שבע הערות על המשבר הניהולי הנוראי, שלא קיים, בבנקים - השבוע/ גיא רולניק - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

שבע הערות על המשבר הניהולי הנוראי, שלא קיים, בבנקים

צאו מהמקלטים ותירגעו: האבל של כולנו על הפרידה מאריק פינטו ומרקפת רוסק־עמינח קשה ומכאיב, אבל אנחנו נשרוד

81תגובות
מימין: אריק פינטו, דני דנקנר, רקפת רוסק עמינח
מורג ביטן, אמיל סלמן וניב אהרונסון

תפסו מחסה! מלטו נפשותיכם! הזהירו את ילדיכם! הבריחו את נכסיכם! ישראל דוהרת במהירות לתוהו ובוהו כלכלי נוראי — משהו בין בריה"מ שלפני נפילת מסך הברזל לבין ונצואלה הקורסת של 2019.

הסימנים ברורים, הדגלים האדומים מתנופפים. אי אפשר לטעות בעניין: זה התחיל עם הטלטלה הנוראית שאחזה במערכת הפיננסית כאשר אריק פינטו, הידוע בכינוי ג'ף בזוס הישראלי, החליט באפריל לעזוב את תפקיד מנכ"ל בנק הפועלים והותיר את כולנו יתומים, נבוכים ומפוחדים. אלא שגם אחרי נטישתו של פינטו, קברניטי הכלכלה הישראלית והגלובלית נותרו שאננים — ואז הודיעה בשבוע שעבר רקפת רוסק־עמינח, הידועה בכינוי וורן באפט הישראלית, על כוונתה לעזוב את תפקיד מנכ"לית בנק לאומי. וזה לדידנו, כבר מספיק כדי לבסס הוכחה מדעית חדה וברורה שהמשק הישראלי בכלל והמערכת הפיננסית בפרט עומדים בפני משבר חסר תקדים — כתוצאה ישירה מהמגבלה שקבע המחוקק על שכר ראשי הבנקים.

הנימה המחויכת שעמה אני ניגש לסוגיה של שכר מנהלי הבנקים וצווחות הגעוואלד שעלו בעקבותיה מכל עורכי הדין, רואי החשבון והיועצים הסמוכים על בור השומן שלהם אינה מקרית. כל מי שמצוי ושרוי בעולם העסקים בכלל ובתיאוריה הכלכלית בפרט ולא מחובר לעטיני הבנקים, לא יכול שלא להיקרע מצחוק נוכח הטענות שקראנו בחודשים האחרונים אודות השבר הנורא שהביא עלינו החוק להגבלת שכר הבנקאים.

אבל לאחר כמה שבועות של צחוק בריא, התברר שוב שהיעדרה של אופוזיציה לחבורה הזאת עלול להביא לכך שחלק מהטענות האלה יכו שורש בתודעה של מקבלי ההחלטות, ולכן לא נותר לנו אלא לפרק אותן לגורמים.

1. "הגבלת שכר הבנקאים היא קומוניזם/סוציאליזם", מסבירים לנו הבנקאים ומשרתיהם. כמובן שאין לזה קשר לקומוניזם או לסוציאליזם. בכל כלכלות השוק בעולם מתערבים המחוקקים בכללי המשחק, במחירים ובהתקשרויות פרטיות כל אימת שהם רואים כשלי שוק. בארה"ב הקפיטליסטית החליטו בעבר המחוקקים ששכר מנהלים גבוה אינו יעיל ואינו צודק, וקבעו עליו מסים של 70%–80% — וקצב הצמיחה בתוצר ובפריון באותן שנים היה מהגבוהים בהיסטוריה.

השאלה המעניינת יותר היא אם הגבלת שכר הבנקאים בישראל פוגעת בעקרונות הקפיטליזם או בכלכלת השוק. התשובה שלילית. היסוד החשוב ביותר של הקפיטליזם הוא התחרות — ושכר המנהלים בבנקים בישראל הוא שוק לא תחרותי בשתי רמות. הרמה הראשונה, הברורה, היא ששוק הבנקאות בישראל הוא משהו בין דואופול לבין קרטל. שני הבנקים הגדולים מחזיקים ביותר מ–60% מרוב תחומי הפעילות המרכזיים, ובמשך השנים הצטברו מספיק עדויות על התנהגות קרטליסטית בתחומים רבים.

גליה מאור
ניר קידר

הרמה השנייה, שהיא פחות שקופה לציבור, אבל לא פחות חשובה: בניגוד לשוק של עובדים בדרגי ביניים ובדרגים נמוכים, שוק העבודה של מנהלי בנקים כלל אינו תחרותי. זהו שוק קטן מאוד, שבו לדירקטורים המאשרים את שכר המנהלים אין אינטרס להוריד את השכר אלא רק להעלותו. זאת אינה תופעה ייחודית לבנקים, רואים אותה גם בעולם הרחב בחברות שאינן פיננסיות דווקא, אבל במקרה של הבנקים הישראליים היא חדה וברורה.

כיצד קובעים את שכרו של המנכ"ל? מבקשים חוות דעת מחברה העוסקת בייעוץ לדירקטוריונים על שכר מנהלים. החברה מספקת דו"ח המראה את המקובל או הממוצע בענף, ואז מציעים למנכ"ל פרמיה קטנה או גדולה על המקובל וחוזר חלילה. התהליך הזה, שרק מאפשר עלייה ולא ירידה, התרחש בוול סטריט במשך עשרות שנים, והביא לכך שהפער בין שכר העובדים מהשורה לבין המנהלים גדל מפי 30 לפי 300. ישראל הצטרפה לשיטה לפני כ–20 שנה, ועד לחוק הגבלת שכר הבנקאים המגמה היתה בכיוון אחד.

שאלתי פעם את וורן באפט מדוע הוא חוזר וטוען ששכר המנהלים בוול סטריט מנופח, והוא השיב לי בפשטות: את הדירקטורים שמאשרים את השכר — זה לא מעניין. הם מקדישים לזה כמה שעות. עבור המנכ"ל זה הדבר הכי חשוב — הוא יקדיש לזה שבועות. לאף אחד אין עניין לנהל מו"מ אמיתי. פרופ' לוצ'יאן בבצ'וק, מגדולי המומחים בעולם בתחום המשטר התאגידי, פירסם שורת מאמרים המוכיחים בצורה פשוטה שלמועצות המנהלים, כמו גם לגופים המוסדיים, אין תמריץ לנהל מו"מ אמיתי עם המנכ"ל וברוב המקרים הם שבויים בידיו.

2. "מניות הבנקים עלו בשנים האחרונות, וצריך לתת למנהלים תמריץ". הטיעון הזה פגום לפחות בשתי רמות. ראשית, הספרות הכלכלית מראה שלאורך זמן אין קשר בין התגמול של הבנקאים לבין הביצועים. ספרם של בבצ'וק ועמיתו ג׳סי פריד, ״תשלום בלי ביצועים״, ושורה של מחקרים הראו את התופעה אמפירית לאורך תקופות ארוכות. הבנקאים מרוויחים בעיקר מגאות בשווקים או ממיזוגים ורכישות שמגדילים את גודל האימפריה שהם מנהלים. שנית, עליית המניות של הבנקים מייצרת לעתים ערך רק לבעלי המניות — שעה ששאר בעלי העניין ובראשם לקוחות ומשלמי מסים מפסידים. בעלי המניות מרוכזים ברוב המקרים בעשירון ובמאיון העליון.

נסו להיזכר בימים שלפני פתיחת שוק הסלולר הישראלי לתחרות: מניות חברות הסלולר עלו ומנהלי חברות הסלולר תוגמלו במשכורות, אופציות ובונוסים ענקיים. במשך שנים מכרה העיתונות הכלכלית לציבור את הנרטיב שמנהלי החברות האלה הם גאונים או מנהיגים עסקיים. אלא שאחרי שנפתחה התחרות — המחירים קרסו, המניות נפלו והמנהלים נבעטו הביתה. מי זוכר בכלל את שמותיהם של האנשים שניהלו אז את חברות הסלולר? רובם לא מצאו עד היום תפקיד באותו סדר גודל, וכמה מהם מחפשים עבודה עד היום. כיום כולם יודעים שעליית מניות הסלולר והבונוסים של המנהלים היו תמונת הראי של עושק הלקוחות. בשבע השנים האחרונות המניות של חברות הסלולר בעיקר יורדות או מדשדשות, אבל הציבור חוסך כל שנה כ–5 מיליארד שקל בחשבון הסלולרי המצרפי הישראלי — הוא משלם עבור השירות החיוני מחירים מהנמוכים בעולם בתחום.

3. "בנקאות היא עסק מורכב במיוחד. אנחנו צריכים את האנשים הטובים ביותר", מסבירים או מפחידים אותנו דוברי הבנקים. מי שיסתכל על קורות החיים של כמה מהאנשים שעמדו בראש מערכת הבנקאות בישראל בעשור האחרון, לפני חוק הגבלת השכר, לא יוכל שלא להשתעשע. לכמה מהם יש קורות חיים ותארים מאוניברסיטאות מדרג ג', שאם היו משגרים אותם לחברת כוח אדם או לחברה קטנה או בינונית בשוק פרטי ותחרותי — הם לא היו עוברים את סף שולחנו של המגייס. בנק הפועלים בלט במיוחד בסוג המנהלים האלה, שהגיעו בעיקר בשיטת חבר מביא מקורב שמביא חבר.

מנכ"ל בנק הפועלים, אריק פינטו, בכנסת. מאחוריו: עודד ערן, יו"ר הבנק
אמיל סלמן

כל הבנקים בישראל "גדולים מכדי ליפול" — כלומר כולנו מוכנים להפקיד את כספנו בהם בריביות אפסיות, כי אנחנו יודעים שבמקרה של משבר משלם המסים יחלץ את הבנקים מהפסדים. המשמעות הכלכלית היא שהבנקים הישראליים נהנים מסובסידיה סמויה של מיליארדי שקלים שאותה מממן משלם המסים. בנקאות היא לכאורה מסובכת, אבל דרגות החופש של המנכ"ל מוגבלות ביחס לכל חברה אחרת בגלל הרגולציה. בעל שליטה באחד הבנקים בישראל נוהג להסביר שהוא בחר להוריש לילדיו את הבנק שלו (ולא חברה ריאלית) משום שהוא בטוח שהסיכוי שהם יצליחו להרוס את הבנק נמוך מאוד. "הרגולציה תגן על הבנק משטויות שהם אולי יעשו", הוא אומר.

ואולי השכר הגבוה הוא לא על סיבוכיות אלא פיצוי עבור האחריות הכבדה שמוטלת על ראשי הבנקים. אבל היכן מתגלה אחריות זאת? פעם אחר פעם אנו רואים בהשתאות כיצד הבנקאים חומקים מלתת דין וחשבון על מעשיהם — הלוואות לטיייקונים מקורבים, פשעים פליליים בארה"ב, פרשיות מין — איש לא שילם בכיסו או בחירותו על מחדלים אלה עד היום.

4. אם הדוגמה של חברות הסלולר העלתה סימני שאלה לגבי הקשר בין רווחי החברות לבין התועלת לציבור, הרי המקרה של הבנקים הוא אף גרוע יותר. בניגוד לרוב החברות, במקרה של המערכת הפיננסית ייתכן שהאינטרס של הציבור הוא דווקא שהבנקים יתכווצו. חתן פרס נובל לכלכלה ג'וזף שטיגליץ חוזר ומסביר בשנים האחרונות שחלק גדול מהפעילות הפיננסית כלל אינה מייצרת ערך לחברה (Society). יש לנו יותר מדי פעילות פיננסית שהתועלת ממנה היא מפוקפקת. בארה״ב, למשל, המערכת הפיננסית היוותה בעבר הרחוק כ–3% מהתוצר הכולל וכיום חלקה מתקרב ל–10%. מחקרים כלכליים הראו שבמדינות מפותחות יש מתאם הפוך בין צמיחה לבין גודל המגזר הפיננסי.

בעוד שבארה״ב הרגולטורים והמחוקקים כשלו בשני העשורים האחרונים כאשר נתנו למערכת הפיננסית להגדיל סיכונים, להתמנף ולהגדיל את הריכוזיות שלה — מה שהביא למשבר 2008 — בישראל התרחש תהליך הפוך. ב–2006 נאלצו הבנקים לוותר על שליטתם ארוכת השנים בבורסה, פותח שוק מימון חוץ־בנקאי, מקורות המימון גוונו, המערכת נהפכה ליציבה יותר והביצועים של המכשירים הפיננסיים שהופרדו מהבנקים השתפרו. אבל כדאי לזכור מי היו האנשים שניהלו מלחמת חורמה כדי לבלום את הרפורמה הזאת: ראשי הבנקים, שמשכורות העתק שלהם גם סייעו לכוחם הפוליטי ולמעמדם כקברניטי המשק, שכולנו אמורים להמתין למוצא פיהם ולרעיונותיהם הנשגבים לגבי ניהול המדיניות המקרו־כלכלית.

רקפת רוסק עמינח
מוטי קמחי

בעשור האחרון גדל במהירות היקף ההלוואות שמעמידים הבנקים לדיור, כלומר למשכנתאות לרכישת דירות שמחירן הולך ועולה. אלה עשרות מיליארדי שקלים שדוחפים את מחירי הקרקעות ומממנים את המיסוי על השוק הענק הזה. התועלת הכוללת לציבור מניפוח שוק הנדל״ן היא מפוקפקת במקרה הטוב והרסנית לשכבות החלשות במקרה הרע.

5. הכלכלן פרופ' רנדל מורק, שפירסם עשרות מאמרים על משטר תאגידי בחברות ועל המערכת הפיננסית, הסביר את זה בראיון ל–TheMarker לפני ארבע שנים: "במידה רבה בנקים הם בעצם עסקים שמטבעם הם 'מוצרים ציבוריים'. מאחר שהממשלה חייבת ברוב המקרים לערוב ליציבות שלהם ומאחר שהם קריטיים להקצאת ההון במשק, כלל לא ברור אם כוחות השוק לבדם מבטיחים שהם ימלאו את התפקיד הכלכלי והחברתי שלהם. לכן, לדעתי צריך לראות בנקים כמוסדות שאינם שונים מהותית מחברות תשתית כמו חשמל ומים, והם צריכים להיות נתונים לפיקוח ממשלתי הדוק. העברת הפעילות הזאת לידי משפחות וטייקונים מובילה לעתים קרובות לתוצאות כלכליות גרועות, לפגיעה בצמיחה, לאי־שוויון, לשחיתות ולתופעות הידועות כקפיטליזם מקורבים״.

ניהול משק החשמל, המים וניהול של ארגונים גדולים במגזר הציבורי לא פחות קריטי מניהול בנקים. ובכל זאת, איש לא חושב שצריך לשלם למנכ"לים של המשרדים הכלכליים הממשלתיים, של בנק ישראל או של הרשויות הרגולטוריות המרכזיות שכר של 7–10 מיליון שקל בשנה. רוני חזקיהו, שהתמודד לפני שבע שנים על תפקיד מנכ"ל בנק לאומי, הסביר לי בעבר שישמח לקבל את התפקיד גם ברבע משכרה של גליה מאור, המנכ"לית דאז. הוא לא רק דיבר, אלא גם הראה את העדפתו כאשר לפני ארבע שנים עזב את תפקיד יו"ר הבינלאומי ועבר לשמש החשב הכללי במשרד האוצר ב–20% משכרו בבנק.

6. אפשר להביא עוד ועוד ראיות מהספרות ומהתיאוריה הכלכלית שיסבירו את האבסורד בטענה ששכר גבוה למנהלי הקרטל הבנקאי הישראלי יתרום לציבור — אבל האמת היא שמקרה המבחן הישראלי הוא כה פשוט, שגם ההדיוטות יכולים להבין את האבסורד. ערב החקיקה של הגבלת שכר הבנקאים כיכבו בצמרת לאומי והפועלים גליה מאור ודני דנקנר. מאור הרוויחה שכר משולש משכרה של רוסק־עמינח, ודנקנר הרוויח לפני יותר מעשור כ–7 מיליון שקל בשנה. בתקופה שבה השתכרה מאור כ–8 מיליון שקל בשנה, סייע לאומי ללקוחותיו להונות את שלטונות המס האמריקאיים, מה שגרם לבנק הפסד של 2 מיליארד שקל. לאחר פרישתה מלאומי הצטרפה מאור לדירקטוריון טבע — הדירקטוריון שאחראי לקריסתה של החברה ולמחיקתם של עשרות מיליארדי שקלים.

דיון בערעורו של דני דנקנר
אורן נחשון

ומה עם דנקנר? הוא הספיק כבר לשבת פעמיים בכלא לאחר שהורשע בהפרת אמונים, קבלת דבר בתחבולה ומתן שוחד, והדיווח האחרון על פועלו היה לפני שנה, כאשר אהוד אולמרט העביר ל"ידיעות אחרונות" דיווח מרגש מהתא שחלקו השניים בכלא מעשיהו: "לפני השינה, מתישהו בסביבות אחת בלילה, דני דנקנר נותן לכל אחד קוביית שוקולד מריר, ואנחנו מתכנסים איש־איש במיטתו״. כן, זה אותו דנקנר שלפני 12 שנה החליט דירקטוריון הפועלים שחייבים לשלם לו 7 מיליון שקל כדי שלא יברח מהבנק עם הכישרון הפיננסי והניהולי האדיר שלו.

7. הרווחיות של שני הבנקים הגדולים בישראל מושפעת משני משתנים עיקריים: הצמיחה במשק והפעילות בשוק ההון — נתונים אקסוגניים שלמנהלי הבנקים אין השפעה עליהם — ועלויות השכר של עובדי הבנקים הוותיקים מדור א'. בעשור שקדם לחוק הגבלת שכר הבנקאים התנפח בעקביות שכרם של העובדים הקבועים בבנקים, וההנהלות העריכו את עלות עודף כוח האדם ב–7–10 מיליארד שקל — סכומים אדירים שרק המבנה הריכוזי של מערכת הבנקאות מאפשר. דווקא בשלוש השנים האחרונות מסתמנת מגמה אטית וחיובית של התייעלות בבנקים. קשה לקבוע אם היא נובעת מהדוגמה שנאלצו הבכירים להראות לעובדיהם או רק מלחץ פוליטי וציבורי — אבל משהו טוב קרה לניהול בבנקים בשנים האחרונות בתקופת הגבלת השכר.

אז צאו מהמקלטים, חזרו לשגרת החיים והירגעו: האבל של כולנו על הפרידה מפינטו ומרוסק־עמינח קשה ומכאיב, אבל אנחנו נשרוד. אולי אפילו יותר מכך.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#