האנרגיה, יובל שטייניץ
יובל שטייניץ, השבוע בקידוח לווייתןצילום: משרד האנרגיה

כל השבוע התעסקתם באיתמר בן גביר, רפי פרץ, נפתלי בנט וסתיו שפיר. כהרגלכם הייתם כל כך שקועים ברכילות ובאינטריגות הפוליטיות של 72 השעות שלפני הגשת הרשימות לבחירות לכנסת ה-23, שלא יכולתם להרים את הראש ולשאול את עצמכם מה פשר השאון המסתורי המרחף מעל המזרח התיכון.

תודה לאל, יש לנו את ד"ר יובל שטייניץ, והוא ערני יותר מכולנו. הוא יכול לספר לכם שפיספסתם השבוע את משק כנפי ההיסטוריה. במשך 25 שנה לעגו כאן לחזון של שמעון פרס על מזרח תיכון חדש, והנה הוא הגיע. ומי שמביא אותו לנו הוא לא אחר משר האנרגיה.

שטייניץ עלה שלשום על אסדת הקידוח, חבש קסדת בטיחות לראשו, ניגש לברז באחד הצינורות, החל לסובב, והכריז: "יום היסטורי: החלה הזרמת גז טבעי מישראל למצרים! שר האנרגיה המצרי ואני הודענו יחד הבוקר על התחלת הזרמת גז טבעי מישראל למצרים. זהו רגע חגיגי, שבו ישראל הופכת למעצמת אנרגיה אזורית. התפתחות חשובה שתשרת את האינטרסים הכלכליים של המדינות, ותתרום רבות לחיזוק וביצור יחסי השלום במזרח התיכון".

אז עכשיו, כאשר הרשימות לבחירות הוגשו, כשאנחנו כבר רגועים לחלוטין לגבי המיקום של ה"רברפי" ובן גביר, אפשר להתפנות למשך רבע שעה ולחגוג עם שטייניץ את היום ההיסטורי. הנה שבע הערות על תחילת הזרמת הגז מקידוח לווייתן למצרים.

1.

ביולי 2012 דיווחה העיתונות המצרית כי המיליארדר חוסיין סאלם, שותפו של הטייקון הישראלי יוסי מימן ב–EMG, בעלת צינור הגז ממצרים לישראל, נידון בבית המשפט בקהיר ל-15 שנות מאסר בגין בזבוז כספי ציבור בעסקת הגז עם ישראל. סמאח פחמי, שהיה שר הנפט המצרי ב–1999–2011, הורשע ונידון ל–15 שנות מאסר בגין האשמות דומות. בנוסף לעונשי המאסר הטיל בית המשפט על הנאשמים קנסות בסכום כולל של כ–412 מיליון דולר.

מה שעמד מאחורי הרשעתו של סאלם לא היה השחיתות בעסקת הגז, אלא חילופי השלטון במצרים. סאלם נמנה עם קבוצה של אוליגרכים מצרים שהיו מחוברים למשפחתו של הנשיא חוסני מובארק והתעשרו לאורך שנות שלטונו. כך עושים עסקים במצרים וכנראה במדינות רבות אחרות. בעקבות נפילתו של מובארק ועליית שלטון חדש, החלה מערכת המשפט המצרית לרדוף את אנשי העסקים המקורבים אליו, כמו סאלם.

משפטי הראווה במצרים היו הזדמנות עבור הציבור הישראלי להבין כיצד באמת נסגרו העסקות של אנשי העסקים הישראלים וממשלת ישראל עם מצרים. בכל עסקה כזאת מעורבים תשלומים סודיים ובעלויות של אוליגרכים המקורבים לשלטון המצרי על החברות הנהנות מעסקות ממשלתיות. שבע שנים לאחר מכן קיבל הציבור הזדמנות להבין את הנורמות של השותף הישראלי בפרויקט הגז המצרי, ומתברר שהן לא שונות מהותית. מימן הודה בעסקת טיעון עם רשויות האכיפה הפרואניות כי 35 מיליון דולר שהפקידה בחשבונו חברת הבנייה אודברכט היו חלק מדמי שוחד שיועדו לנשיא פרו לשעבר אלחנדרו טולדו.

ההודאה של מימן, שתיווך בעסקות שוחד ענקיות בדרום אמריקה, הציגה לציבור זווית חדשה לאורחו, רבעו ושיטותיו של טייקון האנרגיה הישראלי שהשתמש במסך העשן הוותיק והטוב של ״שלום במזרח התיכון״ כדי לגזור קופון ענק בעסקת הון־שלטון ענקית בין מצרים לישראל.

הפגנה בתל אביב נגד הרצת אסדת לווייתן
הפגנה בתל אביב נגד הרצת אסדת לווייתןצילום: עופר וקנין

2.

כמעט עשור חלף מאז האביב הערבי, נפילת מובארק, הפיצוצים בצינור הגז המצרי־ישראלי ועצירת אספקת הגז לישראל, והנה השבוע חוזרות ישראל ומצרים לעסקי הגז. ומה השתנה? האם עכשיו העסקים נעשים בצורה נקייה ושקופה? שאלה מעניינת. כמו במקרה של צינור הגז של מימן וסאלם, שהוכתר גם הוא לפני 15 שנה כפרויקט תשתית אזורי שיחזק את השלום במזרח התיכון, ייתכן שתשובה מלאה לשאלה מה היו האינטרסים מאחורי העסקה נקבל רק כאשר יתחלף השלטון במצרים או בישראל.

אבל כבר כיום עולים כמה סימני שאלה מעניינים סביב העסקה, אף שהפעם ישראל היא בצד המייצא. על פי דיווח בעיתונות המצרית מלפני יותר משנה, איסט־גז, השותפה בצינור הגז למצרים והנהנית מרכזית מעסקת יבוא הגז הישראלי, היא חברה פרטית שרוב מניותיה מוחזקות על ידי המודיעין הכללי המצרי. יו"ר החברה, מוחמד שוייב, מונה לתפקיד כנציג המודיעין, שיקבל 80% מרווחי החברה. אי־בהירות לגבי לווייתן קשורה גם לחברת דולפינוס, שהיא היישות המשפטית שרוכשת ממנו את הגז. דולפינוס רשומה באיי הבתולה, וייתכן שבעתיד הרחוק ילמד הציבור מיהם בעלי המניות הסופיים והמוטבים מעסקי התיווך שלה בין ישראל למצרים.

3.

מי שצופה בסרטון הקצר של שטייניץ מכריז על הרגע ההיסטורי ועל מזרח תיכון חדש עשוי לקבל את הרושם שהגז שתייבא דולפינוס מישראל הוא ישראלי, כלומר בבעלות ממשלת ישראל או אזרחיה. העובדות ידועות: קידוח לווייתן הוא עסק פרטי של שלושה יזמים: דלק של יצחק תשובה, נובל אנרג'י האמריקאית ושותפות רציו שבשליטת יגאל לנדאו וליגד רוטלוי. שטייניץ נבחר לשמש פרזנטור של העסקה הנהדרת של יצוא הגז, אבל מי שיחתוך את הקופונים הגדולים הם ברוני הגז.

4.

ומה עם אזרחי ישראל? ועדת ששינסקי, שמונתה לפני עשור כדי להתאים את משטר מיסוי אוצרות הטבע הישראליים למקובל במערב, החליטה שהיטל ששינסקי יתחיל לפעול רק אחרי שהיזמים של הקידוחים יחזירו את השקעתם פעם וחצי עד פעמיים. בשבוע שעבר הסברנו כאן שהפקת הגז מלווייתן נדחתה שוב ושוב על ידי היזמים והיא מתחילה רק עכשיו בעיתוי מופלא — שמתאים בדיוק לאינטרסים של נובל ודלק, ששולטות גם בקידוח תמר וגם בקידוח לווייתן. השנה אמור קידוח תמר למצות את כל הטבות המס הגדולות שקיבל מוועדת ששינסקי, ואילו האח הצעיר לווייתן, שהחל לפעול החודש, יקבל פטור מתמלוגי ששינסקי עד שיחזיר את כל ההשקעות שלו פעם וחצי עד פעמיים. "מאות מיליארדי שקלים״ שהבטיחו ראש הממשלה ושר האנרגיה לא יגיעו לעולם למשלם המסים הישראלי. אבל כאשר יגיע הרגע עוד 5 או 10 שנים, שבו הבלון יתפוצץ ויתברר שהציבור יקבל עשרות בודדות של מיליארדים — סכום אפסי ביחס לגודל הכלכלה - נתניהו כבר יהיה במקום אחר לחלוטין: בפנסיה או בפנסיון הממשלתי שבו התארח בעבר אהוד אולמרט.

5.

גם אם תכנוני המס ותרגילי המס של ברוני הגז יגיעו יום אחד לסופם וממשלת ישראל תוכל לקבל סכומי כסף משמעותיים מלווייתן, עדיין לא ברור מדוע הממשלה מתלהבת לאפשר ליזמים לייצא את עתודות הגז של ישראל. מומחים רבים לאנרגיה העלו בשנים האחרונות שאלות לגבי ההחלטה לייצא את הגז. במצרים, למשל, התגלו בשנים האחרונות מרבצי גז אדירים, גדולים בהרבה מאלה שהתגלו לחופי ישראל, ולמרות זאת היא בוחרת לייבא גז מישראל ולא לייצא אליה גז.

יוסי לנגוצקי, האיש שהרים תרומה אדירה לתגליות הגז הישראליות, הסביר את האיוולת שביצוא הגז הישראלי: "קיים חשש לפגיעה חמורה בעתיד האנרגטי שלנו", אמר לנגוצקי ל–TheMarker ב–2018. לנגוצקי טען כי "בעסק פרטי, לעולם לא היתה מתקבלת המלצה שכזו. זה נובע מכך שפוליטיקאים, מעצם אופיים, חושבים בעיקר לטווח הקצר — שהרי בעוד 20 שנה, כשהגז יאזל, הם כבר לא יהיו בשטח לתת דין על מחדלם. מדינה אחראית, שאירע לה נס חד־פעמי, צריכה לכלכל את מעשיה בראייה אחראית ל–40 שנה קדימה".

ד״ר ברנדה שפר, מומחית לגז שייעצה לממשלה בנושא, חזרה בשנים האחרונות והסבירה שהסיכוי שיצוא גז למצרים יביא דיווידנדים בתחום המדיני הוא קלוש.

הפניית הגז ליצוא משרתת בעיקר את ברוני הגז. אם הגז היה נשמר ומופנה בעיקר לצורכי השוק המקומי והיתה מתפתחת תחרות אמיתית, המחיר שהצרכנים הישראלים היו משלמים היה יורד במהירות וביותר ממחצית.

אסדת קידוח לווייתן
אסדת קידוח לווייתןצילום: אלבטרוס

6.

ההתלהבות של שטייניץ מעסקת יצוא גז של יזמים פרטיים למצרים מעניינת נוכח השתיקה שלו לגבי עסקת גז הרבה יותר גדולה שנחתמה בשקט גמור לפני פחות משנה, על ידי חברה ממשלתית ישראלית שנמצאת ישירות באחריותו של השר. בסוף ינואר שעבר החליט דירקטוריון חברת החשמל לאשר הסכם פשרה עם חברות הגז המצריות, שקובע שחברת החשמל תקבל מהמצרים 500 מיליון דולר — פחות מרבע מהסכום שמצרים היתה מחויבת לשלם לישראל על פי פסק דין סופי של טריבונל בוררות בינלאומי שיושב בשוויץ. חברת החשמל נמנעה מלדווח לציבור על המשא ומתן עם המצרים ועל השיקולים שהנחו אותה כאשר החליטה לוותר למצרים על יותר מ–1.5 מיליארד דולר.

החוב של המצרים לחברת חשמל הוא תוצאה של תביעה שהגישה החברה נגד מצרים לאחר הפסקת הזרמת הגז המצרי לישראל לפני תשע שנים. בעקבות הפסקת הזרמת הגז נאלצה חברת החשמל לרכוש גז יקר, וכדי לממנו העלתה את מחירי החשמל ולקחה הלוואות מקופת המדינה. ב–2015 פסק הטריבונל השווייצי לטובת חברת החשמל פיצוי של כ–1.76 מיליארד דולר בתוספת ריבית והוצאות של 600 מיליון דולר. ערעור של המצרים נדחה. והנה, שנתיים לאחר שהערעור של המצרים נדחה והם אמורים לשלם לישראל קרוב ל–2.5 מיליארד דולר, מחליטה חברת החשמל לוותר להם על כ–2 מיליארד דולר מהם. ובסמיכות מופלאה, לאחר שחברת החשמל מוותרת למצרים על חוב של 2 מיליארד דולר, מחליטה מצרים לקנות גז מקידוח לווייתן.

למי שהתקשה לעקוב אחרי הפרטים נסביר: חברת החשמל החליטה לוותר על 2 מיליארד דולר שהיתה אמורה לקבל ממצרים. זה הכסף שלכם, הקוראים, משלמי המסים. במקביל לוויתור מחליטה ממשלת מצרים לייבא גז מיזמים פרטיים — בעלי קידוח לווייתן. האם יש קשר בין הדברים? בוודאי שיש קשר. שטייניץ הוא הקשר. הסיכוי שהמצרים היו סוגרים עסקה עם לווייתן מבלי שהיו מקבלים מחברת החשמל מחיקת חוב של 2 מיליארד דולר — הוא כנראה נמוך. נמוך מאוד.

משלם המסים הישראלי יחכה שנים ארוכות עד שיזכה לראות את מיסי ששינסקי מגיעים מהכנסות קידוח לווייתן. לעומת זאת, משלם המסים המצרי, מדינת עולם שלישי, קיבל כבר 2 מיליארד דולר במזומן מהעסקה — הוויתור על החוב למשלם המסים הישראלי. וכאילו כדי לשים דובדבן נוסף על העוגה הזאת הסכימה חברת החשמל שגם 500 מיליון הדולרים האומללים שהיא תקבל (מתוך כ–2.4 מיליארד דולר) יהיו פרושים על פני שמונה שנים וחצי.

רגע. אם משלם המסים הישראלי היה אמור לקבל כ–2.4 מיליארד דולר והוא יקבל רק 500 מיליון עד 2028, יש לדבר הזה כינוי ידוע? בהחלט, זאת תספורת למשלם המסים הישראלי, תספורת הגונה, ואך סמלי הוא שהנהנה העיקרי מהתספורת הוא בעל המניות הגדול בלווייתן, הלא הוא ידידנו יצחק תשובה, שלימד את הישראלים כבר לפני עשור פרק בהלכות תספורת בשוק ההון — בימים שעוד היה איל נדל"ן ולא טייקון גז.

איפה היה שטייניץ כאשר דירקטוריון חברת החשמל החליט לוותר למצרים על 85% מהחוב שלהם, כסף שהציבור הישראלי שילם עליו במחירי חשמל גבוהים? ייתכן שהקסדה החמודה שהלבישו עליו ברוני הגז הקשתה עליו בקריאת הסכם הפשרה והפרוטוקולים של דירקטוריון חברת החשמל.

7.

אי אפשר לסיים את הטור "ההיסטורי" הזה על עסקת הגז הישראלית־מצרית בלי להזכיר את הרוח החיה בחברת החשמל בכל עסקות הגז — היו"ר יפתח רון־טל. זהו האיש אשר בקדנציה שלו חתמה חברת החשמל על העסקה לרכוש מקידוח תמר גז תמורת 5–6.5 דולרים ליחידת חום — פי עשרה מהעלות לתמר. המחיר המנופח הובטח וקובע על ידי מתווה הגז גם לאחר שהבעלים של תמר החזירו את כל ההשקעות בקידוח. זהו האיש אשר מיהר לוותר למצרים על 85% מהחוב שלהם, אף על פי שהיה לו פסק דין סופי ביד, ללא כל תועלת ברורה לחברת החשמל.

עו"ד נילי אבן חן, מנכ"לית עמותת ״צדק פיננסי״, שעמדה בראש המחלקה הכלכלית של התנועה לאיכות השלטון, הזכירה לנו השבוע כי מחוץ לעסקות הגז, הביצועים של רון־טל היו בינוניים ומטה: ״הרפורמה בחברת החשמל הוכיחה שמדינת ישראל אינה ערוכה למאבק במונופול מתוחכם. רשות החשמל נשענה על נתוני חברת החשמל, וועד העובדים ניהל את הדיונים המקצועיים, פקידי האוצר היו חזקים ברעיונות וחלשים בפרטים, והדרג הפוליטי התמקד במתן הבטחות חסרות כיסוי וראיונות בתקשורת על ההיסטוריה וקידום התחרות. בפועל, ליבת הרפורמה, העברה של ניהול המערכת לחברה עצמאית, מקרטעת קשות ונמצאת בפיגור גדול לעומת לוחות הזמנים, פתיחת האספקה לתחרות טרם התרחשה, לא נרשמה האצה בקצב התקנת המונים החכמים, ומחיר החשמל לצרכן אינו צפוי להשתפר כתוצאה מהרפורמה לפחות בשבע השנים הבאות.

"בנוסף, הרפורמה ביטלה עקרונות יסוד תחרותיים שכבר היו מעוגנים בחוק משק החשמל במשך 20 שנה, לדוגמה ביטול האיסור על הקמת תחנות כוח חדשות על ידי חברת החשמל וקביעה מפורשת שלפיה חברת החשמל תהיה מונופול חלוקה, ובכך תיגמלה היטב את חברת החשמל על מאבק עברייני שכלל התעלמות פלילית מחוקים והחלטות ממשלה מחייבים, ובא לידי ביטוי אפילו בדו"חותיה של חברת החשמל עצמה, שהצהירה כי קשה להעריך את חשיפתה בגין הפרות אלה. נקודות האור ברפורמה הן פרישתם של אלפי עובדים מיותרים לחלוטין, שעצם קיומם בחברה ממשלתית הוא מוזר בפני עצמו, ומכירת תחנות מסוימות של חברת החשמל למתחרים פרטיים. השוואת ערכן של התחנות לחברת החשמל מול ערכן ליזם פרטי רק ממחישה את חוסר היעילות המשווע של חברת החשמל״.

ולמרות כל זאת, ראו זה פלא. מעטים הם יושבי הראש של חברות ממשלתיות גדולות שמצליחים לשרוד זמן רב בתפקידם, אבל רון־טל הוא כנראה מוכשר בצורה יוצאת דופן. שכן בדומה לנתניהו הוא כבר יושב יותר מעשר שנים על כיסא יו"ר חברת החשמל, והוא נמצא עכשיו בקדנציה הרביעית שלו. אלא שבניגוד לנתניהו, שנבחר מדי כמה שנים בבחירות דמוקרטיות ופתוחות, ההחלטה למנות את רון־טל היתה של...נתניהו. אם בבחירות לראשות דירקטוריון חברת החשמל היו משתתפים משלמי המסים או הצרכנים שלה, לא בטוח שרון־טל היה מקבל קדנציה רביעית. לפחות יש אזרח אחד בישראל שיודע להכיר ולהעריך את כהונתו של רון־טל בחברת חשמל. יצחק תשובה, כמובן.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker