תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

"אני ישראלי, אבל יודע שזאת אשליה"

לכתבה
פינאן ענאבוסי ( מימין) , עאמר דקהאייל טואג

הם צעירים משכילים ומתקדמים, אבל הם ערבים ■ איך הם מרגישים כשהם הולכים ברחוב, שוכרים דירה, או משתתפים בשיעור באוניברסיטה? האם הדמוקרטיה הישראלית מפספסת יותר ממיליון איש?

10תגובות

לפני יותר מעשור הדרכתי קבוצת נוער יהודית־ערבית מרמלה־לוד בטיול לאיטליה. בשדה התעופה כולם עברו במהירות את הבידוק הביטחוני, כולל המדריכה הערבייה שלצדי, ורק אני נותרתי עם המתשאלת, שפשוט לא הצליחה להבין את מוצאי. לאחר ששאלה 20 פעם מה עשיתי בצבא, ודרשה שוב לראות תעודת זהות, גם לאחר שהסברתי שהיא לא עלי, היא שיחררה אותי לדרכי, מושפלת ומותשת ממשחק הפינג פונג חסר התכלית בינינו. "עכשיו אני יודעת איך אתם מרגישים בנתב"ג", הודעתי לחברה ערבייה כשחזרתי. "תירגעי", היא השיבה. "טעמת רק את קצהו של מה שאנחנו עוברים בשדה".

קאט לעשור קדימה: באחת מטיסותינו הרבות מישראל, פגשנו זוג מעורב פלוס תינוקת, כמונו. הוא ישראלי, היא גרמנייה. מכיוון שהוא חי בגרמניה כבר 15 שנה, שאלתי אותו אם שקל להגיש בקשה לאזרחות גרמנית. "ואם ידרשו ממני לוותר על האזרחות הישראלית?", ענה. "אני לא לוקח את הסיכון הזה". "ישראל תחזיר לך את האזרחות כשתרצה לחזור, זו לא בעיה", עניתי בביטחון. "כן, רק שכחת שאני לא יהודי כמוך. אני ערבי. ממני מדינת ישראל תשמח להיפטר, ואני לא מתכוון לוותר לה בקלות". מעולם לא הרגשתי חסרת מודעות כמו באותו הרגע.

שני המקרים האלה רק הבהירו לי שאפילו אני, מישהי שתופשת את עצמה שמאלנית נאורה, יכולה להתנשא ללא משים על ערביי ישראל. ואם בארזים נפלה שלהבת, מה יגידו הגזענים הכבדים? ואלה רק דוגמאות קטנות מנקודת מבטה של יהודייה פריווילגית לאפליה היום־יומית שחווה המיעוט הערבי במדינה, שמגדירה את עצמה יהודית ודמוקרטית כאחד. עבור היהודים השילוב הזה אולי מסתדר לא רע, אבל מה עם 20% מאזרחי ישראל? איך הם חווים את הדמוקרטית והיהודית? בדקנו עם חמישה ערבים מה דעתם על הקונספט הזה, ואיך הוא עובד עבורם מבחינת שוויון זכויות, קבלת האחר, מערכת החינוך וסמלי המדינה.

איליה מלניקוב

חאדר אבו־סייף, 29, מתל אביב, סבור כי השילוב בין מדינה יהודית לדמוקרטית אינו הגיוני. "אין דבר כזה יהודית ודמוקרטית. זה לא שהמדינות הערביות טובות יותר, אבל אצלן דמוקרטיה היא מלכתחילה בעירבון מוגבל. רוב היהודים בישראל חיים בתחושה שאם ערבי מבקר את המדינה — שיחזור למקום שממנו הוא בא. במדינה דמוקרטית מותר למתוח ביקורת, אבל פה אסור, כך שאנחנו לא הולכים להיות דמוקרטיה בקרוב. דמוקרטיה היא שוויון, ואני לא חווה זאת בישראל. פעם הייתי אומר שיש לנו לאן לשאוף, אבל כיום נראה שזאת בעיה גלובלית, ומי שאחראי לכך הם מלחמות הנפט והאסלאם הרדיקלי".

אבו־סייף נולד וגדל ביפו, והוא מגדיר את עצמו ראשית כפלסטיני, "אבל אני לא מכחיש את קיומה של ישראל ומודע לכך שאני חי בה. אני גם אזרח ישראל. כמי שנולד במדינה הזו אני מרגיש מקופח מאוד ולא רצוי. אני ישראלי מאוד בכל ההוויה שלי, אבל אני מודע מאוד לכמה שאני לא כזה. זה מצב של שסע באישיות שלך: אתה יכול לגרום להם להאמין באשליה שאתה אותו הדבר, אבל בפנים אתה יודע שאתה שונה. כבר בכיתה ב' או ג' ידעתי שאני חייב לשלוט בעברית. הייתי טוב בזה, ורציתי לדבר טוב יותר מיהודים. העובדה שיש הרבה יהודים שמדברים פחות טוב ממני משקפת את פרצופה של המדינה".

"רוב היהודים בישראל חיים בתחושה שאם ערבי מבקר את המדינה — שיחזור למקום שממנו הוא בא. במדינה דמוקרטית מותר למתוח ביקורת, אבל פה אסור, כך שאנחנו לא הולכים להיות דמוקרטיה בקרוב. דמוקרטיה היא שוויון, ואני לא חווה זאת בישראל"

כשאני מציינת שבאמת לא שומעים שום מבטא בדיבורו, הוא צוחק עלי ואומר שהוא גם לא נראה ערבי. "אבל ברגע ששוטרים רואים את השם בתעודת זהות או בדרכון, לא אקבל את אותו יחס. כערבי, אתה לומד את זה לראשונה כשאתה מוציא תעודת זהות, רישיון נהיגה, או מגיע לשדה התעופה. אז אתה מבין שאתה לא באמת ישראלי, למרות האזרחות. אני בהחלט מבין מהיכן נובעים החששות וכל אמצעי הבטיחות בנתב"ג. אבל אם אתם הולכים למרר את החיים שלנו, לפחות תמררו את החיים של כל האזרחים. תבדקו לעומק את כולם".

אבו־סייף למד בבית הספר הצרפתי ביפו ובתיכון עבר לעירוני י"ב. "בגיל 15 היתה לי הערכה לפתיחות של יהודים, זה סיקרן אותי ורציתי להשתייך. עד גיל מסוים אהבתי מאוד חלקים נרחבים בתרבות ובאנשים. עם זאת, ככל שגדלתי, למדתי להתחבר חזרה לשורשים שלי. כבר קראו לי משתכנז, אבל זה לא משנה לי. אני לא מנסה לחקות את היהודים, אלא מרגיש חלק מהעולם המערבי. אני לא עושה זאת כדי לרצות את המדינה או את היהודים. אני אדם מודרני שגדל בסביבה לא הכי טבעית, וסיגל כלים כדי להתמודד עם הסביבה הזו. אני קצת יותר חכם מאנשים שלא השכילו לעשות את זה. אני לא צריך לדבר עברית עם מבטא כדי להרגיש ערבי".

כיום הוא מתגורר בתל אביב. לדבריו, תחושת הבועה תלויה מאוד בשאלה עם מי הוא מדבר. "אם אלה צעירים יהודים ליברליים שחיים את העיר והם לא מנותקים גמורים, קל יותר לתקשר אתם והם מבינים שהמדינה לא שוויונית ולא דמוקרטית. גם בתל אביב יוצא להיתקל באנשים פחות מקבלים, אבל עדיין קל לי לחיות בה. עם זאת, בזמן 'צוק איתן' חטפתי מבטי רצח כשדיברתי בערבית ברחוב. בתקופת אינתיפאדת הסכינים היתה בחורה מוסלמית שכמעט חטפה מכות בבת ים, אז ביקשתי מאחותי הקטנה, שהיא דתייה, שלא תלך עם כיסוי ראש. אני באמת אוהב את תל אביב ואת האנשים בה. אין לי בעיה עם יהודים, אלא עם ממשלה שמלמדת לשנוא ומפלה".

על תהליך יציאתו מהארון הוא מספר כי "למרות הסטריאוטיפים, אני מגיע ממשפחה ליברלית מאוד. אנשים חושבים שהמגזר הערבי הוא כמו העדה החרדית. אנחנו לא מגזר, אלא חברה, וגם אצלנו יש ליברלים, קיצונים ודתיים. יצאתי מהארון בגיל 15 ואמא שלי קיבלה אותי. גם כאן העולם והיהודים מסתכלים על המקרים הכי קיצוניים, ישר חושבים על הומואים שנתלים באירן. מתי שמעת באחרונה על הומו ערבי שנרצח על רקע כבוד המשפחה? כמעט אף פעם. אי אפשר לחשוב על החברה הערבית כחברה סגורה ומסוגרת. יכול להיות שבכפר קשה יותר, אבל בערים הגדולות יוצאים מהארון.

"ליהודים יש נטייה להסתכל על חברות אחרות ולומר: 'אנחנו טובים מהם', ואמנם ההתקדמות בתל אביב מהירה מאוד, אבל זה לא אומר כלום לגבי החברה הישראלית. אני שונא את כל המיתוסים האלה. אין עם אחד, וזה לא אותו דבר אצל כולם. בשנות ה–90 היה קשה יותר לצאת כערבי מהארון, בכל העולם, אבל כיום אנחנו חיים בעידן של דור מנותק יותר. אני הייתי עוד מנומס, אבל לדור ה–Z כבר לא אכפת מה חושבים ההורים. כשהוא מוצא ברשתות החברתיות השראה לצאת מהארון, הדבר האחרון שיעניין אותו זה מה ההורים יגידו. אנחנו מתנתקים באטיות מכבלי המשפחה. אני אמנם בר־מזל בטירוף, אבל גם היציאה מהארון שלי היתה תהליך. לפני שנה הבנתי שלאמא שלי נדרשו 14 שנה להגן עלי, להתגאות בי ולומר זאת ברבים".

אנשים סועדים בשוק הפשפשים, יפו
אייל טואג

אבו־סייף גם מלא ביקורת כלפי ההנהגה הערבית. "מצד אחד הם יעשו פרובוקציה בהקשר מסוים, אך מנגד הם לא יתמכו בהומואים כי הם כפופים לשיח'ים קיצוניים. הם עסוקים בשלהם ולא פתוחים למציאות. אני מבין שהכיבוש חשוב, אבל יש כל כך הרבה נושאים חברתיים בחברה הערבית שדורשים טיפול. הח"כים היחידים שאני מעריך הם אחמד טיבי ועאידה תומא סלימאן: לו יש חוש הומור והיא באמת מנסה לעסוק בנושאים יותר סוציאליים".

ח"כ עאידה תומא־סלימאן
אמיל סלמן

לטענתו, החברה הפלסטינית למדה ליישם את הנרטיב הבכייני של החברה הישראלית ומשתמשת בזה כנשק נגדה. "הם לא ידעו איך להסביר את הכיבוש בעולם, ואז הבחינו בנרטיב המתבכיין הישראלי של הקורבן המסכן, והחליטו ליישם זאת. כיום אנחנו נמצאים במלחמת בכיינות — מי מתבכיין טוב יותר לארה"ב ולאירופה. אם פעם הישראלים היו שולפים קלף של אנטישמיות או שואה, כיום הפלסטינים למדו לשלוף קלפים משלהם. אתה לומד את הכובש שלך".

בסופו של דבר, הוא מאמין שהדור הבא של הערבים ייצרו עתיד טוב יותר לעצמם. "אני בטוח שלאחיינית שלי יהיה הרבה יותר טוב בישראל. בשעה שהדור של ההורים שלי לא מדבר פוליטיקה ולא רוצה להיות מעורב, הדור שלנו הרבה יותר פוליטי, לוחם ורוצה שוויון, אבל עוד כמה דורות יקום דור הרבה יותר קיצוני ומשוגע". אבו־סייף לא מתכוון לתת לשום יהודי את התענוג ולעבור למדינה אחרת. "פה אני יודע שאלה הבעיות המוכרות שלי. אני מטורף על המקום הזה. לא אזוז מ"מ מפה. נולדתי פה ואמות פה כפלסטיני, ואני אראה רשעים נופלים מכיסאם".

"אנחנו קצת כמו היהודים של פעם, בגולה"

"הגדרת הזהות שלי תלויה בצד שבו אני קמה בבוקר. אני ערבייה ישראלית, וגם פלסטינית — תלוי באיזה יום", אומרת חנין מג'אדלה, 27, מתל אביב. "האמירה שאני פלסטינית נתפשת בישראל כמתריסה ולאומנית, אך ביום־יום יש לי חברים יהודים, מתנחלים, שמאלנים וימנים. אני פחות שבטית וחמולתית, לכן ההגדרה הזו נדמית עבורי כאקט פוליטי. יש ימים שבהם אני שונאת את הערבים, וימים שאני שונאת יהודים. אנחנו חיים בפיצול אישיות. אני ערבייה, פלסטינית, ישראלית. אנחנו קצת כמו היהודים של פעם, בגולה, שחיו בקהילות סגורות של עצמם. אין לי זהות אחת.

אייל טואג

"נראה לי שכל חיי מדגימים כיצד ישראל לא דמוקרטית עבורי. התחושה היא שאין לנו לאן להתקדם. תקרת הזכוכית שלנו נמוכה מאוד, במיוחד בתחומים שבהם אני פועלת — עמותות ותקשורת. הממסד משמר את המצב הקיים. יש אולי ערבי מחמד אחד צייתן ומיישר קו, וגם אם על פניו נראה שמתריסים, הכל תמיד ייעשה בהסכמה. אני רואה את זה קורה בתל אביב, בתעשייה, בתקשורת ובכל התחומים. גם כשנותנים עמדת מפתח לערבי, לעולם יהיה יהודי שמלווה אותו. זה מתסכל, אבל זה נשמע קצת כמו צרות של עשירים".

"חנין זועבי ועאידה תומא סלימאן מייצגות אותי כנשים. כל אשה ערבייה, פלסטינית, ישראלית, שפועלת למעננו תורמת לי גם בצורה קהילתית וגם באופן אישי"

מג'אדלה היא מורה לערבית, כותבת ופעילה חברתית פוליטית. "חוויית הערביות שלי בישראל היא הדלק שממלא את הכתיבה שלי. לפעמים אני מרגישה רע עם החיים כאן, אבל זו המציאות. אני לא מכירה משהו אחר". היא מציינת כי היא לא סובלת בישראל. "לעתים אנחנו פוגשים בחו"ל פליטים פלסטינים וסורים. יחסית אליהם חייהם של הערבים בישראל קלים יותר, אז הם חייבים להראות שגם הם מסכנים, ומספרים על היותם כבושים בארצם. אם אני סובלת ממשהו, זה מהמצב הכלכלי במדינה. אני נחנקת. אם אצטרך לחסוך, אהיה חייבת לחזור להורים, אבל אני לא רואה את עצמי חוזרת לבאקה אל־גרבייה. בתל אביב אני מרגישה ערבייה ושם אני מרגישה אשכנזייה. ההורים שלי שואלים מה אעשה בהמשך, אבל זה לא יוצא דופן שעזבתי. יש הרבה בחורות שעברו לערים הגדולות ולחו"ל. זה אמנם שינוי משמעותי מדור ההורים, אבל זה קורה הרבה בדורנו. לא פרצתי דרך בתחום הזה.

"כשגרים בכפר ערבי הומוגני, לא מבינים את גודל האפליה והגזענות. רק כשפורצים החוצה, זה מכה. הסילבוס בערבית של משרד החינוך, במיוחד בהיסטוריה ובאזרחות, מגוחך. רק כשאתה יוצא לעולם האמיתי, אתה מבין את הטרגדיה. למדנו על שואה ועל מדינת הלאום היהודי, אבל לא שמעתי מעולם את המושג נכבה בבית הספר. להפך, בשיעור מוזיקה שרנו שיר לכבוד יום העצמאות של המדינה. ואז גדלים ולומדים להכיר עולם ומקבלים כאפה. אומרים שמנהלי בתי ספר ערביים נבחרים על ידי השב"כ. היום זה נשמע לי הגיוני לגמרי".

היא גרה בתל אביב כבר שמונה שנים. "עברתי כדי ללמוד היסטוריה של המזרח התיכון ואסלאם באוניברסיטת תל אביב, והמשכתי לגור פה בשביל העבודה. אוניברסיטת תל אביב היא בועה מוגנת. פעמיים רבתי עם אנשים, ב'עופרת יצוקה' וב'צוק איתן'. אבל זו היתה חממה, ותל אביב היא עדיין בועה ביחס לשאר ישראל".

מג'אדלה בחרה להיות עצמאית מרגע סיום לימודיה. "ידעתי שאם אנסה להתקבל לעבודה, הפה הגדול שלי יכשיל אותי. לא קיבלתי הצעות שלא רציתי, ולכן אני חושבת שאהיה עצמאית כל חיי. לא אהיה כפופה למישהו, בטח לא ליהודי כי זה לא יעבוד, אז אף פעם לא שלחתי קורות חיים לאף אחד. אם אשלח, אני יודעת שאצטרך להוריד פרופיל ולהיות צייתנית. זה לא בהכרח רע, אבל קשה לי לחיות בתחושה כזו".

על אף שהיא נהפכה לתל־אביבית מוכרת יחסית, גם על מג'אדלה לא פוסחים משפטי ההתנשאות של היהודים. "'היי, את לא נראית או נשמעת ערבייה', 'הלוואי שכל הערבים היו כמוך'. גם ערבים וגם יהודים מופתעים מכך שיש לי כלב, ומהר מאוד התדהמה מתחלפת בהתלהבות ממנו. בדור הצעיר כלב זה כבר לא עניין גדול. אני מכירה ערבים רבים שיש להם כלבים. כבר פיתחתי טקטיקת התמודדות, ואני לא נותנת לאף אחד מרחב או הזדמנות להגיב. כשאני רואה שרוצים להגיד משהו, אני לא מאפשרת להם. אסל הוא הכלב הדו־לשוני הראשון בישראל.

הפגנה ביפו במחאה על אלימות נגד נשים בחברה הערבי
אילן אסייג

"אני מדברת כל הזמן ערבית ברחוב. תמיד דיברתי ערבית בקול רם, עם תנועות ידיים, כהתרסה. לפעמים אני מרגישה לא נעים שכולם הולכים להסתכל עלי, אם אני צריכה לענות לטלפון. לפעמים אני עונה בערבית, ואנשים מסתכלים עלי בהבעה של 'וואלה, את לא נראית'. אם יהודים היו לומדים ערבית, והיו שומעים ערבי מדבר ברחוב, הם היו מבינים שבסך הכל הוא אמר לאשתו שיביא חלב בדרך הביתה. זה היה פותר את כל הפחד והערבים שחטפו רק כי דיברו ערבית ברחוב".

היא למדה לאטום את אוזניה בכל פעם שמתחדש גל ההסתות, דוגמת "אינתיפאדת ההצתות". "בעוד חודשיים תגיע בדיוק אותה הסתה, אבל על משהו אחר. בתקופת הסכינאים שאלו אותי בערוץ 2 איך אני מרגישה. עניתי: 'כמו בכל יום, ערבי תמיד חשוד במדינה הזו, ועכשיו? עוד יותר חשוד. מורידים קצת את הראש ומחכים שזה יעבור'".

"כשגרים בכפר ערבי הומוגני, לא מבינים את גודל האפליה והגזענות. רק כשפורצים החוצה, זה מכה. למדנו על שואה ועל מדינת הלאום היהודי, אבל לא שמעתי מעולם את המושג נכבה בבית הספר. להפך, בשיעור מוזיקה שרנו שיר לכבוד יום העצמאות של המדינה"

בהנהגה הערבית היא לא מוצאת ייצוג של ממש עבורה. "אני מעריכה את יו"ר הרשימה המשותפת איימן עודה, אבל פרט אליו אני לא מרגישה שמישהו מהם מנהיג או מדבר בשמי. איימן פועל ממקום טוב, הוא לא אדם של אחד בפה ואחד בלב. הוא מישהו שבהחלט מייצג אותי. גם חנין זועבי ועאידה תומא סלימאן מייצגות אותי כנשים. כל אשה ערבייה, פלסטינית, ישראלית, שפועלת למעננו תורמת לי גם בצורה קהילתית וגם באופן אישי".

כדוגמה לסוגיה חברתית שההנהגה הערבית לא מטפלת בה מספיק, מזכירה מג'אדלה את האלימות כלפי נשים. "זאת בעיה של החברה הערבית, אבל המדינה לא עושה מספיק. יש נשים ערביות שמגיעות לשלב שבו הן מבקשות עזרה, והמדינה מפקירה אותן. ברגע שערבייה יוצאת למלחמה נגד מוסד המשפחה והממסד מפקיר אותה — הוא מפשל. החברה הערבית מצדה צריכה לחנך מחדש. כמו שיודעים יפה מאוד לנדות חברתית הומואים ונשים שסוטות מהנורמות, החברה צריכה לנדות גברים אלימים ורוצחים. חינוך, נידוי וענישה — זאת תוכנית ארוכת טווח, רק שאין לכך כסף".

היא סבורה שהמצב הנוכחי ימשיך לכדי אפוקליפסה. "כרגע נראה לי שעוד 1,500 שנה ביבי יהיה עדיין בשלטון. בתור אדם גלובלי, אני חושבת שהייתי יכולה לגור בחו"ל, אפשר להתקיים מעיסוקיי גם בחו"ל, אבל אני לא יודעת כמה זמן ואיך. אני בספק אם אוכל לחיות כל החיים בחו"ל, אבל לחלוטין הייתי מנסה איזו תקופה במדינה אחרת".

"בישראל יש אפרטהייד מודרני"

גם רימא ג'ואברה, 30, מאום אל־פחם, לא צופה עתיד מוצלח לישראל. היא גרה בחיפה ועובדת בשיקום פגועי נפש להשתלבותם בקהילה. אף שהיא חיה בעיר שמסמלת דו־קיום, לטענתה "אין דו־קיום בכלל בחיפה. אם אני אומרת לבוסית שלא אגיע לעבודה בגלל יום הנכבה, היא תתעלם ותאמר לי לקחת יום חופש. אם יש יום שביתה במגזר, אני נאלצת לשקר לה, מכיוון שהיא לא תבין. בעבודה הקודמת בעירייה לא יכולתי לדבר בערבית עם העובדת הערבייה. המדריכה הערבייה שלי הדריכה אותי בערבית, וסגנית המחלקה שאלה באיזו שפה אנחנו מדברות, מישהי שגדלה בדניה כל חייה. נכון, יש פה ערבים בכל מקום, אבל כשנכנסתי לפיצוצייה בעיר התחתית, ודיברתי בערבית עם המוכר כי הוא נראה לי ערבי, הוא התעצבן וצעק עלי, ולא מכר לי שוקולד.

רימא ג'ואברה
אייל טואג

"אני גרה ברחוב מסדה בהדר, לכאורה סמל לדו קיום, אבל בבתי הקפה הערביים יושבים בעיקר ערבים. כשאני רוצה שלא יבינו אותי בערבית, אני הולכת לבתי קפה יהודיים, או שאני עולה לכרמל. עכשיו לקראת חנוכה וחג המולד, יש שכונות מקושטות. גם ברמדאן יש שכונות שמקושטות לכבודו. אך למה לא מקשטים את המושבה הגרמנית בחגים של המוסלמים, אלא רק בחגים של יהודים ונוצרים? נראה שיש אג'נדה של הפרדה מכוונת בין השכונות".

שכונת הדר חיפה
אייל טואג

הסיבה שבגללה עברה ג'ואברה לחיפה מלכתחילה היא שלא הצליחה למצוא דירה בתל אביב בשל זהותה. "בדירה האחרונה שבה גרתי בתל אביב, בעל הבית ביקש ממני בזמן חתימת החוזה שלא אגיד לשכנים שאני ערבייה. הוא החתים אותי על כך שאם יידעו שאני ערבייה, אעזוב את הדירה. במשך כל השיחה הוא דיבר אתי ערבית במבטא עירקי כבד. זאת היתה סצינה תיאטרלית לחלוטין. הסכמתי לסעיף הזה כי כבר הייתי מיואשת. היו שני שכנים תחתיי, ואף פעם לא אמרתי להם שאני ערבייה. נמנעתי מקשר עמם ורק רציתי שיהיה לי בית".

גם בתחום העבודה נתקלה ג'ואברה באפליה, דווקא בתל אביב. "שלחתי קורות חיים למוסד ציבורי. הם שאלו בתגובה לאיזו משרה בדיוק פניתי. צילמתי להם את מספר המשרה. הם ענו שחשבו שטעיתי במספר, מכיוון שאין להם כרגע משרה לדוברי ערבית. מתברר שעל פי אותו מוסד, אני, כעובדת סוציאלית, מיועדת רק לדוברי ערבית. זה מתסכל מאוד. כיום אני עובדת במגזר הפרטי ולא בציבורי, ואני מרגישה טוב יותר, מכיוון שבסופו של דבר מדובר בעסק שרוצה להרוויח כסף, ולא חשוב להם אם העובד עשה צבא או לא".

"בתיכון המורה דילג על הפרקים של השואה. כילדה שגדלה באווירה שמה שנותנים לך תיקח, ומה שאוסרים עליך — אסור, לא היתה לי הסקרנות לבדוק על מה בדיוק דילגנו. אני בטוחה שאם המורה שלי היה מלמד אותי על השואה, זה לא היה מערער את הנרטיב שלי. להפך, היינו לומדים לכבד את הנרטיב של האחר. זה אמור להתחיל בחינוך, אבל זה לא קורה"

ג'ואברה למדה על השואה רק בתחילת שנות ה–20 לחייה, כשהצטרפה לתנועת לוחמים לשלום ושמעה סיפורים אישיים של יהודים, שהיו דור שני או שלישי לשואה. "התברר שבתיכון המורה דילג על הפרקים של השואה בתוכנית הלימודים. כילדה שגדלה באווירה שמה שנותנים לך תיקח, ומה שאוסרים עליך — אסור, לא היתה לי אפילו הסקרנות לבדוק על מה בדיוק דילגנו. אני בטוחה שאם המורה שלי היה מלמד אותי על השואה, זה לא היה מערער את הנרטיב שלי. להפך, כולנו היינו לומדים לכבד את הנרטיב של האחר. זה אמור להתחיל בחינוך, אבל זה לא קורה".

כשהיא נשאלת להגדרת זהותה, היא משיבה כי "באופן אוטומטי, אגיד שאני אשה פלסטינית, אבל אני יודעת שאשקר לעצמי כי אני מזניחה זהות מסוימת בתוכי. חסר לי החלק הישראלי שקיים שם. בדמוקרטיה אני לא אמורה להגדיר את עצמי. אני יודעת מי אני, ואני בוחרת להזדהות בצורות שונות, ולהיות בכובעים שונים במקומות שונים. אני יכולה להתאים את עצמי לעולם המודרני של הגלובליזציה, אז גם לי יש כמה הגדרות. אני גרה בישראל ויש בי כמה קווי מתאר ישראליים, כמו החוצפה הישראלית. בפלסטין לא מקבלים את החוצפה הזאת יפה".

לטענתה, "בישראל אין אפרטהייד כמו שהיה בדרום אפריקה, אלא אפרטהייד מודרני ושונה, וזאת הסיבה שישראל מתנערת מהמלה הזו, כי היא — וגם הפלסטינים — משווים זאת לשם. ההשוואה לא במקומה, אז בואו נמציא מושג אחר למצב של הפרד ומשול, בניית גדר ממשית או בלתי נראית. תן להם לפתוח את המקומות שלהם, וככה הם יידעו שיש את המקומות שלהם ולא מקומות של ג'ז, תרבות ומוזיאונים, כי שם אין להם מה לחפש.

"בדירה האחרונה שבה גרתי בתל אביב, בעל הבית ביקש ממני בזמן חתימת החוזה שלא אגיד לשכנים שאני ערבייה. הוא החתים אותי על כך שאם יידעו שאני ערבייה, אעזוב את הדירה. הסכמתי לסעיף הזה כי כבר הייתי מיואשת. היו שני שכנים תחתיי, ואף פעם לא אמרתי להם שאני ערבייה. נמנעתי מקשר עמם ורק רציתי שיהיה לי בית"

אום אל פאחם
עופר וקנין

"אפילו במוזיאון אום אל־פחם רוב הקהל הוא יהודי. לא תראי את העירייה עושה פרומו למוזיאון. בעיר נפתח תיאטרון ב–2014, וכבר שנתיים כלום לא מתקדם. גם לעירייה יש אינטרס לא לקדם מוסדות תרבות, כדי שהאזרחים לא יגלו עולם אחר, כי ברגע שתגלה מוזיאון אולי תלך למוזיאונים אחרים. באום אל־פחם למשל לא מלמדים מוזיקה ותיאטרון, או לימודי העשרה. רק לימודי ליבה. אחותי לומדת אדריכלות ומתקשה מאוד כי היהודים ראו עולם, הם זוכרים עדיין תערוכות שראו בבית הספר. אנחנו מתלוננים ולא עושים כלום.

"אני רואה שיש שכונות יהודיות וערביות בכל עיר מעורבת, ויש מקומות בילוי לערבים כי הם לא תמיד מרגישים בבית במקומות של יהודים. מאז קום המדינה ועד היום לא הקימו יישוב ערבי חדש אחד; רוב הכפרים בגליל לא יכולים להתרחב, כי מכל זווית יש יישוב יהודי; בלימודים יש מקצועות רבים שאת יכולה להתחיל ללמוד מגיל מסוים, ואם לא עשיתי צבא עלי לחכות; כשאני מגישה בקשה כלשהי, שואלים איפה נולדתי ולא מה האזרחות שלי — שהיא ישראלית כמו שלך. בעיניי האפרטהייד מורגש מאוד בישראל. משרד החינוך משריש את זה במדינה בצורה קלאסית".

"באופן אוטומטי, אגיד שאני אשה פלסטינית, אבל אני יודעת שאשקר לעצמי כי אני מזניחה זהות מסוימת בתוכי. חסר לי החלק הישראלי שקיים שם. בדמוקרטיה אני לא אמורה להגדיר את עצמי. אני יודעת מי אני, ואני בוחרת להיות בכובעים שונים במקומות שונים. אני יכולה להתאים את עצמי לעולם המודרני של הגלובליזציה, אז גם לי יש כמה הגדרות"

בכל בחירות מצהירה ג'ואברה שלא תצביע, אך נשברת ברגע שהיא שומעת את בנימין נתניהו מדבר. "לדאבוני, אני מגלה שגם אני מושפעת מביבי. אני גם מפחדת מהאיראנים, בגלל הפחדותיו של ביבי. הנציגות הערבית לא מעניינת אותי, אבל בגלל שאני חיה בתוך הפחד היהודי הלאומי, זה משפיע עלי ברמת הלאום הפלסטיני. אי אפשר שלא תהיה לי נציגות בכנסת. הטראומה של היהודים עוברת אלי. זה מפחיד לחשוב שאין לי ייצוג בכנסת, גם אם בפועל הם לא עושים כלום.

"אני יודעת שתהיה פה מלחמת אזרחים קשה. אני חיה בפחד מכך. זה כבר קורה: אנשים שרפו בן אדם בירושלים, אנשים דוקרים זה את זה, מסתובבים עם דם בעיניים. בתקופות של מתח לאומי אני שוקלת אם לדבר ערבית או לא, אם כדאי להוציא כסף או אולי כדאי לחסוך כי יש סיכוי שיפטרו אותי מהעבודה, אולי לא כדאי שאלך לעבודה, כי יהיה לי קשה מאוד ואינטנסיבי. ב'צוק איתן' ביקשתי חל"ת ולא הלכתי לעבודה תקופה ארוכה, כי לא רציתי להתעמת עם אנשים. הייתי במצוקה כלכלית, אבל זה לא בא ממקום של בריחה, אלא מפחד שלא תהיה עבודה. אני צריכה לשים כסף בצד כי אני פוחדת שתהיה מלחמה".

"גדלתי ממש על המחסום הצבאי"

"ישראל הרבה יותר יהודית מדמוקרטית — בסמלים, בדגל ובהמנון ובחוק השבות", אומר פינאן ענאבוסי, 36, מהנדס תוכנה, ערבי פלסטיני בעל אזרחות ישראלית, מתל אביב. "בשנים האחרונות הצד הדמוקרטי שלה נפגע מאוד מבחינת תשתיות אזרחיות, חינוך ורווחה. הוא נפגע גם מבחינת הרשות המחוקקת, שהגתה את חוק הלאום, חוק ועדות קבלה, חוק המואזין וחוק ההסדרה".

ענאבוסי נולד בבאקה אל־גרבייה. "בני המשפחה שלי הם פליטים. אבא שלי נולד בכפר חירבת סרקס, שהיה ליד קיבוץ גן שמואל. היו שם כ–700 תושבים. בתחילת 1948, כשאבי היה בן שבועיים, הם קיבלו צו גירוש ולא הסכימו להתפנות. אנשי ההגנה הגיעו, והתושבים עזבו את הכפר ועברו לעטיל, כפר ליד טול כרם, מעבר לקו הירוק. משם הם נדדו לבאקה. במקרה, הם התארחו אצל משפחה שגרה 50 מטר לתוך הקו הירוק. הכפר נחצה לבאקה אל־גרבייה הישראלית ובאקה אל־שרקייה הפלסטינית — שני יישובים שחולקו בהסכמים. משפחתי קיבלה אזרחות ישראלית.

"בסך הכל הסתובבה המשפחה שלי 15 שנה בלי בית, והשאירה מאחור את כל הרכוש האדמות והבקר שם. אני גדלתי ממש על המחסום הצבאי. כל ילדותי שאלתי מה קרה ולמה גירשו, ובכל יום שהלכתי לבית הספר עברתי ליד המחסום. כיום ניצבת שם גדר בגובה 5.5 מטרים. כל הילדות שלי עברה לאור הסכסוך: סיפור הנכבה של המשפחה שלי והמחסום שלידו עברתי. את ההיסטוריה הזו לא למדנו בבית ספר, בטח שלא על הנכבה. למדנו על ההיסטוריה של העם היהודי, השואה והציונות — וחצי יחידה הוקדשה לאסלאם".

באקה אל גרבייה
תומר אפלבאום

כילד הכיר ענאבוסי יהודים בגילו. "הייתי פעיל בגבעת חביבה, שם היו מפגשים בין נוער יהודי לערבי. אירחתי אותם בבית והם אירחו אותי. נפגשנו פעם בשבוע, ביסודי ובחטיבת ביניים". בהמשך עשה תואר ראשון בבן גוריון ותואר שני באוניברסיטת חיפה. "כשהתחלתי ללמוד היה לי מוזר לגלות שהיהודים והערבים חיים בנפרד. במדעי המחשב היו מעט ערבים, אבל בתחומים כמו סיעוד, רפואה ומדעי הרוח, היתה הפרדה די ברורה ולא היה כמעט קשר ביניהם. לי זה הפריע מאוד, כי ליהודי שמגיע לאוניברסיטה יש דעה על הערבים, אבל הוא מעולם לא ניהל עם ערבי שיחה אמיתית. לא הרגשתי עם זה בנוח ורכשתי לא מעט חברים יהודים.

"בסך הכל הסתובבה המשפחה שלי 15 שנה בלי בית. אני גדלתי ממש על המחסום הצבאי. כל ילדותי שאלתי מה קרה ולמה גירשו, ובכל יום שהלכתי לבית הספר עברתי ליד המחסום. כל הילדות שלי עברה לאור הסכסוך: סיפור הנכבה של המשפחה שלי והמחסום שלידו עברתי. את ההיסטוריה הזו לא למדנו בבית ספר, בטח שלא על הנכבה. למדנו על ההיסטוריה של העם היהודי"

"כמיעוט ערבי במדינת היהודים, למדתי לפעול לפי ההתנהגות של היהודים כי הם אלה ששולטים. בשנה ראשונה, כשהכרתי חברים מהלימודים, שמחתי שיש לי חברים יהודים שנותנים לי גושפנקא, שיוכלו להעיד בפני יהודים אחרים שאני בסדר. גרתי עם שותפים יהודים, והיה רק מקרה אחד שהלכתי לראות דירה ללא שני שותפיי היהודים, ובעלת הדירה אמרה לי שבעלה פוחד שאעשה מנגל על הגג. תמיד הייתי עם יהודים שהגנו עלי. היה לי קשה מאוד עם העובדה שאני צריך יהודים שיגידו שאני בסדר. בלימודים יש חוסר התחשבות מובהק בחגים של המוסלמים, אז תמיד התעקשתי לקבל בהם חופש. יש לי שלושה אחים עורכי דין ולכן ידעתי את זכויותיי. אם זה היה רמדאן או עיד אל־פיטר והיה מבחן או עבודה להגיש, התעקשתי שלא לגשת או להגיש. אמנם אני כלל לא דתי, אבל התעקשתי כי לא ספרו אותי. הערבים לא נמצאים בלוח שנה. כשביקשתי נתנו, אבל זה לא היה כברירת מחדל".

גם הוא שמע אינספור פעמים את המשפט "אתה לא נראה כמו ערבי". "פעמים רבות הם כאילו צוחקים אתך, אבל היה בכך שמץ של פליאה. תמיד התלבשתי טוב ורשמי, אז אמרו לי שאני לא נראה ערבי. שאלתי אם אני צריך לחבוש כאפייה. בברים ובמסיבות תמיד שאלו איך זה שאני שותה אלכוהול? 'הרי אתה ערבי'".

בתחום חיפוש העבודה התמזל מזלו של ענאבוסי. "היו לי חברים רבים שסיימו ללמוד שנה לפניי, והם מאוד עזרו לי. הם גרו בתל אביב ועזרו לי לכתוב ולשלוח קורות חיים למקום עבודתם. שבועיים מסיום לימודיי מצאתי עבודה. בחברה הערבית יש הרבה רופאים ורוקחים שמשתלבים בעבודה, אבל בתחום של תוכנה והנדסה קיימת אפליה. לי היה מזל גדול ונכנסתי ממש מהר לתחום, אבל יש לי חברים ערבים רבים שמחפשים שנים עבודה — ולא מקבלים אותם. מעט מאוד מחפשים עבודה בחו"ל, והרוב עובדים בתפקידים לא רלוונטיים בכלל לתואר, מורים בבית הספר או לפסיכומטרי, פרויקטים מהבית וכדומה".

מחסום ישראלי במזרח ירושלים
Nasser Shiyoukhi / אי־פי

מאז סיום לימודיו חי ענאבוסי בתל אביב, והוא מצהיר שאם לא היה גר בה — לא היה גר בשום מקום בישראל. "אפילו רמת גן היא עולם אחר. תל אביב היא בועה. עם זאת, גם בבועה קשה לערבים למצוא דירה. מכיוון שאני לא רוצה להימצא במצב לא נעים, תמיד דאגתי להיכנס לדירה בעזרת חברים. אני לא אחפש דירה בצינורות האינטרנט הרגילים, כי אני לא רוצה להימצא במצב שבו לא יקבלו אותי כי אני ערבי. מאז 2007 אני מוצא דירות דרך חברים. היה רק מקרה אחד שבו בעל הבית, חרדי מבני ברק, סירב לקבל אותי כשוכר בדירה בפלורנטין. דיברתי אתו והוא אמר לי מפורשות: 'אני לא מכניס ערבי לדירה'. אין לי פריווילגיה לחפש דירות באינטרנט ואז ללכת לראות אותן".

"בלימודים יש חוסר התחשבות מובהק בחגים של המוסלמים, אז תמיד התעקשתי לקבל בהם חופש. אם זה היה רמדאן או עיד אל־פיטר והיה מבחן או עבודה להגיש, התעקשתי שלא לגשת או להגיש. אמנם אני כלל לא דתי, אבל התעקשתי כי לא ספרו אותי. הערבים לא נמצאים בלוח שנה"

לטענתו, כל מה שאומרים בתקשורת לגבי ההנהגה הערבית אינו נכון. "הערבים לא הגיעו מהשמים. אנחנו פלסטינים. ליברמן אומר שצריך לעשות טרנספר לערביי המשולש, גם הוא כל הזמן מדבר על הפלסטינים. הרשימה המשותפת צריכה להביע דעה גם על הפלסטינים. אני לא חושב שההתעסקות של הרשימה היא בעיקר בסכסוך. יש לי הרבה ביקורת על כמה מהחברים, אבל אני לא מסכים עם הטענה שהם לא דואגים לחברה הערבית".

מאז 2009, מציין ענאבוסי, קרה משהו בכל שנה, בין אם מלחמה או אינתיפאדה. "בסביבה שבה אני חי בתל אביב התחושה שונה, אבל מה שקורה מסביב הוא בגדר סטירה שמזכירה לי איפה אני נמצא. בתקופה שיש מתח זה ממש מפחיד לדבר ערבית באוטובוס, ברכבת או בקניון. לא מזמן הפסיקו את הכריזה בערבית באוטובוסים בבאר שבע. מתייחסים לערבית כשפת אויב. רוב העם כיום הוא ימני, וביבי לא נבחר סתם. אנשים בוחרים בו. כמובן שיש הסתה מצדו, אבל השמאל פה הוא עדיין מיעוט. קשה להתמודד עם זה, אבל זו המציאות: רוב העם לא רוצה שלום. ואם תוציאי את הערבים מתוך הישראלים, אני חושש שמדובר אפילו ב–75% מול 25%. אני חושב שיהיה גרוע יותר".

"בכל שנה אני חווה חוויות גזעניות"

"ההגדרה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית לא מפריעה לי", אומר עאמר דקה, 35, מפיק אתר חדשות בערבית, פלסטיני אזרח ישראל, שנולד ביפו. "נולדתי למציאות קיימת של רוב יהודי. אני מבין את ההיסטוריה של העם היהודי ואת הצורך. כרגע ישראל יהודית יותר ודמוקרטית פחות. זה פוגש אותי בכל תחום. רק לפני כמה ימים יצאתי ממכון הכושר שלי וראיתי מישהי עם חיג'אב שביקשה הכוונה לכתובת מסוימת. אנשים פשוט ברחו ממנה. יש פגיעה חמורה במרקם האזרחי היום־יומי.

"כיום ישנם יותר אנשים שמפלגים מאשר מקרבים. אנשים שמעזים לדבר על דו־קיום, אחווה ושלום מוקצים בשתי החברות. בחברה הערבית הוא יהיה מתייהד, שעזב את האסלאם וחי בעולם משלו. האנשים הנורמלים נפגעים משני הצדדים, פעם אחת בחברה היהודית ופעם אחת בחברה הפלסטינית. יש אנשים כמוני בלי סוף, הם הרוב הדומם".

דקה חווה את האפליה על בשרו כשחיפש דירה. "אחרי 'צוק איתן' רציתי לעבור עם שותפה יהודייה לדירה בתל אביב. הגענו עם מתווך שידע שאני ערבי. הדירה מצאה חן בעינינו. המתווך הציע כבר לסגור זיכרון דברים ושנדבר עם בעלת הדירה. למחרת קיבלנו טלפון שבעלת הדירה לא מעוניינת מסיבותיה שלה. ביקשתי להתקשר אליה, והיא, בשיא חוצפתה, אמרה שהיא מהדרום והיא לא מעוניינת שיגורו בדירה לא יהודים. זה משפט אחד שננעץ בך. היא טענה שחוותה את המלחמה, והיא לא מתנצלת על כך שלא מתאים לה יחסים עם ערבים. בתקופה האחרונה לגזענים אין שום בושה לומר זאת. בכל שנה אני חווה חוויות גזעניות, והלב שלי קצת קהה. אני אומר לעצמי שזו תקופה, שצריך לשמר את האנשים הליברלים, ושימים טובים לפנינו".

אחת מהחוויות האלה הביאו באחרונה לזכייתו במשפט נגד חברת התעופה אל על. "לפני שנתיים נסעתי עם חבר יהודי לספרד. בחזור עברנו בידוק ומשום מה בעלייה למטוס קראו לנו הצדה ואמרו שיש עוד בדיקה מיוחדת רק לנו. שאלנו לפשרה ואמרו שאותנו צריך לבדוק יותר ביסודיות, גם אם נפספס את הטיסה. החבר החליט לטוס עם חברת תעופה אחרת. אני הסכמתי לספוג את העלבון ולפספס את הטיסה. נאמר לי שיהיו 12 שעות המתנה לטיסה הבאה. הבדיקה כללה ירידה למרתפי אל על, היכן שנמצאות המזוודות שעולות למטוס. שם סגרו אותי בחדר עם עוד 10 ערבים. פירקו את המזוודות שלנו וערכו חיפוש מדוקדק. הם אמרו שיש עוד שעה עד לעלייה למטוס, שאשאר במרתף ורגע לפני שהמטוס ממריא יעלו אותי עליו. על זה לא יכולתי לשתוק יותר. תבענו את החברה וזכינו בפיצוי כספי".

יהודים וערבים בירושלים
אוליבייה פיטוסי

סמלי המדינה היהודיים, כמו ההמנון והמנורה, פחות מפריעים לדקה. "זו עובדה קיימת. לא מפריע לי ששכני ישיר את ההמנון וירים את הדגל. אין לי בעיה עם זהותו היהודית. מפריע לי שברגע שאני מדבר על הזהות הפלסטינית שלי, קשה ליהודים לקבל את זה. אני מבקש שיכבדו גם את זהותי. גדלתי כאן ביפו, על שירים, אוכל ותרבות פלסטיניים. גם סבתא שלי נולדה וגדלה פה. אני לא הולך לשום מקום, ואני יודע שחברי הישראלי לא הולך לשום מקום — צריך לדעת להתפשר".

בידוק ביטחוני בנתב"ג
דודו בכר

"כיום ישנם יותר אנשים שמפלגים מאשר מקרבים. אנשים שמעזים לדבר על דו־קיום, אחווה ושלום מוקצים בשתי החברות. האנשים הנורמלים נפגעים משני הצדדים, פעם אחת בחברה היהודית ופעם אחת בחברה הפלסטינית. יש אנשים כמוני בלי סוף, הם הרוב הדומם"

גם דקה מכיר היטב את הרתיעה מהשפה הערבית. "אני מבין את הפחד והרתיעה, הם לרוב מגיעים מבורות. במערכת החינוך כיום אין חינוך לסובלנות, לקבלת האחר ולהבנה שלכל קבוצת אוכלוסיה יש היסטוריה ותרבות משלה — הזהות היהודית לא מתנגשת בזהות של החבר הפלסטיני. לצערי הרב, במערכת החינוך אין תוכניות שמגדלות את הדור הבא כחברה פלורליסטית. בניגוד לאנשים שמאשימים את ההנהגה, אני מאמין שהכוח בא מלמטה למעלה. אם העם רוצה להיות מתון, הוא יבחר מנהיגים מתונים. הביטוי החברתי משפיע על הפוליטי, ולא להפך. אם העם יבין שיש דרך אחרת, ושאפשר לשבור את מעגל הסכסוך, ההסתה והשנאה — ואני מאשים את שני הצדדים — נראה את השמאל מתחזק.

"הרוב כן מעוניין בפתרון, בשלום ובחברה אזרחית שוויונית. יש פחד ובורות, ואין מודעות לחיזוק החברה האזרחית. מספיק לשמוע את השר גלעד ארדן אומר דברי הסתה כדי לזכות בהון פוליטי, ומנגד כשעולים לחיפה, ברמה האזרחית יש ערבות הדדית. כשאיימן עודה אמר בערוץ 2 לאחר גל השריפות 'תעזבו מי אשם, מי הסית ומי הצית. יש פה אסון ששתי החברות סובלות ממנו. למה להתעסק במפלג? תעזרו להתמודד עם האסון ולא יותר. תפתחו בתים, ערבים ויהודים', התקשורת בתגובה שואלת שאלות קשות בכוונה כדי לפלג. בטווח הארוך זה רק מזיק. כרגע אתה עסוק לא בטיפול באסון, אלא בחרחור מלחמה וזריעת פילוג. בעוד כמה שנים נתעורר, ונראה שכל התקופה הזו של פילוג וסכסוך היא חסרת תקדים, ובמקום שנדאג להתאחד, אנחנו עסוקים בהאשמות הדדיות".

ח"כ איימן עודה
דודו בכר

מקרב ההנהגה הערבית, מזדהה דקה עם עודה, כמי שמייצג את הדור שלו. "אני מכנה אותנו דור המודעים — אנחנו לא מתביישים להיות ערבים־פלסטינים ולא מתביישים להיות אזרחי ישראל. אנחנו מבינים שטוב לנו בישראל הרבה יותר מלבני דודינו במדינות ערב. עם זאת, זה גם דור שמחפש כל הזמן להתחכך עם האוכלוסיה היהודית, ויש מתסיסים גם בצד שלנו. האנשים המתונים ברשימה המשותפת מחפשים לקבל את הזכויות המלאות כחלק ממדינת ישראל והם נלחמים על כך, ויש אנשים כמו זועבי, שלא מייצגת אותי. היא עסוקה בלהסית כל הזמן. הכיוון של עודה הוא לדאוג ליחסים טובים עם היהודים, לדאוג לשוויון זכויות ולזעוק את זעקת הדור שסובל מאפליה ומחוסר בתקציב. בכל מדד הערבים נמצאים בתחתית הסולם, ואנשים כמו עודה רוצים לדאוג לזכויות שלנו, כדי שהאוכלוסיה הערבית תשתלב במדינה ותתחזק. נולדנו כאן ולא נלך לשום מקום, וכך גם הדורות הבאים".

לדבריו, "אף אדם לא יכול להשלים עם כיבוש, לא משנה מה המוצא שלו. אנחנו יכולים להמשיך להתעלם, אבל הוא קיים. היינו שמחים אם היו נותנים להם להתנהל כעם שבונה את מדינתו. ואולם אני נולדתי ביפו, ואשאר פה. המדינה הפלסטינית קמה עבור מי שזקוק לה — בני עמנו מעזה, מרמאללה ומשכם. לכשתקום מדינה פלסטינית, זה יפתור בעיות רבות. לא רק שהסכסוך גובה חיי אדם, מרסק משפחות ויוצר טינה, אלא גם פוגע בהון האנושי המגוון והחזק, שיכול להוביל את המזרח התיכון. לחברה יהודית־ערבית משותפת יש יכולות ליצור דברים פורצי דרך במזרח התיכון. במקום זאת, אנחנו מתעסקים בפילוג, בהסתה, במגמות פוליטיות קיצוניות — בכל הרפש של הסכסוך".

הרשמה לניוזלטר

הירשמו עכשיו: עשרת הסיפורים החמים של היום ישירות למייל

ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות