סילוקו של נתניהו הוא המשימה הדחופה ביותר להצלת הדמוקרטיה. אבל מה יקרה ביום שאחריו? - השבוע/ גיא רולניק - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

סילוקו של נתניהו הוא המשימה הדחופה ביותר להצלת הדמוקרטיה. אבל מה יקרה ביום שאחריו?

המערכת הפוליטית והזירה הציבורית בישראל 2019 לא מוטרדת באמת משחיתות, טוהר מידות או איכות השירות הציבורי ■ ביום שבו יירד נתניהו מהבמה הציבורית, נמצא עצמנו עם אתגר גדול של יצירת חלופה שונה מהותית מהתרבות השלטונית הנוכחית

306תגובות
איילת שקד ובנימין נתניהו
דודו בכר

גם סיבוב הבחירות השני, שייערך בעוד שלושה שבועות, יעסוק בנושא אחד: בנימין נתניהו. לכאורה, נושא נהדר להתמקד בו נוכח התקופה הארוכה שבה נמצא נתניהו בשלטון והנכונות הגוברת שלו לראות במדינה ובמוסדותיה את רכושו הפרטי הנועד לשרת את צרכיו הפוליטיים והאישיים.

הרבה יותר מנהג: האיש שסיבך את איילת שקד. האזינו לפודקאסט של האינטרסנטים:

האיש שסיבך את איילת שקד - דלג

הצרה היא שברוב התחומים הכלכליים והביטחוניים אין הבדלים של ממש בין האידיאולוגיה של מחנה "רק לא ביבי" בהובלת כחול לבן לבין זאת של מחנה נתניהו. לכחול לבן, כמו לליכוד, אין פתרונות לפצצת הזמן הביטחונית והחברתית בעזה, אין תוכניות של ממש למיגור התלות של הפוליטיקה בכסף ובקבוצות האינטרס, ובוודאי שאין תוכניות שצריכות להטריד את האלפיון העליון של הנדל"ן, הכסף והמונופולים. צמרת כחול לבן מורכבת בעיקר מפנסיונרים־מיליונרים של צה"ל ומפוליטיקאים שמגיעים מהאזורים הכי שבעים של החברה הישראלית, ורפורמות כלכליות ומאבקים בקבוצות הכוח והכסף הם הדבר האחרון שמעניין אותם.

בני גנץ
מוטי מילרוד

הנושא היחיד שבו יש לכאורה הבדל מהותי בין שתי המפלגות הוא שלטון החוק, הגנה על בית המשפט ושחיתות. נתניהו עוסק בשנתיים האחרונות בהחלשה, ריסוק ובעיקר דה־לגיטימציה של מערכת המשפט ושל שומרי הסף. אם היה נותר בו קורט אחד של ממלכתיות וכיבוד החוק, ספק אם בנו יאיר היה מרשה לעצמו לצייץ ש"שומרי סף הם פקידים קטנים ועלובים, אשר משרתים אג'נדות שמאל קיצוניות, בניגוד לרצון הבוחר, תופרים תיקים, ומדליפים באופן פלילי חומרים מסולפים לחבריהם בתקשורת השמאל".

אבל גם בתחום השחיתות הפער בין הליכוד לכחול לבן קטן בהרבה מהרטוריקה החריפה, החדה והמושכת. ביום שבו יירד נתניהו מהבמה הציבורית, נמצא עצמנו עם אתגר גדול של יצירת חלופה שונה מהותית מהתרבות השלטונית הנוכחית. כדאי לזכור שאת צעדיו הראשונים בפוליטיקה עשה יאיר לפיד עם אהוד אולמרט, שעליו הגן כאשר היה בעל טור ב"ידיעות אחרונות" ואת הפגישות התכופות שלו עם ארנון (נוני) מוזס מתיק 2000 הוא השחיר ביומנו. בני גנץ קיבל את התרומות הראשונות שלו מאלפרד אקירוב - כוכב פרשיות אולמרט ושולה זקן. הפרקליטות החליטה לא להגיש כתב אישום נגד גבי אשכנזי בפרשת הרפז, אבל מחומרי הראיות שאספה המשטרה - שדווקא המליצה על הגשת כתב אישום - לא עולה תמונה של איש ציבור שטוהר המידות נמצא בראש מעייניו. משה (בוגי) יעלון אכן הרים באומץ ובנחישות דגל אדום נוכח החשדות לשחיתות בפרשת הצוללות, אבל רק לאחר שפוטר מתפקיד שר הביטחון.

אהוד ברק
מוטי מילרוד

אהוד ברק, איש הטוויטר, לא שונה בהרבה. לא מכבר הוא הסביר את סדר העדיפויות שלו כאזרח מדינת ישראל שהחליט לחזור לפוליטיקה: בראיון לערוץ 2 הוא נימק את סירובו לחשוף את פשר "המחקר" שסיפק לקרן וקסנר תמורת 10 מיליון שקל בכך שחשיפה תפגע ביכולתו לתת ייעוץ עסקי לאחר שיסיים את תפקידיו הציבוריים. ללמדנו שעם התקרבו לגיל 80, כשהוא מצויד בעשרות מיליוני דולרים שצבר ופנסיות ממשלתיות הענקיות, התאווה לאגור עוד מיליונים ועוד נדל"ן נמצאת תמיד מעל לכל שליחות ציבורית. או שהוא מסתיר משהו, או שסולם הערכים שלו אכן משובש לחלוטין.

אז מי ייאבק בשחיתות? אולי שרת המשפטים לשעבר איילת שקד? החשיפה של חיים לוינסון השבוע ב"הארץ" היא תזכורת נוספת, אם מישהו היה זקוק לה, ש"השמרנות" של שקד היא עטיפה ריקה לאופורטוניזם מוחלט. שקד, שמשווקת את עצמה כגרסה הישראלית למפלגה הרפובליקאית האמריקאית, לא הביעה עד היום שום עמדה עקרונית בעניין האפשרות לתת חסינות לנתניהו, וגם לא התנערה עד עצם היום הזה משותפה וידידה הנוכל עו"ד אפי נוה. גם כאשר הכחישה את הפרסום שלפיו מקורביה הציעו לנתניהו דיל מושחת - מקום ברשימת הליכוד תמורת ארגון חסינות - היא נמנעה מלהביע כל עמדה עקרונית בנושא פרשיות השחיתות של נתניהו. הבמה שהיתה ונותרה החביבה עליה היא זאת שמספק לה כוכב תיק 2000: הקלטות שנפלו לידי המשטרה הבהירו לכל הציבור הישראלי שהבוס של "ידיעות אחרונות" ו-ynet לא מציע סיקור עיתונאי בחינם. זה הכל ביזנס של כוח וכסף.

איילת שקד
אוליבייה פיטוסי

מרצ היתה עד לפני שנתיים הקול הצלול היחיד נגד שחיתות בזירה הפוליטית. אבל כשזהבה גלאון עזבה, הכריזה מחליפתה תמר זנדברג על עידן של פרגמטיות במפלגה, ושבמידת הצורך, לשיטתה, יש לשבת עם אביגדור ליברמן. ניצן הורוביץ, שהחליף אותה, מעדיף בינתיים להעמיד בחזית המאבק את שותפו חובב המזומנים והנדל"ן - אהוד ברק.

לא הזכרנו את ש"ס: לציבור המצביעים שלה יש עניין אפסי בתחום, ולכן המליכו עליהם את האסיר המשוחרר אריה דרעי. גם לא את המפלגות הערביות, שמכורח הנסיבות וסדרי העדיפוית שלהן לא יכולות להעמיד את הנושא על סדר היום שלהן.

אביגדור ליברמן
תומר אפלבאום

מפלגת העבודה היתה יכולה להרים את דגל המאבק בשחיתות. הרי מאבק בשחיתות מתחבר ישירות לאידיאולוגיה הסוציאל־דמוקרטית שאותה מנסה עמיר פרץ להחזיר לשיח הציבורי. המצע הכלכלי שפירסם פרץ בשבוע שעבר הוא ניסיון נועז ראשון להציע אלטרנטיבה לסדר היום הכלכלי של העשור האחרון - הגדלה משמעותית של מדינת הרווחה באמצעות מיסוי פרוגרסיבי. אבל היסוד של השיטה הסוציאל־דמוקרטית - כפי שמדגימות שוודיה ודנמרק - הוא מגזר ציבורי יעיל הזוכה לאמון גבוה מצד הציבור. מסים גבוהים יתקבלו על ידי הציבור בהבנה רק אם יקבל בתמורה שירותים ציבוריים איכותיים, יעילים ומנוהלים היטב. פרץ ואורלי לוי־אבקסיס הציגו רק צד אחד של המדינה הסוציאל־דמוקרטית. תוכנית מפורטת למאבק בשחיתות במגזר הציבורי, לפירוק המונופולים, להשוואת תנאיהם של חברי מועדון מיוחסי הפנסיות התקציביות והקביעות לאלה של העובדים המוחלשים בשוק העבודה, לצמצום יוקר המחיה ולסגירת מקלטי המס של האלפיון - נעדרת מהמצע שלהם.

אם עדיין לא השתכנעתם שבכל תוצאה אפשרית של הבחירות הקרובות, הכנסת והממשלה הבאות יגלו עניין מועט בשחיתות, הרי היחס של כל המפלגות מימין, השמאל והמרכז לאביגדור ליברמן הוא נייר הלקמוס הברור ביותר. ליברמן, האיש אשר עד היום לא סיפק לציבור שום הסבר למיליוני הדולרים שנמצאו בחשבונות של בתו ושל הנהג שלו, ואשר נמלט בעור שיניו מעונשי מאסר ממושכים הודות לעדים שנעלמו ונאלמו, נהפך לשותפם הטבעי של כל חברי מחנה "רק לא ביבי".

בנימין נתניהו
אמיל סלמן

סילוקו של נתניהו ממשרד ראש הממשלה היא המשימה הדחופה ביותר בניתוח החירום להצלת יסודותיהם של המוסדות הדמוקרטיים בישראל. נתניהו הוכיח שהוא מוכן להקריב הכל למען הישרדותו הפוליטית והרחקתו מאימת הדין. אבל המערכת הפוליטית והזירה הציבורית בישראל 2019 לא מוטרדת באמת משחיתות, טוהר מידות או איכות השירות הציבורי. מדובר בעיקר בשורה של כנופיות שנאבקות ביניהן על השלטון, הכסף והרלוונטיות.

אלה חדשות רעות מאוד לאזרחי ישראל. אין שום מדיניות כלכלית ואידיאולוגיה שיכולות להבטיח לציבור עלייה באיכות החיים ללא ירידת מדרגה בשחיתות ועליית מדרגה בניהול המגזר הציבורי. ממשלה גדולה ומושחתת בסגנון איטלקי תנתב את המסים למקורביה ולקבוצות אינטרס, ותעמיד שירותים ציבוריים נחותים. ממשלה קטנה אך מושחתת בסגנון אמריקאי שתיתן לכאורה לשוק החופשי לייצר רווחה כלכלית, תיצור כללי משחק שישרתו בעיקר את האלפיון העליון, החזקים והמקורבים.

ממשלה חלופית לשלטון נתניהו, אם תקום אחרי הבחירות או לאחר הגשת כתבי אישום נגד ראש הממשלה, אולי תאט את ההידרדרות המהירה במדרון - אבל כל הסימנים מאותתים שהיא תורכב משחקנים שישתלבו היטב בשיווי המשקל הערכי והרעיוני של העשור האחרון. נראה שנדרש זעזוע חיצוני מסוג אחר כדי לשנות כאן את טעמי הציבור וכללי המשחק.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#