קבלת שבת בבית משפחת ברזל: תפרוש את המפה - ותעוף מפה - בעל, בית/ שלומי ברזל - TheMarker
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

קבלת שבת בבית משפחת ברזל: תפרוש את המפה - ותעוף מפה

אמא במטבח, הילדים רוצים את השקשוקה של אבא, אבל האשכנזייה תמיד מנצחת בסוף

2תגובות

ישראל אהרוני מחייך. באחריות. אני צופה בתוכניות הבישול שלו ושל אחרים ומהמסך ניבטים אנשים מאושרים. גם מיכל אנסקי מחייכת. אפילו יותר מדי. חיים כהן? מתמוגג. שגב משה? מאוזן לאוזן. בוקששתר? למרות שם המשפחה הבלתי אפשרי, מחייך. קרין גורן? השאלה לגביה היא אם יש לה יכולת לייצר פרצוף אחר מלבד כזה שמחייך. זהבה ברזל, השפית העירקית שגידלה אותי? מחייכת כל הזמן, בין גלגול קובה אחת לאחרת, בין התקנת סיר תבית' לטיגון חצילים. ועינת? ובכן, זהירות, רעיה מבשלת!

אני זורם עם העידן המודרני. נשבע. מאז שנישאתי לא התקיים ביני לבין עינת משא ומתן לגבי האפשרות שתקבל ממני פטור כזה או אחר ממשימות שונות שאבות אבותיי נטו לייחס באופן שוביניסטי להחריד למין הנשי. מדובר באשה משוחררת, שמקבלת החלטות באופן עצמוני, ואם כבר מישהו מתחנן לאיזו הנחה הרי שזה אני. כבודו מחזיק בשתי משרות תובעניות, עושה שיעורי בית עם הילדים, מוריד ואוסף מהחוגים, עורך קניות, מדיח כלים ומתנזר רק מהפעלת מכונת כביסה. וגם כאן לא תמצאו שום ניחוח שוביניסטי, אלא עניין פשוט של לקות טכנולוגית. מבחינתי, המכשיר הזה מסובך לפחות כמו הפעלת האייפון, ומשניהם אני עדיין מתקשה להוציא שיחה.

אולה גילקין

החיים של עינת אינם קלים, כפי שעלול היה להצטייר לא פעם מקריאת הטור הזה. היא עמלה בימים אלה על פיתוח קריירה מרשימה, מגדלת שני ילדים שאינם עושים הנחות לאיש, מקפידה על רמת היגיינה גבוהה במעוננו הצנוע וצריכה לסבול בעל כמוני. לכן, חשבתי לתומי שאם תיכנס קצת יותר למטבח כדי להעמיד איזו ארוחה לבני הבית, נאמר פעם בשבוע, זה עשוי להוות עבורה מקור לא מבוטל להנאה. בעיקר כשברור מעל לכל ספק כי אלוהים חנן אותה בעין, ביד ובלשון שמבטיחות מעדנים. אני לא יודע מה הגרסה האשכנזית לברכה העירקית שהיינו מסננים מדי פעם לאמא שלנו כאות תודה על ארוחה משביעה וערבה לחך, אבל הייתי שמח לומר לעינת "עשתידק", ואפילו יותר לאט, "עשת אידק" - תבורכנה ידייך - אלמלא הייתי בטוח שתחשוב כי מדובר בקוד הפעלה לסוכן עירקי רדום.

יש לה את זה, לזוגתי המחוננת. כמעט. קשה לחשוב על ארוחה אחת שאירגנה ולא הוציאה מכל הסועדים קריאות התפעלות. נכון, חלקם עשו זאת באופן מודע לחלוטין, נטול ספונטניות, עם לא מעט חששות שמא יבולע להם במקרה שיקמצו במחמאות, אבל היצירות שהציבה על השולחן בהחלט הצדיקו זאת. שלא לדבר על העיצוב. זה כבר לא עניין של קולינריה או גסטרונומיה, אלא משהו מבית היוצר של ון גוך, גאודי ודה וינצ'י. לעומת הכאוס על השולחן של זהבה ברזל, אצל עינת ברזל ניכר כי כל פרט הונח מתוך מחשבה תחילה. או כהסקת מסקנות מהקטסטרופה העיצובית שפגשה אצל חמותה. יש לה את זה, כבר אמרתי, את העין, היד והלשון.

ומאחר שברור לי שיש לה את כל אלה, אני מקפיד בכל שישי, עם חזרתי מהכדורגל, להיכנס למעוננו בזהירות ששמורה לגנבים, בתקווה לחמוק מהעין, מהיד ומהלשון של אשתי שנמצאת במטבח. נכון, בתנור או על הגז נאפים, מתבשלים או מיטגנים מאכלים מפתים שנמצאים באמצע הדרך או בישורת האחרונה בואכה ארוחת ערב שבת, אבל כבר באותה העת יש משהו אחד שחצה מזמן את טמפרטורת הרתיחה: עינת. חיוך? הצחקתם אותה.

היא דווקא חושפת שיניים צחורות וישרות להפליא ששמורות לחיוכיה הכובשים, אבל הפעם הן מאיימות להינעץ בבשר. שלי, לא זה שנמצא בסיר. קשה לה עם נער השעשועים שחזר הביתה, ומתחיל לספר לבן שלו מאילו זוויות הבקיע ועד כמה המסירות שלו היו גאוניות, ונראה מרוצה עד הגג. זאת מערכת יחסים קוטבית להחריד. האושר שלי הוא הדבר שהכי מרגיז אותה בעולם. מילא אם הייתי מרוצה מהכדורגל, את זה היא עוד היתה יכולה לשרוד. בסתר לבה מקננת כבר שלוש שעות התחושה שמקור האושר שלי נעוץ בהנחה המוטעית שאני מספר לעירקית ולחבריי כיצד צלח תהליך אילוף הסוררת. אתה שומע עולם, כן כן, זה אני, שלומי, היא מבשלת, חה, חה, חה, היא גם אופה, הו, הו, הו. תעבירו את הבשורה הלאה - האשכנזייה בויתה!

אין לי ספק שזה מה שרץ לה בראש, אבל אני עדיין אסיר תודה, מפוחד ורעב כל כך עד שהמחשבה הטבעית כי מדובר באוכל מורעל אינה מונעת ממני להתחיל בטעימות. אני מפזר מחמאות בתקווה לפייס אותה מעט, אבל היא מתמקדת בנימוסי השולחן המזרחיים שלי. ביצעת דאבל-דיפ, היא צועקת, כאילו שאנחנו מבינים אנגלית או מה לא בסדר בטבילה כפולה, אתה מטפטף על הרצפה, כמה כלים אתה מלכלך כדי לטעום, תקלח את הילדים, תסדר את הבית, תוריד את הזבל, תוציא מפה, תעוף מפה. היא עצבנית, בדיוק כפי ששיערתי שתהיה, בדיוק כמו בכל ערב שבת. היא טרחה, וזה הורג אותה.

אני מוכן לוותר על הריטואל הזה, יעלה כמה שיעלה. תמורת 100 שקל, כולל טיפ, אני מקבל פיצה חמה ושליח עם חיוך שלא נגמר. אני לא חייב להחמיא לו, השף לא מצפה לטלפון עמוס מחוות מהצד השני של הקו, לא צריך מפה, הילדים יתקלחו לבד, הרצפה תיוותר צחורה ועינת תהיה רגועה. זאת היא שמתעקשת לבשל בכל שישי, כאילו כדי להעצים או לכל הפחות לשמר את תחושת הקורבן. מוזר, הרי הצעקות שלה עלי בכל מקרה נטולות הקשר, כך שגם בלי הבישול היא מרגישה די נוח עם העניין. מי יודע, אולי זה התבלין שמשמר בעיניה את הזוגיות שלנו.

ניסיתי לנתח את הדברים לעומק, והעליתי בחכתי אפשרות מטרידה, שעשויה להסביר את מקור הזעם. גם אני מבשל מדי פעם. ליתר דיוק, אחת לשבוע. שקשוקה, אם אתם מתעקשים לדעת. חמישה פלפלים אדומים, חמש עגבניות, חצי פלפל חריף, שני בצלים, שלוש שיני שום, מלח, פפריקה, כמה פרוסות של גבינת פטה וארבע ביצים. ומכל הארוחות שמוצאות את דרכן לשולחננו, זאת האהובה ביותר על עמרי ועלמה. במקום השני, ובפער ניכר, נמצאת מנת העוף הסיני. גם היא מעשה ידיי.

שני הדרדקים שלנו עדיין חסרי טקט, וכך יצא שהשקשוקה של שלומי ברזל נהפכה לשם דבר גם בקרב חבריהם. לא זאת בלבד, אלא שהצמד אף חזר והציע יותר מדי פעמים, ובנוכחות עינת, את האפשרות שאבא יישלח לעונה הבאה של מאסטר שף. הוא והשקשוקה שלו. מבחינתם, אני מנצח בהליכה. ודאי אם לוקחים בחשבון את סיפור החיים הקשה שאציג בפני אייל שני, חיים כהן, הגברת אנסקי והדיקטטור רושפלד: עינת ואני.

תודו שזה נשמע כמו מתכון בטוח לצרות. הילדים מבשלים, אני אוכל אותה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#