רוצים ללמוד עוד על הכוחות המפעילים את הכלכלה, התקשורת והפוליטיקה של ישראל? ריכזנו עבורכם מבחר מהכתבות, הפרויקטים והניתוחים שפרסמנו בעשור האחרון בנוגע לאי השוויון, כשלי שוק העבודה, קבוצות האינטרס והלחץ, המונופולים, קשרי הון-שלטון-עיתון, יוקר המחיה, התחרותיות הנמוכה, עיוותי מערכות הבריאות והחינוך וגם: איך יוצאים מהסבך ■ TheMarker מציג: השיטה, הכוחות והסודות מאחורי הכלכלה הישראלית
הרשתות של הפוליטיקאים ואנשי העסקים, הן הממשלה הסמויה בישראל: הן הממשלה שמאחורי הממשלה. הן הדרך שבה ג׳ובים מחולקים, תקציבים מועברים, אנשים מתמנים, כתבות מופיעות או מחוסלות בעיתונים, הזמנות משוגרות לדיונים באולפנים, קוקטיילים נערכים, לגיטימציה מיוצרת. הרשתות האלה הן הדרך העיקרית של חלק גדול מהפוליטיקאים, אנשי העסקים ואנשי התקשורת בישראל להתקדם חברתית וכלכלית וכך נראית שחיתות מוסדית.
המערכת הבנקאית בישראל היא מונופול דה־פקטו — שני בנקים שמחזיקים יותר מ–60% מהשוק. רוב הרנטה המונופוליסטית העודפת בבנקים זורמת לקאסטה של 7,000 מנהלים עם עלות שכר של 50-100 אלף שקל בחודש וקביעות לכל החיים. מערכת הבנקאות וחברות הביטוח הן המפתח לריכוזיות ברוב ענפי המשק. כל עוד המערכת הפיננסית ריכוזית ומושחתת, היכולת לשבור את הריכוזיות, השחיתות וקפיטליזם המקורבים בשאר חלקי המשק מצומצמת מאוד.
באופן מדהים, חלק גדול מהציבור שתומך בשוק החופשי לא מבין שמעצם הגדרתם, עסקים מעוניינים למנוע תחרות ולקבל הטבות מהשלטון, וככל שהם גדולים יותר ומקושרים יותר, הסיכוי שלהם להצליח לעשות זאת הוא גדול יותר. הקפיטליסטים, כפי שהסבירו לנו כלכלנים ימנים חסידי שוק חופשי, הם האויבים של הקפיטליזם. מצד שני, את יוקר המחייה אין צורך להסביר - את זה כולם מרגישים היטב בכיס. ובישראל התחרותיות הנמוכה והריכוזיות בשוק הן מהסיבות החשובות ליוקר המחיה.
רמת ההון החברתי ואיכות המגזר הציבורי הם תהליכים שמזינים זה את זה. במקום שבו יש הון אנושי ודרגת אמון גבוהה, רמת השירות הציבורי עולה - וכך גובר האמון של הציבור במוסדות הפוליטיים והדמוקרטיים. במקום שבו יש שיווי משקל נמוך של הון אנושי, המגזר הציבורי עסוק בלשרת את עצמו או קבוצות באוכלוסיה שנהנות מחסות או מהגנה של השלטון - וזה המצב בישראל: חלק גדול מכספי המסים לא חוזר אליו בשירותים ציבוריים איכותיים, אלא מנותב לקבוצות האינטרס או סתם לבזבוז, שחיתות, טיפשות וחוסר יעילות. תופעת 'הדלתות המסתובבות' - שבה נוהרים בכירי הרגולטורים והפקידים בממשל לעבוד אצל בעלי ההון בתום כהונתם הציבורית - מעמיקה עוד יותר את חוסר האמון ואת התיפקוד הלקוי.
מונופולים, קבוצות אינטרס ולחץ, מגובים בצבא של לוביסטים ויחצנים, משתלטים על הפוליטיקה ומשם על הקצאת המקורות במשק וקביעת כללי המשחק. זאת אינה תופעה ישראלית והיא מאפיינת דמקורטיות. האם זה אומר שאנחנו חייבים תמיד להפסיד לטובת האינטרסים הצרים של קבוצות הלחץ? לא. הציבור, אם יתעורר, עשוי להיות קבוצת הלחץ האפקטיבית ביותר.
ישראל היא מהמדינות המקוטבות ביותר במערב ושיעור העוני בה הוא מהגדולים במדינות המערב. איך כל זה משתלב עם האתוס של "הסטרטאפ ניישן" שהוצמד לישראל? בפועל, קטר ההייטק, המניע את הכלכלה הישראלית, תקוע – ורק מעטים מצליחים להתברג ולהשתלב בו. וזה לא מקרי. הרבה מאוד עיוותים במשק הישראלי הם תולדה של השונות המהותית בין בעלי ביטחון תעסוקתי לכאלה שאין להם שום ביטחון תעסוקתי. ההגנה על מקטע אחד במשק, בשעה שכל השאר אינם מוגנים, היא אחד ממחוללי אי־השוויון המהותיים ביותר. כדי לטפל בעיוותים האלה, נדרשת ראייה רחבה הלוקחת בחשבון את טובתם של כלל העובדים במשק ולא את טובת מעטים וחזקים.
האם ידעתם, קוראים יקרים, שאתם יותר עשירים מנוחי דנקנר ואליעזר פישמן? כן, השווי הנכסי הנקי של דנקנר הוא כמינוס חצי מיליארד שקלים, ואילו של פישמן - כל מספר בין מינוס מיליארד למינוס שני מיליארד. אבל לפני שאתם שמחים ועולזים על מעמדכם החברתי והכלכלי החדש יש לנו חדשות פחות טובות עבורכם ועבור ילדיכם. דנקנר ופישמן הם אמנם פושטי רגל כלכלית (גם אם לא משפטית), אבל הם חיים ויחיו עוד שנים רבות ברמת חיים גבוהה פי 10 משלכם. ילדיהם ונכדיהם יהיו עשירים מופלגים לכל חייהם - והכל תודות לכסף שלכם, למבנה הריכוזי של המשק הישראלי, למועדון ההון-שלטון-עיתון שצמח פה ושבאופן לא מפתיע אתם קוראים עליו רק כאן ולא במקומות אחרים.
מערכות החינוך והבריאות בישראל, שאמורות להיות המערכות החברתיות החשובות ביותר, הפכו בשנים האחרונות לגורמים המאיצים את אי השוויון בישראל. מערכת החינוך מונעת מוביליות חברתית ומקבעת מעמדות, הישגיה עלובים והיא פוגעת בפוטנציאל הצמיחה של ישראל. מערכת הבריאות הציבורית במשבר ארוך ומתמשך, בין היתר בגלל זליגת משאבים, רופאים ומבוטחים
חיילי צה"ל הם הבנים של כולנו. הביטחון הוא בדמנו. הסיסמאות האלו יחד עם האהדה ללוחמים הגיבורים איפשרו לצה"ל להתנהל במשך עשרות שנים כאילו מדובר בצבא שיש לו מדינה. מי מאיתנו אינו מכיר את הבזבוז העצום של כספי ציבור בצבא? מי מאיתנו אינו רוצה לפרוש בגיל 45 עם פנסיה נחמדה ולחפש לו קריירה שניה? עשרות שנים אנחנו חיים עם התופעות האלה כאילו מדובר בגזרת גורל. הגיע הזמן לעשות לכל זה סוף. נכון, אי אפשר בלי ביטחון אבל גם המדינה אינה יכולה להרשות לעצמה את המשך התנהלותה. צה"ל של היום מוציא את רוב תקציבו על פנסיה שכר ושיקום. ללא רפורמה דרמטית בתקציב הבטחון ובסדר העדיפויות בטחון ישראל בסכנה.
אם היתה עיתונות בישראל, אנשים מסוגם של ליברמן, אהוד אולמרט, ברק ומשפחת שרון לא היו מסוגלים להיכנס לאולפן ולהתחיל ראיון - לפני שהיו נשאלים עשרות שאלות חוזרות ונשנות על המעטפות, המזומנים, ניגודי העניינים וההתעשרות של בני משפחותיהם. אבל רוב העיתונות בישראל, ודווקא הבכירה שבה, חיה בסימביוזה מלאה עם האנשים שהיא אמורה לבקר, ואין לה שום עניין לעסוק בשחיתות, בניגודי עניינים ובמעטפות של הפוליטיקאים. זה לא קשור לימין ושמאל - זה קשור להון-שלטון-עיתון.
